מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תולדות המשפוחה

אפרים ומאיה
עוד פעם
איך הגיע סבי
סיפור אפרים ומאיה
הסיפור התחיל בקיץ בשנת 1932.
בחור צעיר בשם יהושע קלופמן מעיירה בשם רצ'וינז שבפולין, נסע לעיירה אחרת בשם שרפץ, בכדי לפגוש בחורה ששידכו לו. בכניסה לעיירה פגש ילדה ושאל אותה את הכתובת של אותה בחורה. הילדה אמרה לו שאם הבחורה ששידכו לו לא תמצא חן בעיניו אז יש לה אחות שבטוח תמצא חן בעיניו.
 הוא הלך וחזר ובסופו של דבר אמר לילדה הראי לי את אחותך! ומכאן הסיפור ממשיך. לבחורה קראו רבקה אפלבוים. לאחר כמה זמן הם נישאו.
שניהם היו שייכים לחסידות גור (קבוצת אנשים שמונהגת על ידי רבי שקרוי אדמו"ר) .
 
באותה תקופה הרבי מגור החליט לקדם את נושא העליות לארץ ישראל ולקדם את הישוב החקלאי ועבודת האדמה, בתקופה זו נוסדו מספר ישובים, שעברו מאוחר יותר לאיזור מסמיה (היום צומת ראם) ביניהם בית חלקיה, חפץ חיים ובני ראם.
 
בזמן ההוא העלייה לארץ ישראל הייתה מותרת אך ורק לבעלי "סרטיפיקטים" (אישורי עלייה) ואותם קבלו אנשים צעירים בעלי מקצוע.
קבוצה של כ-10 זוגות התאגדו לעלייה ועברו הכשרה חקלאית בחווה בפולין שקראו לה "קיבוץ" (ללא שום קשר או דמיון לקיבוצים בארץ).
בתום תקופת ההכשרה הקבוצה עלתה לארץ וחפשה אדמות להקים בהם יישוב, מתוך נאיביות היה נדמה להם שהם רק צריכים למצוא אדמה וזהו, הם באו בלי כסף, בלי רכוש, בלי כלום.
לאחר חיפושים רבים הם מצאו חקלאי במושבה מגדל שהיה מוכן להחכיר להם את האדמות שלו תמורת חלק מסוים ביבול.
 
הם התחילו לחרוש את האדמה ואז "גילו" שצריך גם זרעים, ולהם לא היה גרוש. הם ביקשו מהחקלאי שילווה להם שילינג אחד (חמישה גרוש) בכדי לקנות זרעים, והם יחזירו לו אותם לכשיהיה היבול.הוא לא הסכים ובזה נגמרה הקריירה החקלאית של הקבוצה.
 
הקבוצה עברה לאזור ירושלים, והתחילו לעבוד כפועלים שחורים בבניה, וגם זה לא היה קל! לא הייתה הרבה עבודה בירושלים לבסוף הם מצאו עבודה בבניית תחנת המשטרה בחברון. הם היו נוסעים כל יום ראשון לחברון כאשר הנשים נשארו בירושלים. וחזרו בימי שישי.
 הנשים עבדו בכל עבודה מזדמנת (אשתו רבקה עבדה בבית קפה בירושלים).
 
העבודה בחברון נמשכה כשנה שבמהלכה הם גרו באמצע השבוע בחברון.
בסוף אותה שנה הוא נפגע באצבע ולא יכול היה להמשיך בעבודתו. הוא פנה לחברו בירושלים שהיה בעל חנות מכולת וההוא העסיק אותו. ולאחר זמן הוא נכנס שותף לאותה מכולת.
 
בתוך תקופה זו נולדו להם שני ילדים ושמם מנחם , שנולד בשנת 1936 וצבי שנולד בשנת 1938.
 באותה תקופה נפוצו שמועות על קשיים ליהודים בפולין, אבי ניסה להוציא את משפחתו מפולין ולהביא אותם לארץ ישראל, מבין ההורים שלו ושישה אחים ואחיות הוא הצליח להביא רק את אחותו(טובה-לאה).
 כל המשפחה הושמדה בשואה למעט אח אחד ששרד לאחר שהיה במספר מחנות ריכוז, הלך בצעדת המוות ולבסוף ניצל בשחרור מחנה אושוויץ כשהוא חצי מת.
 לאחר שחרור המחנה הוא אושפז בבית חולים בגרמניה למשך כחצי שנה, ובמהלכה הוא כתב מכתב לאבי בו הוא סיפר את הקורות אותו ואת המשפחה מאז שאבי עזב את פולין ועד אותו הזמן. (מכתב זה שמור במוזיאון השואה ביד ושם כחלק מהתיעוד).
ממשפחתה של אמי הגיעו האמא ומספר אחים ואחיות לפני פרוץ מלחמת העולם.
 ולאחר מכן הגעתי אני אפרים בשנת 1941.
הלכתי לבית ספר יחד עם שני אחיי בית ספר שהיה במרחק של כחצי שעה הליכה מהבית.
 מאחר והיינו משפחה חרדית היינו הולכים כל יום אחרי הלימודים בבית הספר לבית המדרש ללמוד תורה במסגרת מה שקראו "חברת המתמידים" היינו מקבלים כל יום בבית המדרש כוס של ברד (שזה היה קרח מרוסק ועל זה סירופ של פטל).
 
 כשהייתי בן שבע פרצה מלחמת העצמאות והיה מצור על ירושלים, אני זוכר איך היו פעמים שחששתי אבל לפעמים הייתי אני וחבריי הינו הולכים לחפש ולאסוף את זנבות הפצצות שנפלו.
היה מחסור במזון ובמים, היו פרסומים איך לנצל כל מיני ירק פרא (פרסמו מתכון לקציצות מחוביזה) ואיך לנצל את המים בצורה הכי יעילה.
 
שבתות היו מוקדשות למשפחה, בימי שישי היינו הולכים אבי ואחי לבית הכנסת לקבלת שבת, קריאת פרשת השבוע ותפילת ערבית.
 לאחר התפילה היינו הולכים הביתה לסעודת שבת . לאחר הסעודה לעיתים היינו הולכים ל" טיש" (אירוע שבו הרבי נושא דרשה, שרים זמירות שבת, והרבי מכבד את הנוכחים ביין ובפירות. הנקראים שיריים) פעמים אחרות היינו הולכים לבית כנסת אחר שבו היה דרשן בשם: הרב שלום שבדרון שהיה נושא דרשות על פרשת השבוע בצורה מאד מרתקת ומשכה קהל רב.
שבת בבוקר היינו הולכים לבית הכנסת לתפילת שחרית, לקריאת התורה כאשר אבי היה ה"בעל קורא" ולתפילת מוסף. אחרי התפילה לעיתים קרובות היינו הולכים לבית אחד המתפללים ל"קידוש" שהיה עורך עקב שמחה כלשהי.
לאחר הקידוש היינו הולכים הביתה לסעודת שבת. ולאחר הארוחה היינו נחים מעט ואז היינו יושבים עם אבא ולומדים את פרשת השבוע עם פירוש רש"י .
 אחר כך היינו חוזרים לבית הכנסת לתפילת מנחה, סעודה שלישית שנקראה "שלשידס" (לפי המנהג אוכלים בשבת שלש סעודות , ערב, בוקר וסעודה שלישית אחה"צ) שבה שוב הרבי היה נושא דרשות, שרים זמירות שבת, ומחלק מעט אוכל, שתייה ופירות (שיריים).
לפני השלשידס, היה הרבי מסתובב בתוך הקהל ומזמין אנשים לשבת ליד השולחן, ואילו הצעירים היו מצטופפים בצמוד לגב המושב שבו היו יושבים המוזמנים, בשתיים או בשלוש שורות בזה אחר זה.
 השורות היו מאד צפופות והיה צריך כח רב להידחק בהם. לאחר מכן, היינו מתפללים תפילת ערבית, והבדלה והיינו הולכים הביתה.בחגים היה מגיע קהל גדול מאד ולא היה מקום בבית הכנסת והיינו לפעמים נאלצים להתפלל ברחוב צמוד לבית הכנסת.
בחגים אלו היו מגיעים אורחים מחוץ לעיר שהיו מוזמנים לארוחות בביתנו.

מילון

שלישידס
סעודה שלישית בשבת

ציטוטים

”"אתה יודע מהיכן אתה יוצא אבל אינך יודע להיכן תגיע"“