מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שתלתם שורשים בי אמי ואבי….

סבתא שרה'לה ונכדתה רוני
בצעירותה
ערך ההגשמה במשפחת רובינוב ושגיב

ההיסטוריה של משפחתנו, כמו משפחות רבות, נעוצה עמוק בין שרשי הזמן. בספור זה נתבונן יחד, במחרוזת השזורה בערכי "ההגשמה", החינוך וההשתייכות ל"תנועת הנוער". בחרנו להתמקד בצד זה, היות וזה הגיל בו ילדי כתה ה', בביה"ס "נופים", בו לומדת רוני נכדתי, עוסקים בתכנית "נוף ילדותי" שהיא תכנית חינוכית ייחודית, בה הם לומדים על ערכי ההתיישבות והציונות דרך ערך "ההגשמה "בתנועת הנוער".

הנושא שלח אותי, שרה'לה שגיב (רובינוב), המספרת, אל הארכיון המשפחתי לנבור בין התמונות, המסמכים וספרי "השורשים", שכתבו ילדי, כשהיו "בני מצוות".  משמצאתי את עיקרי סיפורי,  ישבתי עם נכדתי, רוני אלחנני וכתבנו יחד פרק אחד המחבר בין הדורות, מסבא וסבתא רבא, שנולדו בפולין אל סבתא, שנולדה בארץ, אם ונכדה…

רוני אלחנני, בתנועת בני המושבים בקן ביצרון, של "הנוער העובד והלומד" (2018)

 

סיפורנו מתחיל בעיר וורשה, בערב חורפי וקר, לאחר טיסה לילית וטיול ראשון ברחובות, שהיו פעם "הגטו" ובבית הקברות היהודי, מפגש ראשון עם פולין…

פולין שהיא המולדת של הורי, אך הם מעולם לא הסכימו לדרוך על אדמתה מחדש!

בערב ראשון ומרגש זה, מצאנו עצמנו, בעלי שאול שגיב (שטרנבויים) ואנוכי יושבים בלובי של מלון פולני ושומעים את ספור גבורתה האישית של פרומ'קה פלוטניצקיה (פלוטניצקי). פרומ'קה השליחה מפינסק, שחזרה לאחר הכיבוש הנאצי לוורשה בכדי לארגן את הנוער ולחזק את הקהילה, תוך הפגנת אומץ נדיר ביודעה, שהעיר נכבשה כבר ע"י הנאצים ולא בטוח, שהיא תוכל אי פעם לצאת ממנה מחדש….

היה זה רגע מצמרר, שהחל את המסע שלנו לפולין, ארץ מולדתם של הורינו….בבת אחת עלו בי תמונות ילדות בהן אני, ילדה צעירה, שואלת את אימי מי היו חנצ'ה ופרומ'קה? מיהו הדוד אליהו והדודה רחל, ששם משפחתם בכלל פלוטניצקי, שאינו כשם משפחתנו רובינוב והם נקראים "דודים" ….

לא הבנתי אז מדוע אני מקבלת תשובות  סתומות, ש"על חנצ'ה ופרומ'קה לא מדברים כי זה מכאיב לאבא…."

אבל הבנתי, שנוצק קשר חזק בין שתי המשפחות וכי הם "הדודים" היחידים, שנשארו לסבא מעיר הולדתו פינסק.

סיפורה של פרומ'קה, בערב ראשון זה, טלטל את רגשותיי וחיבר אותי לתולדות חייו של אבי, סבא צבי רובינוב.  סבא צבי, שהוא הסבא רבא שלך רוני, היה אז נער צעיר בן 17 בעיר פינסק שבפולין. העיר סופחה באותם ימים, בשנות ה- 30, לעיתים לרוסיה ולעיתים לפולין.

סבא היה בן ליהודה לייב רובינוב, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. אמו, חיה-שרה בת למשפחת לוין, נשאה לאחר מות בעלה הראשון למרדכי פרידמן.  המשפחה הייתה אחת המשפחות העניות של העיירה. אב המשפחה, בעלה השני של אם אבי, היה חייט, שבקושי הרוויח את הדרוש לקיום משפחתו.  האם, שנספתה במלחמה בידי הנאצים, הייתה אישה נאה וטמירה, שהחזיקה את ביתה והקפידה על אורח חיים מסורתי: כשרות, קיום השבת והחגים.

הזיכרון הראשון, עליו סיפר אבי, היה אודות לימודיו ב"חדר". בגיל שבע הוא יצא ללמוד "בתלמוד תורה" של שכונת "קארלין" בפינסק.  סבא רבא שלך, היה תלמיד טוב ושקדן ואהב את ביה"ס. בהפסקות היה משחק בכדור העשוי מחתיכות בד ובחורף היה מחליק, בעזרת סוליות נעליו, על הקרח בביצה הקפואה, שהייתה מול ביתם. לצערו, לאחר מסדר הסיום של כתה ב' בו הוא הוכרז כתלמיד מצטיין, התקנא בו אחיו החורג ואביו החליט לשלוח אותו לעזור בפרנסת המשפחה, כשוליה של חייט. בכך נסתיים פרק לימודיו באותה תקופה, אך הוא השלימם באוניברסיטה העברית בירושלים, מאוחר יותר, כשעלה לארץ ישראל. במרבית שנותיו הבוגרות הוא היה מורה מוערך למתמטיקה וסגן מנהל ביה"ס התיכון הריאלי ע"ש קררי, ברשל"צ.

כשהגיע סבא רבא לגיל 12 הביאו אחיו החורג למועדון תנועת "החלוץ הצעיר" ולימים הוא הפך למדריך ולמזכיר הסניף.  בשנת 1933, בהיותו מזכיר הסניף, נערך איחוד חשוב בין תנועת הנוער "החלוץ הצעיר" ו"דרור" ("פרייהייט").  בזיכרונותיו הוא כותב כי תיעד את כל השיחות, שהתנהלו אז ויש האומרים כי כתב ידו היפה מככב עדיין בין ארגזי ארכיון "אפעל". בדיוק כמוך, הוא אהב מאוד את "הפעולות בתנועה" והוא מתאר את שהותו שם, כחלק משמעותי בחייו כנער צעיר בפולין.  בכתביו הוא מתאר זאת כזמן ומקום בהם "הוא היה מבלה את כל הערבים בשבוע, שר, רוקד ומשתתף בחוגים".

באותם ימים הכיר סבא צבי את בני משפחת פלוטניצקי, (פלוטניצקיה), את האח אליהו ואת שתי הבנות הצעירות פרומק'ה וחנצ'ה. הוא כתב כי חנצ'ה, הצעירה בין השתיים, "הייתה נערה מלאת כישרונות. הכל ניתן לה בשפע ובקלות. היא הייתה דוברת שפות, קריינית של ספרים, תלמידה טובה, בעלת קול ערב, כושר ביטוי מעולה ויצרה בקלות קשר עם אנשים". סבא היה מאוהב בה והיא הייתה למעשה ה"חברה הקבועה" שלו. הוא מוסיף וכותב כי "בלילות היה מלווה אותה לביתה וזכה אף לחבק אותה ולזכות באהבתה". לדבריו, כשיצא ל"קבוץ הכשרה" נותק הקשר, אך ליבו נקשר בה והוא זכר כל חייו את פרשת מותן הטרגי של חברותיו חנצ'ה ואחותה פרומ'קה.  הקשר ההדוק בין סבא לבני משפחת אליהו פלוטניצקי, אחיהן של חנצ'ה ופרומ'קה, נשמר הרבה שנים והורחב בארץ לקשר הדוק, שזיכה אותם בתואר "דודים".

עם יציאתו למסע "ההגשמה" של החזון לעלות ולהקים מדינה ליהודים, הוא יצא ל"קבוץ הכשרה".

"קבוץ ההכשרה" היה בעיירה אוליקה, שהייתה רחוקה מעיירת הולדתו פינסק. שם הוא פגש את סבתא רבתא שלך, לייקה טבורצקי. הוא תיאר אותה, כ"נערה צעירה, רזה נחמדה וצחקנית, שהגישה לו את ארוחת הבקר".

סבתא רבתא, לייקה רובינוב, נולדה בעיירה וידז', שליד וילנה. היא הייתה בת יחידה למשה ורחל טבורצקי. במשפחה היו שישה בנים ובת. בגיל 13 הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר" בוידז' ובהיותה בת 17 התחילה גם היא את מסלול "ההגשמה" לקראת העליה לארץ ישראל

סבתא רבתא, לייקה טבורצקי (רובינוב) בפעילות בתנועת "החלוץ הצעיר" בעיירת הולדתה וידז' (1931) סבתא לייקה,  שישית בשורה אחרונה.

ב"קבוץ ההכשרה" הם עבדו בכל דבר. הבנות עסקו בניקיון בתים, או בכביסה והבנים עסקו בהעמסת חבילות של גרעיני חיטה ושעורה על רכבות, שנשלחו לבית חרושת לבירה. בלילות, היו כולם רוקדים ובחגים, התאימו את המסורת היהודית להשקפות הציוניות של חברי "התנועה".  "קבוץ ההכשרה" היה מאורגן לפי הדגם של הקבוצים בארץ והמטרה הייתה תקופת הכנה ל"הגשמה", לעלייה לארץ, ישראל, להתיישבות ולהקמת קיבוץ.

סבתא לייקה עבדה אז כעוזרת בית במשפחת מרידור, שהייתה משפחה ציונית אמידה. לימים, הפך בנם מוניה מרידור, לפעיל מרכזי בארגון "ההגנה" וכתב את הספר: "שליחות עלומה".

סבתא הייתה נערה יפה וחרוצה ובני משפחת מרידור התייחסו אליה כאל בת בית. בבית מרידור ניתן לה אוכל ולעיתים אף מיטה לשנת לילה כמו לבת משפחה. סבתא ראתה בכך הצלחה ואהבה ללון בבית משפחת מרידור. את, רוני, צריכה להבין כי באותם ימים לא היה כמעט כסף ב"קבוץ ההכשרה" והצעירים, שחיו בו, נאלצו לישון בתורנות על מספר מיטות מועט כשהאוכל היה בדרך כלל לחם ריבה, תה ובימים טובים, נוספו גם תפוחי אדמה.

לימים, כשסבתא לייקה עלתה לארץ והודיעה למשפחת מרידור, שהיא מפסיקה את עבודתה, ניתנו לה במתנה שעון וקופסת תכשיטים, עליהם נחרטו הקדשות מיוחדות. חפצים אלו שמרה סבתא ליקה כבבת עיניה וכשנפטרה הם עברו למשמרת בביתי….

קופסת התכשיטים, שקבלה סבתא רבתא, לייקה טבורצקי (רובינוב) ממשפחת מרידור (1936)

בסוף שנת 1938 עלתה סבתא לייקה לארץ "בעליה ב' ", שנקראה עליה בלתי לגאלית (לא חוקית). סבתא הצטרפה לקבוצת "חלוצים", שעלו לארץ באניית המעפילים "אטראטו", בשנת 1939 ונשלחה לקבוץ נען.

סבא צבי גויס באותה תקופה לחייל התותחנים בצבא הפולני, אך סרב להתגייס והשתחרר.

מאחר והיה בן לאב ממינסק, שהייתה אז חלק מרוסיה, הוא נחשב בפולין ל"חסר אזרחות" ולא עלה יחד עם סבתא וחבריו לארץ. מאוחר יותר הוא קיבל רישיון לעליה לגאלית (חוקית) ממרכז "החלוץ" ובעקבות סבתא לייקה, נשלח אף הוא לחיות בקבוץ נען.

לימים הוא התגייס "לבריגדה היהודית", (1944) שחייליה היהודים נשלחו להילחם בגרמניה הנאצית, כחלק מהצבא הבריטי. לימים, הוא אף התגייס לארגון "ההגנה", שהיה הבסיס להקמת צה"ל.

תעודות המעבר של סבא רבא, צבי רובינוב (1939)

כאן מתחבר סיפורי האישי:

נולדתי בשנת 1953 לסבא וסבתא רבא שלך, צבי ולייקה, שהיו "חברי קיבוץ" נען וחיו בו עד יום מותם.

קיבוץ נען היה הקיבוץ הראשון של "תנועת הנוער העובד" והנהגתו ראתה לה למשימה לטפח ולגדל את ילדיו "להגשמה", ברוח "תנועה" זו. לקראת כניסתנו כילדים ל"תנועה", עברנו "תקופת הכשרה", שבמרכזה "שלוש עשרה משימות", שהיה על כל ילד למלא לפני, שעבר ב"שער האש", בטקס הקבלה ל"תנועה ולחטיבה".

כך נקרא הקן הקיבוצי של "חטיבת בני הקבוצים" בתנועת "הנוער העובד והלומד". בסיום טקס זה, מאז ועד היום, מתחייבים החניכים לסיסמת "התנועה": "לעבודה, להגנה ולשלום – עלה והגשם".

תקופה זו זכורה לי כתקופה הכי משמעותית בילדותי. מרכז עולמי היה למודי היסטוריה יהודית, ציונות וערכי מסורת יהדות, כשגולת הכותרת: ההכנות לכניסה ל"תנועה"!

אז, כילדים בגיל מצוות, "הגשמנו" את הערכים המרכזיים של הורינו, שהיו ערכי יהדות חילונית מתחדשת, אהבת הארץ, חינוך לעצמאות מחשבתית ולאחריות משותפת על חיינו. למעשה, למדנו כיצד לעמוד באתגרים, חברתיים, לפתח תחושת מסוגלות, לגלות סובלנות ולהיות חלק מקבוצה. כך, למדנו לבנות "מחנה עצמאי" בחורשה מרוחקת מהבית ולהסתדר באופן עצמאי בעזרת סנדות, "במבוקים", שקי תפ"א, שמיכות וחבלים.  כמוך, אהבתי מאוד את הפעולות של "התנועה".  למדתי לבנות אוהל, משמיכות וסנדות, שולחן אוכל, כיסא נוח, מקרר, פח אשפה ולבשל באופן עצמאי בשטח.

בפעולות "התנועה", עסקנו גם בדיונים אקטואליים על הנעשה בארץ, למדנו לשתף פעולה עם חברים, ליזום, להתגבר על הפחד ולנצח מכשולים. זכורות לי במיוחד "הפעולות" בהן למדתי, איך לקפוץ לברזנט מגובה וקפצתי מהגג של האסם בנען.  בנוסף, למדתי איך לרדת באומגה מראש אקליפטוס גבוה, איך לעבור קיר ולזחול ב"זחילת לטאה" מתחת לגדר ברזל.

"הפעולות", היו עוד מרחב חברתי, של חינוך לתרומה, שייכות קהילתית וחשיבה על הערכים האישיים. הייתה זו תקופה קסומה ובה אף התמזל מזלי והכרתי את סבא שאול, בעלי לעתיד. יחד היינו יוצאים ל"מחנות התנועה", מכינים מסיבות ליל שישי, לכל "בני החטיבה" בנען ובהגיעי לכתה ט', אף נבחרתי ע"י בני כתתי להיות מדריכה.

ביה"ס היסודי והתיכון היה בתוך  קבוץ נען וייחודו, שהיה בי"ס מקומי ובו כתות א'-י"ב. התכניות החינוכיות בו נשאו אופי של חינוך "להגשמה אישית". המטרה, של הורינו הייתה, שנלמד לחלוק את חיינו עם האחר, לקחת אחריות על הצרכים שלנו ושל האחרים, שנלמד להיות חברי קבוץ, להצטיין ולתרום לחברה בארץ ישראל.

ימי הלימוד היו מחולקים לזמני למידה ועבודה. במשך היום למודים אקדמיים, ואחה"צ יציאה לעבודות "בענפי המשק" של הקבוץ. עבדנו בקטיף פירות הדר בפרדס, בניכוש צמחים שוטים בשדות הכותנה, בשטיפת כלים מטבח ובניקיון חדר האוכל של נען. לעיתים הופקדו בידינו, הפעוטים, "בבתי הילדים" של הקבוץ ואנחנו "כמטפלות" בנות עשרה, ניקינו, קפלנו כביסה והקמנו את הקטנטנים לאחר מנוחת הצהרים.

בתקופה זו אהבתי מאוד לתרום מכישורי לתרבות החברתית. הייתי מפיקה ומארגנת את מרבית המסיבות, יוצקת בהן תוכן ונהנית מכתיבת "פזמונים", מליהוק "חברה" ליצירת מערכונים, קטעי מחול וקישוט אולם האירוע. בנוסף, איירתי את עיתוני "החטיבה" (כך קראו ל"קן התנועה") והייתי תלמידה טובה, שעמדה בראש הפעולות החברתיות.

באותה מידה בה הרגשתי חזקה ומנהיגה בחברה, הייתי די חלשה ופחדנית, בכל הקשור לפעולות ספורט וכושר גופני. באותם ימים נחשב הספורט חלק חשוב מהתדמית של "קיבוצניקית טובה". היות וזו לא הייתה נקודת החוזק שלי, "הגשמתי" את הערכים החברתיים בתרומה התרבותית.

כמדריכת חניכים צעירים ב"תנועת הנוער העובד", זכורה לי במיוחד ההכנה לקראת אחת "הפעולות" בהן הדרכתי את חניכי כיצד ללכת על "גשר חבלים". שבועות לפני כן, התהלכתי במחשבה, שזו פעילות, שאני חייבת לשלוט בה, לפני שאדריך את חניכי. הבנתי כי אני חייבת להתגבר על פחדי ולהראות דוגמה אישית. לעזרתי בא, סבא שאול, שהיה אז כבר חייל ובמשך שבת שלמה, עזר לי לעלות שוב ושוב על "גשר החבלים", עד, שארכוש ביטחון.

תמונות מפעילות ב"תנועה" בקבוץ נען.

למרבית הפלא, כשאימא שלך, מורן, הגיע לגיל מצוות והגיע זמנה לעלות על "גשר החבלים", היא עשתה זאת בשמחה ובצעה את הקפיצות הכי מסוכנות בטקס הכניסה ל"תנועת הנוער העובד" ו"הגשימה" בכך את חלום הילדות שלי….

גם את, רוני, ממשיכה את המסורת הספורטאית ומבצעת בלי פחד תרגילים מורכבים ב"התעמלות קרקע" וכל פעם, שאני רואה אותך צועדת על קורה, או מבצעת "פליק-פלק" על המזרון, ליבי מתמלא גאווה!…

אחרי שירות צבאי כשרטטת מודיעין, יצאתי ללמוד הוראה בשליחות הקיבוץ, ולהנאתי להוסיף למודי ערב ב"עיצוב פנים". כשחזרתי לנען פתחתי כיתה א' ובה 30 ילדים, קבוצה, שנחשבה אז לכתה הגדולה של נען.

באותם ימים, הילדים בקיבוץ גרו ולמדו "בבתי ילדים כוללים", בהם התנהל כל מכלול חייהם ועליהם הופקדו מורה ומטפלות. כך גם אני גדלתי ולכן כשפתחתי כיתה, כמורה חדשה, היה לי ברור, שבבוקר אלמד את הילדים לקרוא ולכתוב, בצהריים, אלמד אותם לנקות את ביתם ובערב, אבוא לספר להם "ספור לפני השינה" ואשכיב אותם לישון.

ההורים פגשו אז את הילדים רק למשך שלוש שעות ביום, משעה ארבע אחה"צ ועד השעה שבע בערב. המורה והמטפלות, שימשו כמחנכות ופוסקות לכל דבר ועניין. הייתה זו תקופה מלאת שמחה ויצירה. הרגשתי עצמי ממציאה ויוזמת כל שיעור וכל יום מחדש. הרגשתי, שנתנה לי האחריות לחינוך ילדים וכי אני מגשימה שליחות חברתית!

מתקופה זו זכור לי אירוע בו השארתי את מורן, אמא שלך, התינוקת בידי סבא שאול, כשאני משכיבה את ילדי כיתה א' לשנת הלילה שלהם. התינוקת שלי, שינקה באותה תקופה, הייתה רעבה וסבא שאול נאלץ לטייל איתה בעגלה סביב הכיתה, משום שלא רצה להפריע לי בהשכבת הילדים….

אמא שלך הרעבה, בכתה מאוד וכשהגעתי לבסוף להיניק אותה הייתי צריכה להרגיע אותה במשך זמן רב….בטרם הצלחתי להאכיל אותה… זו הייתה הפעם הראשונה, שחוויתי את ההתנגשות בין הצורך שלי להיות אמא והמחויבות שלי לעבודתי ולחברה… הייתי מאוד מתוסכלת….

לימים, נבחרתי ע"י חברי הקבוץ לתפקיד משמעותי והפכתי למנהלת ביה"ס היסודי בקיבוץ נען. פעולתי המרכזית, כמובילה את ביה"ס, הייתה מתן מענה לצרכים החדשים של ההורים והילדים. יזמתי אז פירוק "בית הילדים הכולל" והעברת האחריות החינוכית אל המשפחה.

בעזרת "צוות היגוי", שעמדתי בראשו ועל פי החלטות "אסיפת הקבוץ", בנינו שתי מערכות חינוך. מערכת אחת "פורמאלית", שכללה את ביה"ס ומערך הלמידה ומערכת שנייה "בלתי פורמאלית", שהורכבה ממועדוניות, שנפתחו אחה"צ. לינת הלילה של הילדים עברה לבית ההורים, ארוחות הבקר והצהרים נערכו בחדר האוכל של הקיבוץ וכל הטיפול בצרכיהם של הילדים עבר למשפחה. החיים של הילדים והמשפחות התנהלו מאז בדיוק כמו, שאתם חיים היום במושב. באותם ימים, זה היה צעד חדשני בכל "התנועה הקיבוצית", אך הוא נעשה בו זמנית בכמה קיבוצים.

כשהשלמתי פרק של שלוש שנים בניהול ביה"ס, נבחרתי ע"י הקהילה לרכז את תחום התרבות בנען. בתפקיד זה לקחתי על עצמי לכתוב מחדש את "הגדת הפסח" של נען. שוב הקמתי "צוות היגוי", שערך תחקיר ובדק את ההיסטוריה של ספרי "ההגדה" שנכתבו בנען, את אלה שנכתבו בתנועה הקיבוצית ואת "ההגדה המסורתית" של עולם היהדות. צוות זה, בהנהגתי, ליקט ובנה "הגדת פסח" חדשה, ברוח ההגדות הקיבוציות, המשמשת את נען עד היום. החלק החשוב בפעולה זו, היה הרעיון כיצד לקיים "סדר פסח" לציבור של כאלפיים איש ולגרום לכל אחד מהמשתתפים להרגיש כאילו הוא מסב ל"סדר משפחתי".

לעזרתנו עמדה המסורת התרבותי ערכית, שייסד הסופר משה ברסלבסקי והמסורת המוזיקלית הענפה של נען, אותה הובילו יהודה אורן והמלחין דוד זהבי. סדר הפסח קיבל צביון מיוחד, "כסדר פסח חילוני", בו קריינים קוראים את "ההגדה" מעל במה ומתבלים את הקריאה בשירי מקהלה ובמחול. לכל אחד מאתנו, הילדים בקבוץ, היה תפקיד "בסדר", מיום הגיעו לגן הילדים ועד סוף התיכון. כל שנה ידענו מה יהיה תפקידנו בשנה הבאה וציפינו "להגשימו". מסורת זו נשמרת בנען עד היום והיא זו, שהפכה את "הסדר הקיבוצי" בנען "לסדר" הגדול בארץ. לימים, עזבה משפחתנו את קבוץ נען אך למרות, שאיננו חלק מהקהילה בנען, אנחנו נוהגים לקיים את "סדר הפסח החילוני – קיבוצי" על פי אותה "הגדה", שהיא מלאה בשירים, קטעי מסורת וערכי ציונות, חקלאות והתיישבות.

הגדת פסח קבוץ נען (1989), בעריכת: שרה'לה שגיב, שרה'לה חן, תמימה סויטלמן, רחל אריאלי,  שרה'לה אלמוג, ודורית קופיט.  כתיבה אמנותית: רחל כהן – רובינוב. גרפיקה: דורית קופיט, שרהלה שגיב  ואליה גיל.

לאחר  שתים עשרה שנה בהן ניהלתי את בי"ס בנען ולאחר, שהפכתי אותו מבי"ס "מקומי" לבי"ס "אזורי", זכיתי להקים את ביה"ס הקהילתי "נופים", במועצה האזורית "באר טוביה", בו את לומדת היום. הקמתי את בי"ס יחד עם ראש המועצה, דרור שור וצוות מורים קטן, כבי"ס "צומח". התחלנו את בנייתו עם שש כיתות א' ו-ב'.

לימים, גדלנו וביה"ס מנה 24 כיתות וכ-650 תלמידים.

בי"ס נופים

המסע להקמת ביה"ס "נופים", הפך להיות "ההגשמה" ו"מפעל החיים" שלי. אתגר זה הצריך ממני ללמוד אודות הקהילה של המועצה האזורית באר טוביה, אודות תרבותה, ערכיה והמבנה שלה. הגעתי מתרבות וערכים קיבוציים ובהם, ערכי יהדות חילונית מתחדשת, אהבת הארץ, חינוך לעצמאות מחשבתית, אחריות, תרומה לחברה, פיתוח תחושת מסוגלות, סובלנות, חתירה למצוינות ופיתוח כישורים אישיים. חלק מערכים אלו השתלבו באופן טבעי בערכי קהילת יישובי המועצה ומיעוטם, דרשו ממני גמישות. למעשה, התחלתי את דרכי בקהילה זו, כ"בת קיבוץ", שניהלה בי"ס בקהילה קטנה ומשפחתית, אך עד מהרה למדתי לשלב בין ערכים ובין תרבויות, שאפיינו אוכלוסייה מגוונת, המייצגת את מכלול העמדות של "עם ישראל".

שנים אלו היו לי אתגר אקדמי, חברתי ותרבותי. השקעתי רבות בהיכרות עם ההורים, התלמידים, ההיסטוריה של הישובים והמועצה. לאט, לאט ובסבלנות, יצרתי, יחד עם צוות ביה"ס את תדמיתו ואת מקומו בקהילת המועצה. למעשה קבלתי את הזכות לבנות ולעצב, את עולמם האקדמי, החברתי והרגשי של הילדים.  יחד עם צוות המורים וההורים, שילבתי את תפיסת עולמי ו"האבנים הגדולות", שהעניק לי החינוך הקיבוצי, בערכי קהילת ביה"ס…

ביה"ס אכלס ילדים מאחד עשר ישובים מצפון המועצה. יחד עצבנו את "החזון", בחרנו סמל ועיקרון פדגוגי, עצבנו את התוכניות המיוחדות, את אופי הלמידה ואת קהילתו. הרגשתי תמיד כי אני עושה תפקיד משמעותי וכי הצלחתי להביא אותו להיות גולת הכותרת של המועצה האזורית!

כל שנה התרגשתי בפתיחת שנת הלימודים החדשה. ראיתי בכך פתיחת "חלון הזדמנויות" לילדים חדשים.

אך, השנה שריגשה אותי מכולן, הייתה השנה בה את, רוני, נכנסת לכיתה א' והתקבלת לביה"ס שלי, כתלמידה! מעמד זה היה מוזר לחלק מהאנשים. אותי הוא החזיר אל החיים בקבוץ, בו ילדי למדו בביה"ס אותו ניהלתי…

תמיד שאלתי אותך איך את מרגישה והתשובה הייתה: "בסדר"! לזכותך יאמר, שלעולם לא ניצלת את עובדת היותך "הנכדה של המנהלת" וכמובן, ללא וויתורים, עמדת בכל האתגרים של כולם!

סבתא שרה'לה בטקס פתיחת ביה"ס היסודי וקהילתי "נופים" (2005).

סבתא שרהלה חוגגת 10 שנים לייסוד ביה"ס "נופים" (2015)

מימין לשמאל: רות קרטר, מנהלת מחלקת החינוך במועצה, רבקה נחום, מזכירת ביה"ס, ענת מוגילנר, יו"ר "ועד ההורים", שרה'לה שגיב, מנהלת ביה"ס "נופים", מיכל מלר, סגנית המנהלת.

גימלאות

היום, לאחר שפרשתי לגמלאות, זכיתי שוב לבקר בביה"ס כסבתא המשתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי". בשבילי זו גאווה גדולה ועוד יותר מכך, הזדמנות לחלוק עמך את ספורה של משפחתנו על עולם ערכיה!

היום, כמאמנת בתכנית "מובילי פדגוגיה איכותית", אני עוסקת בהדרכת מנהלים וצוותי חינוך, בבתי ספר שונים בארץ. בנוסף, התמסרתי לאהבתי לציור ולהדרכת נשים להעצמה אישית, בעזרת עיצוב המראה והתדמית – ע"י סטיילינג אישי.

לסיום

סיפורי אינו יכול להסתיים מבלי להזכיר לך מה הן "האבנים הגדולות בחיינו" ולצטט את הפסוק, שמצאתי בעבודת "השורשים" של אמך, מורן שגיב – אלחנני: "שימעו זאת הזקנים, לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר" (יואל, פרק א'). הפסוק מצביע על כך כי הספור המשפחתי, נבנה מספורים העוברים בשרשרת הדורות, ע"י קשר ערכי ורגשי, שנמסר מאב לבן ומדור לדור….

כששאלתי אותך האם את מכירה את הביטוי גיליתי שעלי לספר לך את "משל האבנים הגדולות". הוספתי כי ביטוי זה שגור במשפחתנו בכל הזדמנות בה אנחנו רוצים להדגיש ערך או עיקרון חשוב….

כך מסתיים סיפורנו…. רוני יקרה, חפשי תמיד את "האבנים הגדולות שבחייך"… ואותן הציבי בראש תשומת ליבך!

סיפורי אינו יכול להסתיים מבלי להזכיר לך מה הן "האבנים הגדולות בחיינו" ולצטט את הפסוק, שמצאתי בעבודת "השורשים" של אמך, מורן שגיב – אלחנני: "שימעו זאת הזקנים, לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר" (יואל, פרק א'). הפסוק מצביע על כך כי הספור המשפחתי, נבנה מספורים העוברים בשרשרת הדורות, ע"י קשר ערכי ורגשי, שנמסר מאב לבן ומדור לדור….

כששאלתי אותך האם את מכירה את הביטוי גיליתי שעלי לספר לך את "משל האבנים הגדולות". הוספתי כי ביטוי זה שגור במשפחתנו בכל הזדמנות בה אנחנו רוצים להדגיש ערך או עיקרון חשוב….

כך מסתיים סיפורנו…. רוני יקרה, חפשי תמיד את "האבנים הגדולות שבחייך"… ואותן הציבי בראש תשומת ליבך!

הזוית האישית

הביטוי "האבנים הגדולות שבחיינו", נאמר במשפחתנו פעמים רבות ובמיוחד כשמזכירים את הדברים החשובים שבחיינו, שאותם אסור לשכוח. בשפה המשפחתית אנחנו משתמשים בביטוי זה כערך משפחתי, תמציתו מתבטא בפסוק, שמצאנו ב"ספר השורשים" של אמא שלך, מורן שגיב – אלחנני: "שימעו זאת הזקנים, לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר" (יואל, פרק א'). הפסוק מצביע על כך כי הספור המשפחתי, נבנה מספור העוברים בשרשרת הדורות ע"י קשר ערכי ורגשי, שנמסר מאב לבן ומדור לדור…. סבתא שרה'לה ספרה לי מה המשמעות של המשפט וכיצד משתמשים בביטוי במשפחתנו.

מילון

החלוץ הצעיר
"החלוץ הצעיר": הייתה תנועת נוער של "הֶחָלוּץ " בפולין. זו הייתה תנועה ציונית עולמית של צעירים יהודים, שהתארגנו למטרות עלייה לארץ ישראל. ראשיתה, בשנת 1929 ובשנת 1938 התאחדה התנועה עם תנועת "דרור" והתקיימה גם בתקופת "השואה". (ויקיפדיה)

הנוער העובד והלומד
תנועת נוער שיסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-1924 בארץ ישראל על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. "הנוער העובד" התמזגה בשנת 1959 עם התנועה המאוחדת ליצירת "הנוער העובד והלומד". (ויקיפדיה

ציטוטים

”"כשהגיע סבא רבא לגיל 12 הביאו אחיו החורג למועדון תנועת "החלוץ הצעיר“