מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

כל עוד יש חיים, יש תקווה – Aegroto ,dum anima est ,spes esse dicitur

סבא היום
סבא בן מספר שבועות 1942
סיפור חיים

פתח דבר

לבקשתה של נכדתי הבכורה נתבקשתי לספר את ספור חיי. 75 שנים גדושות חוויות לא ניתנות לתיאור בכמה מילים. עם זאת, ע"מ שלא להשיב ריקן בקשה כל כך מלבבת מנכדתי האהובה ערכתי סיכום מתומצת מאוד של מהלך החיים שלי. אחרי התייעצות משותפת איתה על העקרונות, להלן הסיכום. הואיל שלא היו הנחיות ספציפיות על אופי הניר המבוקש, החלטתי שמטרה ראויה תהיה לחבר מסמך שלא מסתפק עם שמות, תאריכים וכו’, אלא סיפור עם נופך אישי למדי. הכוונה היא שישאיר אצלה ואצל אחיותיה תמונה מילולית, דרכה תוכלנה להכיר קצת מקרוב את סבם -בהנחה האופטימית שבכלל הדבר יעניין אותן- לכשתיהנה כבר מבוגרות יותר.

בראשית

נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה, בשנת 1942. גם אמי ילידת ארגנטינה, להורים שהגיעו לשם מאוקראינה בהתחלת המאה העשרים. אבי הגיע לארגנטינה מסטמר (טרנסילבניה) בערך באותה תקופה. לי אח צעיר ממני בשנתיים. גדלנו ב"גטו" היהודי. כעבור כמה שנים עברנו לפרברים ולאחר מכן למרכז העיר. תקופה מסוימת למדנו עברית בבית הספר היהודי "נחמן גזנג". כבר בגיל די צעיר התחלנו ללמוד פסנתר. בגלל ה"שגעון" של אמי ביחס לפסנתר (היא עצמה הייתה מורה לפסנתר) הנושא היווה אחד הצירים המרכזיים משך הילדות ונעורים שלנו. לאבי היו שבעה אחים ובסה"כ היינו 21 בני דודים. מצד אמי הסתפקנו עם ארבעה בני דודים סה"כ. המשפחה הייתה די מאוחדת ובני הדודים היינו נפגשים לעתים יחסית קרובות, בעיקר בימי הולדת.

%d7%aa%d7%90%d7%94

אפשר לומר שהייתי ילד שובב משהו, הגם מעט מגושם, להבדיל מאחי, שהיה די מופנם. במשך כמה שנים, בעל המקצוע הכי שכיח בבית שלנו היה ה"תופרת", דהיינו, הרופא שנהג לתפור אותי מידי פעם.    בדומה לכל האחים, נהגנו לריב ובאופן טבעי הריבים נמשכו כמה רגעים בלבד. בכל זאת, הבדלי האופי גרמו לכך שרוב המריבות התחוללו ביזמה שלי. עד היום זה זכור לי כאשר נתתי אותו לאכול נפטלין כשאמרתי לו שזה היה סוכרייה…

ראוי לציון: הייתי בן 6 כשהתחוללה בבית מהומה פתאומית ואני זוכר הבן דוד אומר לי: (בספרדית) סוס יסראליטה !! (אתה ישראלי!!). אז לא הבנתי מה זה אומר. זה היה ה- 14 למאי 1948.

בבית ספר יסודי

בבית הספר היסודי הייתי תלמיד טוב, אבל לא יותר מזה. כיתה ה' כבר למדתי בפרברי עיר, בב"ס בו היו רק שלושה ילדים יהודיים: אחי ואני והבן של הרוקח. תלמידים נהגו להציק לנו מאוד על רקע אנטישמי. עד היום לא מבין מאיפה ילדים בני 10-11 ספגו רגש אנטי-יהודי כה עז, שהרי לא גרו יהודים בסביבה, למעט אולי מקרים בודדים. מכל הילדים היה מישהו שנהג להציק לי במיוחד. למרות ששבילי האלימות הפיזית היה דבר שממני והלאה, יום אחד החלטתי לשים קץ להשתוללות והזמנתי אותו -כמנהג השכונה- "ללכת מכות" ביציאה של בית הספר. אכן בסוף יום הלימודים, כל התלמידים, שכבר ידעו ש"היום הלכים מכות בורניץ' נגד קהן בפינה של הרחוב", פנו לפינת הרחוב. האספסוף יצר מעגל ונערך להצגה. ביקשתי מאחי -שבצדק היה אחוז פלצות מהמעמד – שיחזיק לי המשקפיים. אז התחלתי להרביץ לו ככל שיכולתי. עבור בורניץ' – ילד שנולד וגדל בשכונה בשולי הכרך הגדול – "ללכת מכות" היה דבר של יום יום בעוד שעבורי הייתה זו ההתנסות הראשונה בחיים. כעבור כמה רגעים בורניץ' הרגיש שהוא נותן הרבה פחות מכות מהמכות שהוא מקבל ממני, וביקש להיכנע. למחרת סיפרו למורה על האירוע. אני פחדתי מעונש, אך המורה הגיבה: "מי ניצח ?". לשמחתי כולם ענו פה אחד: "קהן המורה, קהן!!!". לא רק שהרגשתי גאווה גדולה אלא שגם הרווחתי חבר: אותו בורניץ' שקיבל ממני מנה נהיה חבר שלי.

בתיכון והתקלה באוניברסיטה

סבא בשנה הראשונה של התיכון – 1955

בתיכון הייתי תלמיד מצטיין, אבל למען האמת מעט מאוד השקעתי בלימודים. כפי שנהוג לומר, "בממלכת העיוורים שתום העין הוא מלך". משום מה לי הספיק לזכור מה שהמורים דיברו בכיתה בפעם הקודמת ופה ושם ולעיין קלות בחומר הקודם. גם פיתחתי כמה תחבולות שעזרו לי להימנע מהשקעה גדולה בלימודים. לעומת זאת ראיתי שיתר התלמידים נאלצו ללמוד כדי לשנן את החומר. בתיכון הייתי שובב למדי, דבר שגרר פה ושם עונשים. סיימתי התיכון כאמור כתלמיד די מצטיין, אבל החוכמה שלי שלא ללמוד, גבתה ממני מחיר מר ונמהר: פשוט לא למדתי ללמוד. כשנכנסתי לאוניברסיטה לפקולטה הנדסה, הסתבר במהרה שרוב האנשים שידעו איך ללמוד השתלבו בשעורים השונים בעוד אני הסתובבתי כמו סהרורי בפרוזדורי הפקולטה בלי לדעת בכלל מאיפה להתחיל. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שחיש מהר עפתי מהפקולטה. ניסיתי פקולטה אחרת (פיזיקה) אך הפעם לא זרקו אותי: הלכתי לבד. אז נשבעתי שלאוניברסיטה לא אחזור לעולם. שבועה שהופרה.

בשל המצב הכלכלי של המשפחה,לא יכולתי לאפשר לאבי לתת לי כסף להוצאות האשיות. כך, בגיל 14 התחלתי לעבוד. העיסוק ראשון היה שוליה בבית מלאכה לתיקון דברי עור. עבדתי שעתיים ליום כי עוד למדתי בתיכון. מאוחר יותר התחלתי לעבוד כ"איש מכירות" (כובעים, תיקים, תרופות וכו’) ופה ושם כמורה לפסנתר, כמוזיקאי (אקורדיוניסט, חצוצרן וכו’, בחתונות וכיו"ב), מדריך, ומקליט שמחות (אז לא היה קיים ווידאו) וכו’.

כמעט ולא עסקתי בספורט, למעט ג'ודו. עשיתי זאת כדי לקבל קצת בטחון. אכן, בגיל 17, אחרי שזכיתי טורניר ג'ודו במועדון היהודי הגדול ביותר באמריקה הלטינית, הרגשתי כמו טרזן.

סבא מדריך במחנה קיץ בארגנטינה – 1961

הסמינר בירושלים

ממש באותה תקופה (ואני בן 19) הוצע לי לנסוע לארץ לשנה, להשתתף בסמינר להכשרת מנהיגים שאורגן ע"י הסוכנות היהודית. אני הייתי אז מדריך המועדון היהודי הנ"ל. שימשתי מדריך חברתי וכן מדריך במחנות קיץ הדומים ל"צופים". בשל הפעילות האינטנסיבית נבחרתי כנציג המועדון להשתתף בסמינר, שכלל אנשים מכמה ארצות מאמריקה הלטינית. אין לי מושג כיצד הדבר נולד אצלי, אך שמאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני רוצה לעלות ארצה וראיתי את עצמי חי שם. אבי היה קצת מסורתי אם כי בבית לא שמרנו כשרות. אל אף ששלחו אותנו לב"ס יהודי, שמרנו על מועדי ישראל ובבית שררה אווירה יהודית מובהקת, הורי לא היו ציונים פעילים ואף פעם אחת העלו האפשרות של עליה ארצה. משקיבלתי ההצעה לנסוע לארץ ולו לתקופה מוגבלת לא היססתי והסכמתי, חרף אי שביעות הרצון הבולטת של אימי בשל היעדרותי הממושכת.

סבא עם שתי הסבתות שלו ערב עלייתו ארצה – 1962

בפברואר 1962, ימים ספורים אחרי שמלאו לי 20 שנה, הגעתי ארצה. פתאום חשתי שאני בבית. שוטרים עבריים, נהגים עבריים ובכלל, פקדה לי תחושה חדשה של השתייכות! הסמינר התקיים בירושלים והשתתפו 28 איש. תקופת הסמינר הייתה גדושה חוויות ומעשים אך אסתפק בכך שאומר שלמדתי המון על ישראל, יהדות, ידיעת הארץ וכו’ וכו’ בצד סיורים לאורך והרוחב של המדינה אשר אפשרו לי להכיר אותה למעלה מהממוצע. בסמינר הייתי המשתתף הכי צעיר, בן 20. לקחו חלק בקורס בעלי מקצוע מגוונים (מהנדס, עו"ד, רואי חשבונות וכו’) שהיו הרבה יותר מבוגרים ממני. בכל זאת הקבוצה לא הצליחה לבחור הנציג/דובר שהנהלת הסמינר ביקש למנות. אחרי כחודש של ויכוחים ומריבות עקרות פנו לינוקא להוביל העדר. כמובן הדבר ביסס מאוד המעמד שלי בקבוצה בהתחשב בכך שלא רק הייתי הכי צעיר אלא הנהגתי בעלי מקצוע מדופלמים בעוד אני הייתי אז כשלון אקדמאי מהלך.

במהלך הסמינר כמובן עמדתי בקשר עם ההורים. במכתבים שהייתי שולח, אט אט התחלתי לרמוז שטוב היה לו היינו עולים ארצה (מספר שנים לפני כן עלו ארצה דודים שלי). עד עצם היום הזה אני לא יודע האם הרמזים שלי חוללו המפנה או שמא אמי נאחזה פאניקה ש"הילד יישאר בישראל", אך העובדה היא שהורי הודיעו שמתכננים לעלות. הוחלט שלא אחזור לארגנטינה ושאשאר בארץ. מאחר שמועד העלייה היה לוט ערפל החלטתי בינתיים להתנדב לצבא, בנח"ל מוצנח. עד להתחלת השרות הצבאי (כחודשיים) השגתי עבודה בבית חרושת לשוקולד כפועל, בעיקר כסבל. העבודה לא הייתה קלה אך הפיצוי היה נפלא: כמות השוקולד האדירה שזללתי.

נח"ל

בינואר 1963 התגייסתי לנח"ל במסגרת מח"ל (מתנדבי חו"ל). היינו בגרעין כ-30 בחורים מדרום אפריקה, הולנד, אנגליה וכו’. עברנו טירונות חורף במחנה 80. בהיותי כבר ילד מגודל בן 21, ללא כל הכנה גופנית או פסיכולוגית לקראת השרות ובלי שספגתי -בניגוד ליתר החיילים- אפילו מעט הווי צבאי (למשל השתתפות בגדנ"ע) הטירונות הייתה עבורי חוויה לא קלה. אז התגלעו בעיות רפואיות שהגבילו את המשך מסלול השרות. בחלוף שלושה וחצי חודשים – בהם קיבלנו סה"כ רק יומיים חופשה. סיימנו הטירונות. במרץ 1963 הגענו כגרעין נח"ל לקיבוץ צרעה שבפרוזדור ירושלים.

השהות בקיבוץ הייתה בשבילי חוויה מתקנת לאחר תלאות הטירונות. עוד בהיותי בן 18, יחד עם עוד 6 חברים במועדן היהודי, "תכננו" הקמת קיבוץ בנגב כהגשמת השאיפה הציונית. והנה, אני עובד בקיבוץ ונהנה מכל רגע. הציעו לי כל מני עבודות בתוך המשק עצמו, אבל דרשתי לעבוד בשדה כי הרגשתי שכך אני מגשים את הציונות במו ידי. בינתיים עלו ארצה הורי, אחי, שתי דודות, דוד וסבתא.

כעבור כשמונה חודשים, דהיינו לקראת סוף 1963, ועל פי התכנית, חלק מהקבוצה יצא לאימון מתקדם וחלק עבר להיאחזות קציעות, בגבול עם מצרים. סיבות רפואיות מנעו ממני לצאת לאימון מתקדם ולקורס הצניחה לכן הגעתי לקציעות. ערב עזיבת צרעה, נציגי המשק פנו אלי ולחייל נוסף, בהצעה להצטרף לקיבוץ כחברים בתום השרות הצבאי. קשה לתאר הגאווה שפקדה אותי: בכל הקבוצה -כאמור כ-30 איש- רק אני ועוד אחד נמצאנו ראויים להצטרף למשק. לאור הרגש הציוני שלי (כזכור, עוד בארגנטינה, יחד עם כמה חברים חשבנו להקים קיבוץ בנגב) ההחלטה הייתה קשה מנשוא. כעקרון ההצטרפות הייתה ברירת המחדל: הרי אני עליתי ארצה -וחוללתי את עלייתם של עוד 7 אנשים- מטעמים ציוניים טהורים ועוד התנדבתי לנח"ל. מה יש להתלבט? אפס דבר אחד הטריד אתי: כבר בצעירותי ייחסתי חשיבות מרכזית לעצמאות וחופש הפעולה האישית שלי. במשק הרגשתי כאילו סוגרים אותי בכלוב. אז פיתחתי לעצמי דמוי שבקיבוץ אני נוגע את האופק עם הידיים; שאפתי לאופקים רחבים ורחוקים. בסופו של דבר, אחרי לבטים לא קטנים, זה מה שהכריע. הודיתי להם על הזדמנות והמשכתי הלאה.

קציעות היה אז מקום מבודד לגמרי, רחוק מישוב כלשהו, למעט תחנת משמר הגבול הסמוכה להיאחזות. כל האתר מנה כמה צריפים, לול, חדר אוכל ואולי עוד משהו שלא זכור לי. אותו חורף היה גשום למדי וכל פעם שירד גשם ההיאחזות הייתה מנותקת מהעולם החיצון, מה שאומר הפסקת אספקה וכיו"ב. עקרונית היינו צריכים לעבד את אדמה אך העבודה התנהלה בעצלתיים. גם הפעילות הצבאית הצטמצמה בעיקר לשמירה על עצמנו מפני הכלבים האימתניים שהיו קשורים לאורך כל גדר ההיאחזות ושמרו עליה. תקופה לא נעימה. בקציעות נזרע הזרע של הרומן עם מי שתהיה בעתיד לבוא אשתי, ובעתיד עוד יותר רחוק, גרושתי ( מה שנקרא זרע הפורענות…)

השהות בקציעות הייתה אמורה להימשך כ- 5-6 חודשיים אך המזל האיר לי פנים: עוד כשהייתי בצרעה פורסם שהצבא עורך קורס למכון חקלאי. באופן אינסטינקטיבי בקשתי להירשם כי טוב לדעת עוד משהו בחיים, אף כי לא תליתי יותר מדי תקוות שיקבלו אותי, בעיקר עקב הרמה הבסיסית של העברית שבפי. נרשמתי והספקתי לשכוח. כשישבתי בקציעות להפתעתי כי רבה, הגיע זימון לקורס ובמקום להינמק באמצע המדבר באפס מעשה במשך חצי שנה, יצאתי שמח וטוב לב לקורס, חודשים אחרי שהגעתי.

שני שלבים לקורס: שלושה או ארבעה שבועות במחנה 80 (שוב!) במעין מכינה שבסופה אמור היה להיערך מיון של המשתתפים לקורס עצמו, על פי ההתנהלות החיילים במכינה (תוצאות מבחנים, משמעת וכו’). להפתעתי הנעימה נבחרתי. הקורס התנהל במדרשת רופין שבעמק חפר ונמשך כשלושה חודשים. הקורס היה מבחינתי הצלחה; המדריכים היו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, גליתי עולם שלם שלא הכרתי ותנאי האכסניה – שכבר לא היו צבאיים – היו סבירים לחלוטין.

פועל בנין

באפריל 1964 השתחררתי מצה"ל ועברתי לגור אצל הורי, שבינתיים הסתדרו בשיכון עולים ברמת יוסף, אחת השכונות בבת ים שהתחילה אז לפרוח. זכור לי בדיוק הרגע שמהליך השחרור הגעתי הביתה התיישבתי על הספה בסלון ושאלתי את לעצמי: "נו: מה עכשיו?". עולה חדש בן 22, ללא מקצוע, ידיעות שפה בינוניות, עם הורים עולים עוד יותר חדשים שמצבם הכלכלי צנוע מאד. אבי הצליח לקבל עבודה כחשבונאי בחברת בטוח במשכורת בסיסית (אמי לא עבדה).

העתיד לא נראה יותר מדי מבטיח. היה לי ברור שכצעד מידי עלי להתחיל לעבוד. הדבר היחידי הזמין מהיום להיום היה עבודה בבנין, ובתפקיד היחידי שהלם אל מעמדי: פועל פשוט. באותה תקופה הלכה ונבנתה בת ים, וכל מה הייתי צריך לעשות היה לקום בבקר השכם, לקחת מספיק כריכים ולקפוץ לאתר הבניה הקרוב. על המקום קיבלתי עבודה. העבודות שביצעתי בנעורים בהיותי עוד בחו"ל היו יחסית "קלות". כשהתחלתי לעבוד כפועל בנין בארץ חיש מהר הגעתי למסקנה הברורה שהעתיד שלי לא יהיה עבודה כפועל בנין. אמנם באוניברסיטה בארגנטינה היה לי תקל קטלני שקטע לי השאיפות המקצועיות אבל בתוך תוכי לא וויתרתי על התקווה שנועדתי לגדולות ואם לו לגדולות, לפחות לבינוניות. יום אחד באתר הבניה, ואני מגיש לעמית שלי דליי בטון ושורף את ידי כהוגן כי איש לא טרח לספר לי שכאשר עובדים בידיים ישירות עם בטון חייבים ללבוש כפפות – העמית מספר לי: "אני עובד בזה כבר עשרים וחמישה שנים …". זה היה בשבילי אבן דרך אחת מני רבות שפגשתי בנתיבים השונים בהם צעדתי בחיים. אפילו עם העברית של עולה חדש שמתי לב ל"עשרים וחמישה שנים". לא! אני לא רוצה להיות כמו אותו קשה יום: לא אמשיך עשרים וחמש שנה לסחוב דליי בטון, מדבר עברית אומללה ומנהל חיי מצוקה. ממש באותה ננו סקונדה החלטתי שאני חייב ללמוד, יהיה מה.

הפרת שבועה: אוניברסיטה בכל זאת

בשנת 1964 פורסם שבאוניברסיטה תל אביב נפתח פקולטה חדשה: מדעי החברה. מלא היסוסים וחששות בגין הכישלון הקולוסאלי בלימודי האוניברסיטה בארגנטינה, ובדחילו ורחימו, נרשמתי לחוג מדע המדינה וארצות מתפתחות. בצד אי ידיעה מוחלטת באנגלית (תנאי סף להיכנס לחוג) והעברית הקלוקלת, הבעיה המרכזית כמובן הייתה הפרנסה במשך הלימודים. בינתיים עבדתי לסירוגין בבנין, כמלווה אורחים דוברי ספרדית מטעם משרד החוץ (יכולתי ליישם הידע שרכשתי בסמינר), כלבלר, כמוכר חולצות ברחוב, וכו’. עם התחלת הלימודים נאלצתי להפסיק העבודות הללו. שוב המזל האיר לי פנים: ממש ביום הראשון של המכינה באנגלית, אחד הסטודנטים סיפר לי שהוא מרקיד ומחפש אקורדיוניסט לחוג ריקודי עם. אבן דרך נוספת: במשך מספר שנים עבדתי כמוזיקאי והדבר אפשר לי להתפרנס איכשהו במשך הלימודים. מלאתי כל תנאי הסף והתחלתי חיי הסטודנט. למרות החששות ההתחלתיים, הצלחתי להתגבר על הטראומה האקדמאית הקמאית ולהפתעתי קיבלתי לא רק ציונים טובים אלא גם פרסים על הישגיי בלימודים. גולת הכותרת הייתה המנוי בשכר כאסיסטנט לראש החוג בהיותי עדיין סטודנט. בשנת 1967 סיימתי ב"א. בתקופה הזו התחתנתי. במלחמת ששת הימים שירתי במילואים בגבול הירדני. כל השרות הסתיים כהרף עין, ללא אירועים ראויים לציון.

תה"ל ולאוניברסיטה פעם נוספת

בשנת 1966, בהיותי עדיין סטודנט, ובמקביל לעבודה כמוזיקאי, התחלתי לעבוד בתור קבלן תרגומים ועריכה בספרדית של חומר טכני עבור החברה הממשלתית הרב לאומית תה"ל (המתכננת של המוביל ארצי). עם סיום הלימודים לתואר ראשון התקבלתי לחברה כעובד מהמניין. מלאתי תפקידים מקצועיים וניהוליים שונים. בשנת 1968 נולדה בכורתי, דלית. בשנת 1970 החלטתי להירשם לאוניברסיטת ת"א ללמודים לקראת תואר שני, במנהל עסקים. בשנת 1974 קבלתי התואר MBO (Master in Bussines Administration). באותה שנה נולדה הבת הצעירה, מיכל. אני המשכתי להתקדם בתפקידים בשנת 1976 התחלתי בנסיעות לחו"ל לאמריקה הלטינית. בתחילה הייתי נוסע בתור מתרגם ועורך במסגרת הפרויקטים של החברה אך במהרה התפקיד הומר למשימות שיווקיות  וניהוליות.

בשנת 1970 נפטר אבי ממחלת לב והוא בן 62. 1971 נפטרה אמי מסרטן והיא בת 63.

לגבי שירות המילואים, אחרי השרות במח"ל רוב החיילים התפזרו בעולם והמסגרת פורקה. התיק הצבאי שלי, שנשארתי בארץ, התגלגל בין החילות עד שבסופו של דבר ולצערי הרב מאוד הביא אותי לשרת במילואים בתפקידים בלתי חשובים. בניסיון לשפר את מעמדי ה"קרבי" הנחות, הגם שהבריאות שלי הייתה לקויה, ביקשתי והצלחתי שיישלחו אותי לקורסים צבאיים במילואים אך שהדבר בסופו של דבר לא תרם מאומה למצבי. כך התפוגגו חלומותיי מיליטריסטיים. בסה"כ שירתי במילואים 27 שנה עד שנפלטתי מחמת בריאות (כמתואר להלן). במלחמת יום כיפור גויסתי למשך כחודש וחצי במרחב שלומה. כמעט ויכולתי לומר שלא היה שום אירוע ראוי לציון אלמלא האובדן האיום של ידידי אלכס גור אריה ז"ל שנפל בחציית התעלה. הוא היה הצבר הראשון שהואיל לקבל אותי בסבר פנים יפות ולהעניק לי ידידותו בהיותי עדיין עולה חדש וכשהסביבה התייחסה אלי כאל עוף מוזר. אחרי שהקמנו משפחות הידידות עוד התחזקה. אין מילים להביע את הכאב והצער שאני חש עד היום מהסתלקותו של אלכס.

ניקרגואה

בשנת 1978, בהיותי בן 36, הוצע לי לעבור עם המשפחה לתקופה ארוכה (שנים) לניקרגואה, שם לחברה היו כ-15 פרויקטים בנושאי חקלאות, ניקוז, השקיה, אספקת מים וכו’. התמניתי למנהל הסניף, שהיה השני בגודלו בעולם. רק אנשי מקצוע בדיסציפלינות השונות מנו כמה עשרות, טכנאים, פקידים, נהגים כיו'ב. הגענו למנגואה ביולי 1978. מביקורי הקודם למקום כשלושה חודשים קודם לכן, היה לי ברור שהמצב הפוליטי ששרר אז במדינה לא יימשך זמן רב. כבר אז הגרילה הסנדיניסטית איימה על המשטר. אכן לקראת סוף אוגוסט קומנדו סנדיניסטי השתלט על בנין הפרלמנט ששימש גם אגפי ממשל שונים, שבו מספר שרים, חברי פרלמנט וכו’. אני הייתי אמור לפגוש שם את סגן השר האוצר ממש בשעת ההשתלטות, אבל כשישבתי כבר ברכב ועמדתי לצאת לפרלמנט הודיעו לי טלפונית שחל עיכוב והפגישה נדחית לשעה מאוחרת יותר. רק בשל עיכוב ביורוקראטי ניצלתי מליפול כבן ערובה בידיים של גרילה עוינת לישראל ולישראליים.

המצב בניקרגואה הדרדר במהירות; באמצע ספטמבר נערכה התקפה ארצית מאסיבית. נותק הקשר בתוך המדינה ולחוץ ממנה. הוכרז עוצר לילה. קבוצת הישראלים, בנוסף אנשי תה”ל לא ישראליים שהחברה גייסה ממדינות אחרות אבל מעמדם השתווה למעמד של הישראליים, נקלענו למלחמה אזרחית לא לנו. האלימות שהשתוללה בדרכים מנעה מאתנו כל אפשרות של בריחה יבשתית לקוסטה ריקה או הונדורס. משפחות של זרים, של דיפלומטים זרים ומשפחות אנשי הממסד, לרבות הקצונה הבכירה, פתחו במנוסה מבוהלת בדרך אווירית. מטבע הדברים בתור מנהל המשרד הייתי אחראי על גורלם של כל הקבוצה, שמנתה סדר גודל של 20 משפחות, בהן נשים וילדים, בסה"כ כמה עשרות נפשות. בדרכים כאלה ואחרות, בעיקר האחרות, הצלחתי למלט כל הקבוצה ברכבות אווירית לעבר מספר ארצות באזור.

קוסטה ריקה

ב-20 לספטמבר 1978 נחתנו בסן חוסה, בירת קוסטה ריקה. באותה תקופה התיישב בסן חוסה אחד הסמנכ"לים של החברה, במטרה לפתוח שם משרד אזורי. יחד עם הסמנכ"ל ארגנו את המשרד. כעבור כמה חודשים הוא חזר ארצה ואני נשארתי עד 1982, כמנהל אזורי. המשכתי להגיע לניקרגואה פעם בשבוע לסגור את העניינים עד הנפילה של משטר סומוסה ועלית הממשלה הסנדיניסטיית במחצית 1979. עד לחוזרי ארצה, תפקידיי כללו פעילות שיווקית באזור מרכז אמריקה והקריביים וניהול/פיקוח עליון בפרויקטים שהלכו שתגבשו באזור. התקופה הזו תיזכר אצלי כאחת הפוריות והמאתגרות ביותר בחיים.

חזרה ארצה

עם חזרתי ארצה – כאמור בשנת 1982- המשכתי בתפקיד מנהל אזורי אף כי מידי פעם היו שנויים בארצות הכלולות באזור. בשנים אלה נסעתי בקצב מסחרר. מאחר בגלל הקשר האווירי נסיעה לאמריקה הלטינית עורכת לפחות יומיים (לפעמים נמרחת על פני שלש יממות), על פי רוב הנסיעות היו בנות שלושה או ארבעה שבועות, אם כי קרה שנאלצתי לחצות האוקיאנוס הלוך וחוזר שבאותו שבוע. בשנת 1988 התגרשתי כשמסיבות משפטיות יצאתי מהגרושים במצב כלכלי קטסטרופלי.

בנובמבר 1989 הוחלט בתה"ל על צמצומי כ"א נרחבים והיה צריך ל"צמצם" אחד המנהלים של השכבה שלי (מנהלי אזורים). מסיבות שעדיין לא לגמרי ברורות (כפי הנראה תככים שאני מודה שלא הייתי מודע להם) שמי הופיע ברשימה של המפוטרים. משנודע לי על כך קיבלתי הלם רבתי. עם זאת, משהתאוששתי, ראיתי את אצבע אלוהים שאמר לי שאחרי למעלה משני עשורים סוף סוף הגיע הזמן לחפש אופקים חדשים. אכן מיד התחלתי להתארגן. יחד עם חבר קרוב התחלנו לארגן קבוצה למתן שרותי יעוץ בחו"ל, תוך ניצול הניסיון שלי והקשרים באמריקה הלטינית. קבעתי עם איש כ"א בתה”ל לחתום על חוזה הפרישה ביום ד' מסוים במחצית השנייה של דצמבר. ביום ג' שלפני אותו יום ד', בערב, אושפזתי. גם זה אצבע אלוהים.

הפלטות מהמחזור

הקטע הבא מתייחס לפרק-זמן הכי קשה ושחור בחיים שלי, שהשלכותיו ילוו אותי עד יומי אחרון. רק נושא זה בלבד ראוי מבחינתי לספר שלם. אושפזתי בב"ח איכילוב בעקבות הפרעה קצב לבבי. הוחלט על ביצוע צינתור. שעות ספורות אחרי הצינתור התרחש אירוע לבבי שכמעט שלח אותי לעולם הבא, אבל טיפלו בי ויצאתי מזה. אולם, הצינתור גרם לי אירוע מוחי. כידוע שבץ הינה פגיעה במח אשר תוצאתה היא אובדן של תפקוד חלקים של הגוף, בעוצמות משתנות של חומרה. הנזק יכול לנוע בין קל לבין נכות קשה וקבועה. במקרה שלי השבץ דילג על הבעיות מוטוריות ובגדול המשכתי להתנועע כרגיל (למעט החודשים הראשונים בהם חשתי שאני צף והדבר השפיע על ההליכה, נוסף לאי אלו לתופעות אחרות הקשורות לכך). אולם לא יצאתי פטור מ"שטוזה" איומה. לקיתי במה שניקרא אפזיה: אבוד או שיבוש מוחשי בכושר הדיבור. זה מה שרופאם מספרים לפציינט אבל -לפחות במקרה שלי- אובדן כושר הדיבור היווה רק חלק של הבעיה (הייתי אומר באופן גס, כ-50-60%). לכך מתלווה סדרה שלמה של תופעות שרק השטן ברא: קשיים בהבנה, אבדן סלקטיביות של השמיעה, גריעה רצינית בכושר הקריאה והכתיבה, חרשות של מילים (word deafness) וכו’ וכו’. חוץ מזה, על פי תוצאות הצינתור, הסתבר שחייבים להחליף בדחיפות מסתם לב וזאת עקב מום מולד שהחמיר לפתע. ברם, בגין אירוע המחי, הניתוח יכול היה להתבצע רק כעבור שישה חודשים, דהיינו יוני 1990.

עד אוקטובר 1989 הייתי איש העולם הגדול שדילג בין ארצות, מטוסים, בתי מלון, מנכ"לים, שרים, גנרלים, וכו’. בצד חיבור מסמכים טכניים-משפטיים, כלי העבודה הבלעדי שלי היה הדיבור, בשיחות ופגישות. גם ההבנה הייתה חשובה, כי בפגישות היה כמובן חשוב להבין כל מה שנאמר, אבל לא פחות קריטי, את מה שלא נאמר. בנובמבר 1989 מאיש העולם הגדול הפכתי לנכה כבד. בהרף עין הפכתי לשבר כלי, שלא מסוגל להביע את עצמו אפילו בשביל הדברים הפשוטים, ומבין רק חלק ממה שאומרים לי. הרגשתי כמו מתאגרף שגדעו לו הזרועות או כמו פסנתרן שנקטעו אצבעותיו. למזלי בנס לא נפגע כהוא זה הזיכרון, ההתמצאות הכללית, היכולת השכלית (אולי מישהו יכול להגיד שממילא הייתה מוגבלת גם לפנים…), כושר תפיסה, כושר הבחנה, כושר שיפוט וכו’

בהתחלה סיפרו לי שתוך כמה ימים התופעות ייעלמו. עם חלוף הימים התחלתי להבין שהעסק הרבה יותר רציני ואז נפל לי האסימון. הסיפורים על מספר ימים עד להחלמה נועדו להרגיל אותי בהדרגה  למצבי החדש. בגיל 46 ראיתי איך חיי מתפוררים בין האצבעות: נכות שאיש לא היה יכול לעריך את עומקה ואורכה, בציפייה לניתוח לב פתוח שבעדר תור הייתי צריך לממן רובו בניתוח פרטי עם כסף שלא היה בידי, במעמד של מפוטר מהעבודה, עם תוחלת פרנסה אפס, מתגורר לבד, עם פסק דין נוקשה לתשלום מזונות, רזרבות כספיות שוליות, הבת הצעירה רק בת 14 (הבכורה הייתה בגירה טרייה) וכו’ וכו’. בעדינות רבה הייתי אומר שהעתיד היה נראה קודר משהו.

במשך שלושת החודשים הראשונים קיבלתי טיפולי  speech therapy, עד שהקלינאית הודיעה שמיצתה את הנושא. מצבי השתפר אבל היה רחוק מאוד למשהו קרוב לנורמאליות. פיתחתי לבד שיטות שיפור הדיבור בעזרת רשם קול ומראה, ובתי דלית תרגלה עלי תרגילים המתאימים לרפי שכל ולאפזיים (פגועי אפזיה). כאמצעי תרפי אילצתי את עצמי ללמוד תוכנות מחשב. כנ"ל נגינה בפסנתר, שהתנדפה. תהליך השיפור היה מיוסר ולא לקח חודשים אלא שנים (רבות). שישה חודשים מהשבץ ישבתי לבד בבית בהמתנה לניתוח, תחת הזהרה חמורה שלא להתאמץ ולשבת בשקט כמו ילד טוב. ביוני 1990 בוצע הניתוח בהצלחה. השיקום ערך כחודשיים. מאחר שהאשפוז הבלתי צפוי מנע חתימת חוזה הפרישה יום קודם לכן, נחשבתי עדיין עובד החברה והמשכתי לקבל משכורת רק הודות לכך שלזכותי עמדו כמה וכמה חודשי חופשת מחלה שלא ניצלתי בשנים הרבות שהייתי בריא. לקראת סוף 1990 פרשתי מתה”ל. אחרי שנה של חור שחור, אספתי מספיק משאבים נפשיים והרגשתי שיכול להתמודד עם המצב, חרף התפקוד הלקוי, תוצאה האירוע מוחי.

פרק זה לא יכול להסתיים בשבילי בלי לציין שבכל התקופה האפלה הזו מצאתי קרש הצלה אחד: אחי נורברטו וגיסתי זיוה, בלעדיהם לא בטוח שהייתי צף ומצליח להגיע לחוף מבטחים.

קוסטה ריקה II

לקראת סיום ההעסקה שלי בתה”ל, יחד עם שלושה פורשים קודמים של תה”ל – שלכל אחד מהם היו עסקים אחרים- יסדנו החברה ליזום פרויקטים באמריקה הלטינית. הוחלט שהמשרדים יתמקמו בסן חוסה ואני אשמש מנכ"ל. וכך, חרף מגבלות די רציניות, פרי מצבי הקליני -לאו דווקא בגלל הניתוח אלא מחמת האפזיה- שוב החלו הנסיעות. ב-1 למאי 1991 ואני בן 49, הגעתי לסן חוסה לתקופה לא ידועה מראש. התחלה חדשה. אחד התנאים שלי בהסכם היסוד עם השותפים היה שאני אסע ארצה כל שלושה חודשים לתקופה של כשבועיים לביקור בנותיי.

שוב נסיעות בכל מרכז אמריקה והקריביים. די בהתחלה הצלחנו לחתום חוזה יעוץ עם ממשלת אל סלבדור אשר מימן את פעילות החברה והשאיר רווח בשיעור מינימאלי. למרות מאמצים מרובים לנסות לבצע עסקאות באין ספור תחומים, העלינו חרס בידנו ואחרי קצת יותר משנתיים הצעתי לפרק החבילה, בדיוק בנקודה שבה בא לכלל סיום החוזה הגדול (והיחידי) שהניב את ההכנסות השוטפות. החל באותו חודש הייתי צריך להתחיל להשקיע בחברה את החסכונות הצנומים שהצלחתי לצבור וזאת לא רציתי. כך, ביולי 1993, חזרתי שוב ארצה. מבחינתי, ההישג הכביר שלי בתקופה הזו התבטא בכך שהוכחתי לעצמי שלמרות המכה האיומה שהגורל הנחית עלי הצלחתי לקום. הגעתי לשם כנכה ויצאתי בריא ברמה סבירה. נזכרתי באחד הרופאים שהעריך -אחרי קבלת השבץ – שעם הזמן ודאי אוכל לעבוד למשל בסופרמרקט, למשל בסידור סחורה במדפים…

תה”ל II

הואיל וצפיתי מראש את ההתפתחויות והיה לי ברור שעם פירוק החברה אהפך למובטל בגיל 51, נכה חלקית, מבעוד מועד התקשרתי עם החברים שלי בתה"ל כדי לברר האם יש מקום להשתלב שם איכשהו (בזמנו היה לי מספיק שכל לא להסתכסך עם תה"ל). כיוון שלא היה שום סיכוי שיקבלו אותי מחדש כעובד מהמניין בגיל הזה וגם לא בתפקיד הקודם, הצעתי את עצמי כקבלן לתרגומים ועריכה. הודות לכך ששמי הלך לפני ונחשבתי לעורך בספרדית מהשורה הראשונה, ההצעה התקבלה. כמובן רק אני ידעתי כמה קשה היה, בגלל השבץ,לבצע את אותה העבודה שלפני התאונה הייתי מבצע בקלי קלות. כך, חזרתי 27 שנה אחורה. הייתי צריך לגייס הרבה משאבים פסיכולוגים ונפשיים כדי להתמודד עם נסיגה בגודל כזה. הבנתי שאם לא אפעל בגמישות הראויה, סופי יהיה מר. בכל זאת, סמכתי שאוכל שוב לטפס בסולם. בתור קבלן חוץ הואילו לארגן לי שולחנית עם מחשב מצ'וקמק, בתוך מחסן. כפי שהערכתי, לאט לאט התחלתי לעסוק בנושאים נוספים, עברתי מהמחסן לחדר משלי, קיבלתי מחשב בלתי מצ'וקמק ובמקום קבלן הפכתי לעובד מהמניין.פעם נוספת בחיים, חזרו על עצמן הנסיעות אף כי בקצב מתון יותר. המשכתי כך עד לפנסיה בסוף 2009. בתקופה הזו, ובין היתר כטיפול

כטיפול תרפיה שהענקתי לעצמי, חיברתי שני ספרים בספרדית (רומנים היסטוריים) אך לא הצלחתי למצוא מוציא לאור, אף על פי שנסעתי לספרד במיוחד לשם כך. ידעתי שקשה לפרסם ספר, אך לא יכולתי שלא לנסות. אחרי שהייתי חשוך-מרפא ודאי בתחום הזוגי, ב-2003 פגשתי את סורי, החברה לחיים שלי. אבן דרך ענקית. הרגשתי שלאט לאט אני משלים עוד נדבך לנורמאליות. ב- 2006 בכורתי דלית התחנה עם ליאור, אבא של שלוש הנכדות שלי תאה (ראה לעיל), ניקה וטומי. אם פעם עצמתי את עניים ודמיינתי כיצד הייתי רוצה שתיהנה הנכדות שלי, כל מה שאני צריך לעשות זה לפתוח את עיניים והנה הן לפני. הבת הצעירה מיכל טרם התחתנה בעת כתיבת שורות אלו.

יציאה לפנסיה

מאז היציאה לגמלאות וחרף המאמצים שהשקעתי בכך, לא הצלחתי לעבוד אלא בנפח זניח בלבד. התחלתי להשתתף בקורסים ובסדרות הרצאות באוניברסיטה ובמוסדות שונים. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד ידעתי להעסיק את עצמי ועדיין שומר על התכונה הזו. אני אוהב לכתוב ופה ושם גם לנגן קצת פסנתר. הסובבים אותי אומרים שאני מבשל לא רע וגם זה מעסיק אותי קצת. אני כבר בגיל המכובד 75 וצופה קדימה באופטימיות, למרות המצב הבריאותי המורכב שלי (לפני שנתיים השתילו גם קוצב לב). אני ער לעובדה שאת עשרים וחמש שנותיי האחרונות קיבלתי במתנה ואני מכיר תודה על כך ליושב במרומים. אני חסיד המימרה האומרת שהאושר איננו מטרה אלא דרך חיים. אני מנסה ליישם המימרה ע"י כך שמנסה להיות מאושר -עד כמה שאפשר- כל רגע ורגע.

בפרספקטיבה של 25 שנה אחרי האירוע המוחי עדיין קשה לי להסביר כיצד הצלחתי לאסוף את השברים. כן זכור לי שכמה חודשים אחרי השבץ, ראיתי ממרחק את השם של ספר שהבזיק לי כאור יקרות. שם הספר: The courage to be imperfect (האומץ להיות לא מושלם). כמובן  שלא קראתי את הספר  ( במצבי אז הדבר לא היה בא בחשבון), אף לא אחזתי אותו בידי. אך רק השם, נתן לי חומר רב למחשבה עד כדי שאפשר לי להתגבר על מחסום עצום. הבנתי שעלי להשלים עם העובדה שהפכתי לנכה והכחשות (שלי ושל הסובבים) לגבי מצבי לא יניבו תוצאות קונסטרוקטיביות. לתחושתי ההשלמה המוחשית עם הנכות היוותה נקודת זינוק לתהליך הארוך, המיוסר והכאוב של הריפוי. עם כל הצער שבדבר, המצב נהיה ברור: צריך להתמודד עם נכות וצריך לרכז כל האנרגיות בטיפול בה. השקעתי את כל כוחותיי במסע, ורתמתי כל גרגיר של אופטימיות וביטחון שאני יוצא ממצבי חרף התחזיות הלא וורודות של הרופאים, בעלי מקצוע פרה רפואיים וכו'. אני כיום משוכנע שהגישה האופטימית השפיעה על הגוף. לאחר כמה שנים טובות הבנתי לאשורו הפתגם האומר "עזור לעצמך ואז אלוהים יעזור לך".

הזוית האישית

תאה: תמונה משנת 2007, בה אני מסתכלת על סבא שלי.

פבלו: כגולת כותרת ולסיכום, הייתי מצטט את קיקרו, אשר לפני יותר מאלפיים שנה אמר:

כל עוד יש חיים, יש תקווה – Aegroto, dum anima est, spes esse dicitur

מילון

שבץ
שבץ מוחי

ציטוטים

”כל עוד יש חים יש תקווה“