מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תחילת עלייתי לארץ

אנחנו עם שרה במהלך העבודה
שרה ואחיה
סיפור חיי מרגע עלייתי למדינת ישראל בשנת 1950

שמי שרה רוזן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

בשנת 1939 הוריי ברחו מפולין לרוסיה עקב שמועות שגרמניה תכבוש את פולין. הוריי ברחו לסיביר. אחותי הבכורה הייתה בת שנה. בהתחלה הם היו בסיביר, אחר כך עברו להרי אורל, שם נולד אחי הגדול. במשך הזמן הם עברו ממקום למקום, עד שהגיעו לקזחסטן, שם אני נולדתי. לפי הסיפורים של אימא נולדתי ברפת כי לא היו בתי חולים. בשנת 1946 חזרנו לפולין לעיר בשם בילבה. בעיר בילבה אבי התחיל לעבוד בתור רואה חשבון, אחי הצעיר נולד בשנת 1947 ואז נודע לנו שאבי חולה בסרטן במערכת העיכול. בשנת 1948 אבי נפטר. אני הייתי בת שלוש ואינני זוכרת את אבא בכלל. בערך לפני שש או שבע שנים אחי נסע לפולין והביא תמונות של אבא משם, כך הכרתי אותו. התברר שאני ואחי הצעיר די דומים לו.

הגעתי לארץ בגיל ארבע באנייה מפולין עם אמי ושלושת אחיי. כשהגענו לנמל חיפה ריססו אותנו בחומר מסוים שקראו לו די.די.טי. אחר כך העבירו אותנו במשאיות (כמו את הפרות) לבית-ליד, שם קיבלנו אוהל עם מזרונים שהקש בהם היה דוקר אותנו. המזרונים היו מיטות סוכנות ומצעי סוכנות. בחורף היה גשם ורוחות, ועף לנו האוהל באמצע הלילה ומרוב הגשם והרוחות. היינו חשופים למזג אוויר הסוער. לאחר מכן רצו לתת לנו אוהל אחר ואימא שלי לא הסכימה. היה באזור צריף ואימא שלי פרצה לצריף, העברנו את המיטות שלנו לשם. לאחר שהתמקמנו הלכנו לאכול ארוחת בוקר שכללה חביתה מאבקת ביצים, זיתים שחורים, לחם וריבה. נכנסנו לחדר האוכל, התיישבנו ואימא שלי אמרה: "אוי ואבוי, אל תאכלו זיתים שחורים, זה קקי של עיזים!" (בפולין לא היו זיתים לכן אימי לא ידע מה זה).

אחרי שחיינו שם בערך חצי שנה, רצו לפזר אותנו בקיבוצים. אחי האמצעי הלך לקיבוץ, אני לא רציתי. אחי הקטן הלך וברח. בצריף הזה גרנו חמש שנים, קיבלנו בית בנתניה של החברה הישראלית לדיור "עמידר". שם התגלה לי ולאחי הצעיר גזזת (המון פצעים בראש) וכל טיפול שקיבלתי לא עזר. בסוף לקחו אותנו לשער העלייה (מחנה סגור למחלת הגזזת). לא נתנו להורים לבקר בכלל, ושם עשו לנו הקרנות בראש. היה מין צריפון קטן, עם כיסא ושם היו עושים לנו את זה. הייתה גם שעווה שהיו מורחים לנו על הראש, וממש היו מושכים את השעווה מהראש וזה נורא כאב. כיום בגלל מחלת הגזזת יש לי גידול בראש ואני סובלת המון מכאבי ראש, אני במעקב אצל נוירולוג. אחרי זה כשחזרנו הביתה, התחלנו ללכת לבית ספר (הייתי גדולה יותר מהתלמידים) ועברתי התעללות מהתלמידים בגלל שהייתי קרחת ויתומה. בכיתה ו' היינו צריכים לצאת לטיול סוף שנה ולא היה כסף, המורה סידרה לנו שנעבוד במושב "יקום". הוצאנו שם בוטנים מהאדמה עם הידיים, ובשכר שקיבלנו שילמנו על הטיול.

אנחנו צועדים בנתניה ב-1 במאי

במלחמת ששת הימים (1967) בזמן האזעקות לא היה לנו לאן לברוח. לכן בנינו "שוחות" בגינה בעומק של שני מטרים, כדי שנוכל להיכנס לבפנים ולהתחבא. מלמעלה שמנו פח כדי שיגן עלינו. גם כיום אין לנו בקרבת מקום מקלט או ממ"ד, כי אנחנו גרים בבתים ישנים, ומחכים לתמ"א.

כשעברנו לנתניה אימא שלי קיבלה עבודה "במלבן" (בית אבות) ואז היה לנו קצת יותר קל מבחינה כלכלית, אחותי הלכה לעבוד במפעל לקרמבו. בגיל עשר הצטרפתי לתנועת נוער "בית״ר". ביום העצמאות היינו יורדים לנתניה בעיר ושם הייתה כיכר גדולה, עוד לא היו במות ולא זמרים אלא היו רמקולים. היו משמיעים לנו שירים בעברית והיינו רוקדים הורה עד אור הבוקר, זה הווי שזכור לי עד גיל 16. בגיל 16 אימי הכירה בן זוג ועברנו לבית דגן. בן הזוג הזה איבד את אשתו ואת בתו בזמן המלחמה בפולין. כשהייתי בת 17 הוא מצא את אשתו ובתו, ולאשתו נולדו שני בנים שלא ממנו.

בגלל שלאימי לא היה מספיק כסף לשלם ללימודים, בבוקר התחלתי לעבוד במפעל לגרביונים ובערב למדתי בתיכון (תיכון ביפו). בגיל 18 הכרתי את הבן זוג שלי בבית דגן. הוא היה ממוצא מרוקאי (ואני אשכנזייה) ואימי התנגדה מאוד, בגלל שבתקופה הזאת זה לא היה נהוג להתחתן עם עדה שלא שלך. אך אני גדלתי עם ספרדים ובשבילי זה לא היה משהו נורא. רציתי ללמוד להיות אחות בבית חולים, אך היות והתחתנתי לא הגשמתי את חלומי. התחתנו בגיל 18, נולדו לי במשך השנים ארבעה ילדים (שתי בנות ושני בנים). בגיל 19 וחצי כבר הייתי אימא, והנישואים היו מאוד קשים. אחרי 25 שנה התגרשנו ועברתי לגור בפתח תקווה כי עבדתי באל על, זה היה קרוב יותר. עבדתי שם שבע שנים, ואחר כך עזבתי את העבודה והלכתי ללמוד בניית ציפורניים, הייתי עצמאית ועבדתי בזה עד גיל 60. אז חטפתי דלקת פרקים ונאלצתי להפסיק לעבוד, חייתי מקצבה קטנה של ביטוח לאומי. אחר כך הלכתי לביטוח לאומי להתנדב פעם בשבוע. היו לי שני מטופלות שהייתי יושבת ומדברת איתן, ואם הן היו צריכות עזרה הייתי עוזרת להן.

בגיל 65 אחת המטופלות שלי אמרה שהיא רוצה שאהיה המטפלת האישית שלה, שאלתי אותה "האם בגיל 65 יתנו לי לעבוד עם שכר?" ובסוף כן נתנו לי, ועד גיל 72 עבדתי בטיפול בקשישים, מאז אני פנסיונרית. הגשתי תביעה למשרד הבריאות על הגזזת, כי נודע לי שניתן להגיש תביעה. בתביעה לא היו ראיות אך לפי בדיקת רופא עור קבעו שכן עברתי את הטיפולים של הגזזת. כיום אני מקבלת מהם קצבה קטנה, ויחד עם הקצבה של ביטוח הלאומי אני מתקיימת.

שרה מספרת את סיפורה:

מעט פרטים אישיים על שרה:

בובות מעשה ידיה של שרה

המאכל האהוב עלי הוא דג קרפיון שאני מבשלת אותו בנוסח מרוקאי. בשנות ה-60 צריך היה לקנות דג קרפיון שבועיים מראש כי קרוב לחגים לא היו דגים, לכן אימי קנתה ושמה אותו במים באמבטיה והדג היה שוחה באמבטיה. הנכדים מאוד שמחו לראות את הדגים שוחים באמבטיה.. טעמתי את המאכל הזה לראשונה כאשר ביקרתי את אחותו של בן הזוג שלי. אני לרוב מכינה את המאכל הזה לארוחת ערב ביום שישי (ארוחה משפחתית). במטבח אני יודעת להכין הכל טוב – גם אפייה (לדוגמא עוגת גבינה). למדתי לבשל מספרי בישול ואפיה, אני אופה ומבשלת למשפחה, במיוחד בשבתות וחגים.

בין שאר תחביביי אני אוהבת לסרוג, פעם סרגתי ותרמתי את זה לילדים בבית חולים שניידר, אני סורגת בשעות הפנאי. התחלתי ללמוד לסרוג בשנות ה-50 בעזרת מסמרים גדולים.

השיר האהוב עלי הוא בעברית: "אל תשליכני לעת זקנה", וביידיש – שיר של דודו פישר על אימא. אני אוהבת לראות הצגות ביידיש, ומתי שיש הצגות אני הולכת.

משפחתי, עם אמי בגיל 88 שנפטרה

לו יכולתי לבחור, הייתי חוזרת לגיל 18 עם השכל של היום –  ומשנה כמה מהדברים שעשיתי. אני שאבתי כוחות לעזור לילדים ולחנך אותם, וגם האמונה בה'.

לקובץ הסיפור המקורי: 

הזוית האישית

שרה המספרת: שמחתי מאוד לספר את סיפורי על כך שהגעתי לארץ והחיים שהיו לנו פה, בכדי שהנוער יבין וילמד על שנות החמישים: איך היו החיים אז לעומת החיים שיש היום. אני מאחלת לכם שתלמדו ותדעו להעריך את מה שיש לכם לעומת מה שהיה לנו.

המתעדים: לדעתנו הפרוייקט עזר לנו מאוד בהבנה על העבר, ולהתחבר אל הדור הקודם.

מילון

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. (ויקיפדיה)

די.די. טי
בישראל הבריטים נהגו לרסס את המעפילים שהגיעו לחופי הארץ בדי-די-טי, טרם שליחתם למחנות המעפילים בקפריסין או בעת כניסתם למחנה המעפילים בעתלית. לאחר הקמת המדינה, היה הדי די טי בשימוש נרחב בצה"ל. בעת קליטת העלייה ההמונית בראשית ימי המדינה, נהגו לרסס את כל העולים החדשים בדי-די-טי, במטרה להשמיד טפילים. פעולה זו נתפסה כמשפילה בעיני חלק מהעולים. הדי די טי היה גם אמצעי עיקרי לריסוס מקורות מים נגד יתושים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אל תשליכני לעת זקנה“

”בין שאר תחביביי אני אוהבת לסרוג, פעם סרגתי ותרמתי את זה לילדים בבית חולים שניידר“