מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תיאור קורות משפחתי במהלך מלחמת העולם השנייה

הוריי בבגרותם
אמי מרי ואבי אברהם בצעירותם
משפחות בנארדוט (סלוניקי) ונסחון (פטראס) במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה

שמי שמוליק בן אחדות, אני מעלה את הדברים הבאים על הכתב לזכר והנצחת הוריי: אבי, אברהם בנארדוט כהן – מספר מקועקע על היד B/7216. אמי: מרי נסחון – מספר מקועקע על היד 76995.

משפחת אבי – משפחת בנארדוט 

שם אבי הוא אברהם בנארדוט כהן. הוא נולד בתאריך 24.6.1924 בסלוניקי, יוון. הוא הגיע לישראל בשנת 1946, נפטר בתל אביב בשנת 1994. שם סבי הוא חיים בנארדוט כהן, נולד בשנת 1888 בסלוניקי, יוון. נרצח בבירקנאו בשנת 1944. שם סבתי הוא אידה בנארדוט כהן בת מזל טוב לבית מסרנו, נולדה בשנת 1900 בסלוניקי, יוון. נרצחה בבירקנאו בשנת 1944. שם הסבתא רבתא: מזל טוב מסרנו, נולדה בשנת 1875 בסלוניקי, יוון, נרצחה באוושויץ בשנת 1943. שם דודתי הוא קטי בנארדוט כהן (שם משפחתה שונה ליואלי לאחר הנישואין). היא נולדה בשנת 1922 בסלוניקי. קטי הגיעה לארץ ישראל בשנת 1946 ונפטרה בניו יורק בשנת 2008.

תיאור האירועים שעבר אבי אברהם (אלברטו) בנארדוט במהלך המלחמה

כשהגרמנים נכנסו לסלוניקי, אבא היה בכיתה האחרונה בבית ספר תיכון. אבא למד בבית הספר האיטלקי שבעיר מכיתה א' ועד כיתה י"ב. בנוסף לאיטלקית שבה שלט, דיבר כמובן יוונית, לאדינו, צרפתית ואנגלית. השליטה המוחלטת שלו בשפות היא זאת שסייעה לו בהמשך לשרוד. כשהגיעו הגרמנים לביתו הם עצרו תחילה את הוריו, סבתו ואחותו. הוא לא היה בשלב זה בבית. לאחר שהם נעצרו, הוא הצליח להיכנס לביתו ולקחת עמו מעט תכשיטים מתוך ידיעה שיוכל למכור אותם תמורת כסף למחייה. בנקודת זמן זו ברח מסלוניקי לאתונה, תוך שהוא התחבא במשך כמה חודשים במנזר צרפתי בעיר. הנזירים החביאו אותו ודאגו לספק לו מזון. בשלב מסוים הנזירים ביקשו ממנו לעזוב כי הגרמנים הגבירו את החיפושים במקום. משם הסתובב בעיר והתחבא אצל שתי נשים מקומיות שדאגו להאכילו ולהחביאו. גם אותן נאלץ לעזוב כשאלו חששו שילשינו עליהן.

מאוחר יותר חבר לקבוצה של יוונים שחלקם היו גם יהודים, הם ניסו לברוח לטורקיה עם ספינה במסווה של חיילים גרמנים. בתוך אותה קבוצה היה מלשין שמסר אותם (יש לציין שטורקיה בתקופה המלחמה לא הייתה בעימות עם גרמניה). אותו מלשין הוצא להורג מיד על ידי הגרמנים, לאחר שמסר אותם.

בשלב זה הם הועלו לרכבות ומשם לאושוויץ. אבא הגיע לאושוויץ בתאריך 16.8.1944. במחנה עבר מספר סלקציות אך הצליח לשרוד אותן. [תוספת מידע מאת סופי קוסטי, חברת קהילת יוצאי יוון: כשאביו של שמוליק הגיע לאושוויץ, שתי משרפות לפחות בקרמטיוריום לא פעלו בגלל מרד של הזונדר-קומנדו. המרד התרחש בתאריך 7.10.1944]. לקראת סוף שנת 1944 חל שינוי מהותי במחנה, לאחר שהקרמטוריום ותאי הגזים נהרסו בהפצצות של מטוסי בנות הברית. הגרמנים, מתוך רצון להמשיך בהשמדה ומתוך רצון אולי לנסות להעלים ראיות, החלו להוציא את האסירים בקבוצות לכיוון היערות ושם חיסלו אותם ביריות. באחת הקבוצות היה גם אבי, שהבין מהר מאד שמשם הוא כנראה לא יחזור. לא נותר לו אלא לקבל החלטה מהירה ויחד עם עוד חבר מהמחנה החלו לרוץ לכיוון היערות. הגרמנים ירו עליהם ופצעו אותם, אבל הם המשיכו לרוץ ובעצם כך ניצלו. כשסיימו לברוח, חזרו למחנה. המחנה ננטש על ידי הגרמנים והם החלו בנסיגה. מרחוק הם שמעו את קולות התותחים והירי. מאוחר יותר, כעבור כמה ימים, הסתבר שזה היה הצבא הרוסי שהתקדם לכיוונם. במחנה נותר מספר מועט מאד של אסירים שחלקם היו מאושפזים כחולים בבית החולים המקומי. הצבא הרוסי נכנס למחנה בתאריך 27.01.1945. אנשי הצבא הרוסי לא גילו התעניינות יתרה במה שקורה עם האסירים שנותרו שם ופשוט המשיכו בתנועה הלאה.

בנקודת זמן זו אבא שוחרר, אבל מה שמנקר בראשו היה ׳איך מכאן חוזרים חזרה ליוון׳. המצב שבו הוא נמצא הוא אבסורדי: אין לו שום תעודה מזהה, הוא נמצא בלב לבה של מדינה אנטישמית שבעצמה נכבשה על ידי הגרמנים. יוון אינה דורשת את החזרתם משום שמתחוללים שם מאבקים בין תומכי המלך לבין הקומוניסטים, אז מה יש להם להתעניין בכמה מאות אסירים ששרדו, מה גם שיוון עצמה במצב די קשה עם סיום המלחמה. למרות הכל הוא מקבל החלטה להתחיל בתנועה. מזלו של אבא ששלט בחמש שפות על בוריין, וכך הצליח לתקשר עם המקומיים ועם הצבא הרוסי הכובש. הוא התגלגל מאושוויץ לעיר קרקוב, משם לורשה, ולבסוף הצליח לחצות את הגבול לרוסיה. ברוסיה שהה מספר חודשים ולבסוף אישרו להם הרוסים לעלות על רכבת שיצאה לסופיה, בולגריה. בהגיעם לסופיה קיבלו אותם נציגי הקהילה היהודית שדאגו להעביר אותם את הגבול ליוון. כשהגיע ליוון, וזאת לאחר שישה חודשים מאז השחרור, נסע מיד לסלוניקי כדי לבדוק מה נשאר מהבית שגרו בו. על הבית השתלטה משפחה יוונית מקומית. השכן שלהם הצליח לשמור עבורו מעט כלי כסף שהוציא מהבית וכן שני סידורי תפילה ישנים לראש השנה ויום הכיפורים. במקביל שמע אבא שאחותו קטי שרדה ושמע שהיא באתונה. הוא נסע מיד לאתונה, חיפש ומצא אותה.

אחותו של אבא, קטי, בהגיעה לאתונה, רעבה ללחם משום שנותרה בעצם לבד בעולם (קטי עדיין לא ידעה שאחיה גם שרד). ערב אחד הלכה קטי למועדון הקצינים הבריטים בתקווה שמישהו אולי יזמין אותה לצלחת אוכל. שיחק מזלה והיא פגשה קצין בריטי, יהודי, סגן אלוף (lieutenant colonel) מאיר יואלי, שעבד בארץ ישראל שלפני קום המדינה כרופא, התגייס במלחמה לצבא הבריטי והיה הרופא הצבאי של הכוחות הבריטים שכבשו את אתונה. הם התאהבו והתחתנו באתונה, ומשם המשיכה יחד איתו לארץ ישראל – לירושלים. הם גרו בארץ בתקופת מלחמת השחרור בשנת 1948, ולאחר מספר שנים היגרו לניו יורק שבארצות הברית. בשלב זה אבא שלי, אברהם, חובר לאנשי ההגנה שאירגנו את מחנה ההכשרה בקייפ סוניו, דרומית לאתונה. ביוני שנת 1946 עלה על האונייה חביבה רייק והגיעו לארץ. המעפילים נעצרו על ידי הבריטים ונשלחו לעתלית. משם ברח יחד עם אנשים נוספים לקיבוץ גבעת ברנר, שהה שם מספר חודשים ואז עבר עם אמי לתל אביב. בתאריך 03.04.1947 אבי נשא את אמי, מרי, לאישה בתל אביב. בתחילת שנת 1948 התגייס לצה"ל שזה עתה הוקם, ונלחם באזור צפון הארץ במסגרת חטיבת גולני. עם סיום המלחמה נשאר אבא הקבע ושירת בפיקוד הצפון בנצרת. משם עברה המשפחה בשנת 1954 לתל אביב. אבא שירת בצבא עד שנת 1966 והשתחרר כקצין בדרגת רב סרן. אבא נפטר בתל אביב בשנת 1994 והוא בן 70.

אברהם ומרי

משפחת אמי – משפחת נסחון  

שם אמי הוא מרי (מרים) נסחון, נולדה בפטראס שביוון בתאריך 25.09.1925. היא הגיעה לארץ ישראל בשנת 1946 ונפטרה בתל אביב ישראל בשנת 1989. שם סבי הוא שמואל נסחון, הוא נולד באיזמיר, טורקיה, בשנת 1902. נרצח בבירקנאו בשנת 1945. שם סבתי: ויקטוריה נסחון לבית משפחת לוי, נולדה באיזמיר שבטורקיה בשנת 1902. נרצחה בבירקנאו בשנת 1944. שם דודי: ישראל נסחון. נולד בפטראס, יוון, בשנת 1922. נרצח בבירקנאו בשנת 1944. שם דודי: אברהם (מקי) נסחון, נולד בפטראס שביוון בשנת 1927. תאריך הירצחו לא ידוע במדויק, יש אינפורמציה לא מאומתת שהיה חלק "מהזונדר קומנדו" שעבדו בקרמטוריום בבירקנאו, ובמרד שעשו מול הנאצים נורה שם ונהרג (המידע לא בדוק ולא ברור ומסתמך על חלקי עדויות).

תיאור האירועים של משפחת אמי מרי נסחון

אברהם ומרי

כשפרצה המלחמה, אמי ומשפחתה שהו בסלוניקי, זאת לאחר שעזבו את פטראס בעקבות חיפוש אחרי פרנסה של אביה. כשהבינה המשפחה שהמצב נעשה קשה והיהודים נעצרים ונשלחים ברכבות לפולין, החליטו לברוח להרים תוך ידיעה שהצבא הגרמני לא יעלה לחפש אותם במקומות אלה. אמה של מרי, ויקטוריה, הייתה חולה כבר אז בסרטן. כשמצבה החמיר והיא נזקקה לטיפול, קיבלה המשפחה החלטה לחזור לסלוניקי למספר ימים על מנת לטפל בה. הם לא הספיקו לשהות כמעט בסלוניקי – מישהו הלשין עליהם והם נעצרו ונשלחו לאושוויץ בירקנאו. הורי אמי ושני האחים שלה לא שרדו את המלחמה, הם נרצחו בבירקנאו.

אימא שרדה את בירקנאו, היא עברה שם שש סלקציות ושרדה זאת למרות הכל. משם הועברה עם מספר אסירות למחנה ברגן בלזן שהוגדר כמחנה עבודה. לאחר ששהתה שם מספר חודשים הועברה למחנה עבודה נוסף, שאני אישית לא ידעתי עליו – מחנה בשם פלוסנבירג (קיים מסמך מפורט שמאשר את השהות שלה במקום) ומשם הועברה שוב למחנה עבודה והשמדה בשם מאוטהאוזן שבאוסטריה. במחנה זה שהתה מספר חודשים ושם שוחררה על ידי הצבא האמריקאי במאי שנת 1945. הצבא האמריקאי, בניגוד לצבא הרוסי, מצא לנכון לטפל באסירים שבמחנה ובשלב ראשון אימא הועברה למחנה שיקום בעיר בארי שבאיטליה, שם דאגו לטפל בהם ולאושש אותם אחרי מה שעברו.

לאחר שיקום של מספר חודשים דאגו האמריקאים להביא אותם ליוון. אימא הגיע תחילה לעיר הולדתה פטראס, לא מצאה שם כלום והמשיכה לאתונה. באתונה חברה למחנה ההכשרה שבקייפ סוניו ומשם ביוני שנת 1946 הפליגה לארץ. היא ירדה, כמו האחרים בהפלגה זו, בעתלית, משם הגיעה לקיבוץ גבעת ברנר ולאחר מכן לתל אביב. באפריל שנת 1947 היא התחתנה עם אבי, אברהם (אלברטו) בן אחדות. כשמלחמת השחרור פרצה המשיכה אימא להתגורר בתל אביב, ברחוב כפר גלעדי שבדרום העיר. עם סיום המלחמה היא עברה לנצרת וגרה בעיר הערבית עקב שירותו של אבי שם במחנה הפיקוד. במהלך התקופה הזו נולד אחי הבכור חיים בבית החולים האיטלקי שבנצרת, ומשם עברה יחד עם אבי לתל אביב בשנת 1954. אותי ילדה בשנת 1956. אמי נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1989 והיא רק בת 63.

הזוית האישית

הסיפור תועד בעקבות שיתוף פעולה בין הגב' חנה אייזיק, מנהלת קבוצת "המעפילים יוצאי סלוניקי ויוון שעלו לישראל באונייה חביבה רייק 1946" בפייסבוק ישראל, עם צוות תכנית הקשר הרב דורי בבית התפוצות, כחלק מפעילות פורום שנערך בשיתוף פעולה עם כלל קהילת יהודים יוצאי יוון בישראל. ניתן לראות את עדותו של שמוליק בן אחדות בפורום הזום שנערך ביום 25.11.2020.

מילון

כֵּף סוּנְיוֹ
כֵּף סוּנְיוֹ (ביוונית מודרנית: Aκρωτήριο Σούνιο) הוא לשון יבשה בקצה הדרומי של חצי האי אטיקה ביוון, מרחק 69 קילומטרים דרומית-מזרחית לאתונה. הכף מפורסם בעיקר בשל שרידי המקדש העתיק לפוסידון, אל הים במיתולוגיה היוונית, המתנשא מעל שפת הצוק. (ויקיפדיה)

מחנה פלוסנבירג
מחנה פלוסנבירג (Flossenbürg) היה מחנה ריכוז שהקימו הנאצים ב-1938 ביישוב בעל אותו השם ליד העיר ויידן, ביער פפאלץ העילי (Oberpfälzer Wald) בבוואריה, קרוב לגבול עם חבל הסודטים. במחנה נכלאו כ-90,000 בני אדם, מהם נרצחו לפחות 30,000. תנאי המחיה במחנה היו קשים מנשוא. עבודת הפרך במחצבות והטיפול הבלתי-מספק שקיבלו הכלואים במחנה, וכן אכזריותם של סוהרי ושומרי המחנה, עלו לאסירים רבים בחייהם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”השליטה המוחלטת של אבי בחמש שפות היא זאת שסייעה לו בהמשך לשרוד“

”אימא שרדה את בירקנאו, היא עברה שם שש סלקציות ושרדה זאת למרות הכל“