מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תחנות חיי שולמית זכאי

סבתא ואני בפרויקט הקשר הרב דורי
לזכרו של סבא יששכר
מארץ גזירה (סיביר) לארץ ישראל

מארץ גזרה (סיביר) לישראל

שמי שולמית זכאי-בייגל, נולדתי בפולין, סארניי בשנת 1938.

בשנת 1939 נחתם הסכם בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. בעקבות ההסכם חולקה פולין ביניהם, אני ומשפחתי היינו בחלק הרוסי. הרוסים אסרו את אבי, אותי ואת אמי שלחו לגלות בסיביר הקפואה, שהייתה ארץ  גזֶרה. לסיביר נשלחו אסירים ועובדה ידועה הייתה, כי משם לא חוזרים.

בדיעבד פעולה זו הצילה את אמי ואותי. אמי ואני הוכנסנו לקרונות משא בדרך אל הלא נודע. בדרך חווינו חוויות קשות, אחת מהן התרחשה כאשר הרחקנו אלפי ק"מ מהבית שלנו אל חוף נהר, משם היו צריכים להעביר אותנו בסירות לגדה השנייה. אבל הלילה ירד ולא הספיקו להעביר אותנו ואת שאר הגולים. חליתי, בחום גבוה והקאות ורופא לא היה בנמצא. בבוקר הגיעו הסירות ואמי ראתה אנשים שכמותם מעולם לא ראתה, לבושים משונה עם זקנים עבותים, פנים מחוטטים, עיניים כהות ורושפות היא הייתה מאוד מפוחדת ודאגה לילדתה החולה.עלינו לסירה ובבוקר הגענו בשלום לכפר הרוסי. ב-1941 כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הגרמנים הפציצו את האזור,לפני הכניסה הקרקעית.

הגרמנים פלשו לסארניי,איזור הולדתי, ובשיתוף עם האוקראינים, תושבי המקום, רצחו את רוב יהודי האזור, ביניהם סבתי שנספתה בגטו, אבי שנהרג בהפצצה, דודותיי מצד אמי ומשפחותיהם, פרט לדודה אחת ומשפחתה ובת אחת של דודה אחרת שהצליחו לברוח בזמן הפלישה ונדדו אלפי קילומטרים עד שהגיעו אלינו לסיביר ועוד אחות מצד אבי.

סיביר הוא חבל ארץ עצום ומזג האוויר בו נע בין קיצוניות של מינוס 40 מעלות לבין פלוס 30 מעלות. בשלב מאוחר יותר העבירו אותנו לקולחוז שם העברנו את כל שנות מלחמת העולם השנייה ברעב כבד.

אמי עבדה בכל עבודה מזדמנת, קשה ככל שתהיה, כולל העברת  שקי חיטה כבדים על גבה ממחסן אחד לשני בגובה שתי קומות על פני קרש צר. המצב נהיה עוד יותר קשה כשדודתי ומשפחתה הגיעו, אומנם הייתה שמחה גדולה אך נוצר צורך לספק מזון לעוד שש נפשות ותינוק שנולד לבת דודתי.

בקיץ הקצר היה קצת יותר קל, אכלנו מרק סרפדים – (מסתבר שיש לו סגולות מרפא וזה בוודאי עזר לנו). אכלנו גם תותי בר ופטריות שאספנו ביערות בסביבה. באחת הפעמים, דודתי וחברתה הופתעו על ידי זאב. דודתי הזריזה טיפסה על עץ, חברתה לא הצליחה. לשמחתנו האירוע הסתיים בכי טוב, כשהזאב ויתר על הארוחה. במקרה אחר בת דודתי שאכלה מהפטריות קיבלה התקף פסיכוטי, למזלנו הנזק היה הפיך.

כשכלו כל הקיצים ולא היה כלל מזון, נאלצה אמי לגנוב קליפות תפוחי אדמה מהחזיר של האישה שאצלה גרנו. תנאי המחיה היו קשים, ללא חשמל, ללא מים זורמים ללא עצי הסקה. גרנו שמונה נפשות פלוס תינוק בחדר אחד. כמעט כולם ישנו על "מיטה" מאולתרת, קרשים שנמתחו בין קיר לקיר, לאמי ולי הייתה  כמדומה מיטה צרה. גללי פרות שאספנו שמשו כחומר בעירה. רופא לא היה בסביבה, רק חובשת ששימשה כרופאה, כווטרינרית וכאחות.

באחד הימים חליתי בחצבת, מחלה קשה גם בתנאים נורמאליים, ואילו באותם תנאים, הפכה למסוכנת. החום הגבוה גרם לי להזיות, אמי שישבה לצידי פרצה בבכי, בסופו של דבר התגברתי על המחלה ­­­(אולי בזכות הסרפדים שאכלנו).

צעצועים לא היו לי, אז יצרנו פתרונות יצירתיים כאיסוף שברי צלחות, כיור בחמר שנלקח מגדת הנהר שבכפר, בו שוטטי כשאמי עבדה.

באחד הימים, אמי לא מצאה אותי, הילדה כבת ארבע, בבית. השכנים אמרו שראו אותי הולכת לכיוון הנהר, אמי התחלחלה, הדרך לנהר נראתה לה כנצח, כשראתה אותי מרחוק יושבת על הגדה היא מיהרה לאסוף ענף וברוב חמתה, שהונעה על ידי הפחד החליטה ללמד אותי לקח. אולם כנראה שמחתה למראי בריאה ושלמה, הצילה אותי מזעמה ומהענף שהיה אמור לרדת על אחורי. לא למדתי בבית ספר כיון שהייתי צעירה מדי, פרט לתקופה קצרה, כנראה למספר שבועות לפני יציאתנו מסיביר עם תום מלחמת העולם השנייה. הספקתי ללמוד רק את האלף-בית הרוסי ושני משפטים מאוד משמעותיים בתקופת הרודן סטלין: "לנין הוא המנהיג שלנו" "סטלין הוא המנהיג שלנו" כמובן ברוסית.

או אז התחלנו במסע רצוף בעיות וקשיים בדרך למערב אירופה מתוך כוונה להגיע לארץ ישראל.

נסענו ברכבות משא, אמי נשאה מזוודה וקיטבג ואני הילדה הקטנה נגררת אחריה. בכל מקום היינו האחרונים להגיע, למשל כשהגעתי  לרכבת עם אמי, הרכבת כבר הייתה מלאה והאנשים על מיטלטליהם התמקמו בה. לכל קרון שאליו ניסינו להיכנס, נאמר לנו שאין מקום. הרכבת עמדה לצאת ואמי בצר לה פרצה בבכי, היה זה בגבול צ'כוסלובקיה (אז עוד מדינה אחת). חייל צ'כי ששמר על הרכבת  ראה אותה ושאל אותה מדוע היא בוכה. סיפורה נגע לליבו, הוא ניגש לאחד הקרונות, הורה לפנות מקום לאמי ולי והזהיר בל יעז איש לגעת בנו.

עברנו ונדדנו במספר רב של ארצות ובכל אחת שהינו זמן-קצר צ'כוסלובקיה, פולין, אוסטריה, גרמניה, שכן לא הותרה הכניסה לארץ ישראל בה שלטו הבריטים. בפולין הגענו לעיר וורוצלב, שם גם חווינו פוגרום, שעה שבריונים פולנים זרקו בלוקים וכלים ליד הבית וקיללו את היהודים (התברר לנו אחר כך שהיו פוגרומים גם בערים אחרות בפולין, זה כבר היה אחרי המלחמה).

אמי עשתה מאמצים גדולים לצאת מפולין ואכן אחרי מאמצים ונדודים הגענו לגרמניה למחנה עקורים (פליטים) בו שהינו שנתיים. יש לציין שגם למחנה זה שמוקם בעירה אייכשטאט הגענו אמי ואני אחרונות, שכן משפחות שבהן היו מספר אנשים ובעיקר אבות עלו ראשונים על המשאיות. אמי ואני הגענו עם רדת הלילה, כולם התמקמו בחדרים לנו נשאר מטבחון קטן שבו גרנו במשך רוב שנותינו במקום. ישנו במיטה צרה אחת, כשברשותנו שולחן וארון קטנים. אולם למרות כל הקשיים השהייה באייכשטאט זכורה לי לטובה בהשוואה לסיביר. היה שיפור גדול: לא היה מחסור באוכל ובגדים, פתאום היו מעט צעצועים ועולם נפלא של צבעים וחוברות צביעה, בזכות ארגונים בינלאומיים, שעזרו לפליטים.

באותה תקופה נפתח בית-ספר, שהיה משאת נפשי שכן עד אז לא למדתי בצורה מסודרת. למדתי בבית-ספר רוסי, אחר כך בפולין לזמן קצר מאוד "בחדר" בשפת האידיש, בבי"ס החדש התחלתי ללמוד בכיתה ב' מעט עברית, חשבון ואידיש, אפילו זכיתי בפרס על הצטיינות, אך גם כאן לא הספקתי ללמוד זמן רב, בתחילת כיתה

ג' החלה העלייה לארץ וגם אנו היינו אמורים לצאת מהמחנה, אך נוצר עיכוב רציני כשפרצה מחלת השנית (סקרלטינה) וכל המחנה נכנס להסגר אין יוצא ואין בא. פיזרו את בית הספר ושוב נאלצנו לחכות כדי להגיע לארץ.

בגרמניה אמי התחתנה לאחר 9 שנות אלמנות עם אבי החורג. בסופו של המסע, הגענו לצרפת, ומשם באנייה לכיוון הארץ.

האנייה הייתה ישנה, רעועה ודחוסה. הגברים ישנו בבטן האנייה במקום שנועד למטענים. נשים וילדים גדולים יותר כמוני, אז כבר בת עשר, ישנו במיטות קומתיים בתאים הקטנים. אני אהבתי לצפות דרך אשנב קטן בגלי הים הגבוהים לרקע קול חריקות העץ, שנשמעו מגוף האנייה.

הנסיעה שארכה שמונה ימים הייתה קשה במיוחד, כל האנשים חלו במחלת ים. יממה לפני שהגענו לחיפה הופיעה לפתע אנייה, התחילו שמועות כי מדובר באנייה רוסית או בריטית, שמטרתה להחזיר אותנו לאירופה. הסוד התגלה כשהגענו לחיפה, שם התברר, שהדוד של האנייה שלנו עמד להתפוצץ ושלחו S.O.S לאניות בסביבה לכל צרה שלא תבוא. בחיפה ריססו אותנו ב D.D.T ששימש למניעת מחלות. בלילה גשום בדצמבר העבירו אותנו למעברת באר-יעקב. בוססנו בבוץ לחדר שבו שהו אנשים רבים. למזלנו שהינו במעברה זמן קצר הודות לאחות של אמי, שהגיעה לפנינו ותפסה גם לנו דירה בחצר שכונה בפאתי יפו.

בשכונה לא הונחה תשתית ביוב, במקום זה השתמשנו בחבית באדמה שעלתה על גדותיה כל הזמן. מים חמים לא זרמו, בשירותים, ששימשו גם כמקלחת, לא הייתה אסלה ("בול קליעה"). גם חשמל לא היה בנמצא, מנורת נפט שימשה לתאורה ופרימוס לבישול. גג הרעפים חסר תקרה פנימית והגשם חדר לחדר. בלילות הזזנו מיטות, פרשנו מעילי גשם ועליהן קערות לטיפות המים שדלפו.

הייתה זו תקופת סוף מלחמת העצמאות עוד שמענו הדי יריות באזור. המדינה הצעירה נאבקה על חייה, המזון היה במשורה, אותו קיבלנו תמורת תלושים. ביצים ראינו לעיתים רחוקות, השתמשנו באבקת ביצים. על שוקולד בעיקר חלמנו, אבל היה לי בי"ס, כך שהייתי מאושרת להתחיל ללמוד בצורה מסודרת בשפת עמי.

בכיתה היינו ערב רב של ילדי עולים. זו הייתה תקופה מאושרת בחיי. עד מהרה למדתי עברית ורכשתי חברים חדשים. לא הייתה אז טלוויזיה, לא היו טלפונים או משחקים אלקטרונים, נהנינו להיפגש אחרי הצהריים בשדרה ביפו. בשכונה היו השכנים נפגשים בערב יחד, ומספרים סיפורים ובדיחות.

המדינה התחילה להתפתח ולאט לאט גם אנחנו ניסינו לשפר תנאים. בהמשך סיימתי תיכון, סמינר למורים  ואוניברסיטה , הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי וחיינו יחד 58 שנות נשואים, עד למותו בינואר 2017. הקמנו משפחה לתפארת, שני בנים שנישאו והקימו אף הם משפחות שמהוות את האושר שלי. הגיע סוף נדודינו, לא עוד מעבר מארץ לארץ, לימודים בשפות שונות שנפסקים בצורה שרירותית כדי להמשיך הלאה.

הקליטה אמנם לא הייתה קלה, הן בשל קשיים כלכליים הן בשל אי ידיעת השפה בעיקר אצל המבוגרים, והן מעצם היותנו מהגרים. גם היחס של הוותיקים בארץ לא הקל ובכל זאת, אנו הילדים עסקנו בכל מה שילדים בגילים האלה ובתקופה ההיא עסקו.

למרות כל הקשיים הייתה שמחה, הייתה תקווה, והייתה ההכרה שהנה הגענו למנוחה ולנחלה, לארץ שאליה נשאנו עינינו כל אותן שנים. עובדות אלו, ואהבת הארץ חיפו על הקשיים. סוף סוף היינו ככל העמים. אמנם בדרך איבדנו קרובים ולא זכיתי להכיר את סבותיי, אבי ודודותיי שנהרגו באירופה.

למרות הכיסופים לאנשים הקרובים אלי, יש בלבי שמחה רבה בראותי את המדינה העצמאית שלנו והישגיה. אושר גדול ממלא את לבי בראותי את בני ומשפחותיהם. בעלי ז"ל, שני בני ונכדי ששרתו בצה"ל כשהבכור ביניהם זכה להיות מצטיין חיל הים והשני זכה באות מצטיין רמטכ"ל. מקווה אני שילדי, נכדי ודורות ההמשך ידעו להאריך ולאהוב את שהיה חסר למשפחתי ולי- יציבות, אהבה ממומשת לארץ, חירות, גאווה במורשת ואפשרות הבחירה.

משפחתנו המורחבת בארץ ישראל

הזוית האישית

שולמית: חוויה מכוננת והידוק קשר עם הנכד והבנה לתולדות המשפחה

מילון

הגירה
עזיבת ארץ המולדת ומעבר לארץ אחרת לשם השתקעות בה

ציטוטים

”כל מה שחוויתי מאז ילדותי ועד עלייתי לארץ הפכו אותי למי שאני היום“