מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שתלתם ניגונים בי אמי ואבי

סבתא חנה עם מעיין.
סבתא חנה בת 15.
סיפור עלייתם של הורי לארץ והערכים שספגתי בבית הורי

שמי חנה מרגל לבית אהרוני (מושקוביץ). אני ילידת הארץ, בת להוריי צילקה (בת שבע)  וגדליהו אהרוני, לשעבר מושקוביץ. נקראתי על שם סבתי, אמא של אבי שנספתה בשואה. לאחותי הגדולה קוראים הדסה, על שם סבתי, אמה של אמי שנספתה בשואה. שם אחי הצעיר אהרון על שם סבי, אבא של אבי שאף הוא נספה בשואה. גדלתי בארץ, ללא סבים וסבתות. דור שני לניצולי שואה. גדלתי בבית שלא היו בו הרבה דיבורים, אבל היו בו הרבה ערכים ועשייה, והמון השקעה בחינוך הילדים. ברצוני לשתף אותך מעייני, נכדתי הצעירה, בסיפור עלייתם של  הורי לארץ ישראל ובערכים אותם ספגתי בבית הוריי.

הורי נולדו בצ'כוסלובקיה. במלחמת העולם השנייה, אמי (צילקה) שהייתה בחורה צעירה, נלקחה יחד עם בני משפחתה למחנה הריכוז אושוויץ. באותה תקופה אבי (גדליהו), שהיה בחור צעיר נלקח למחנה עבודה. מהמשפחה העניפה של אבי שכללה הורים ושנים עשר ילדים שרדו רק אבי ושתיים מאחיותיו. מהמשפחה של אמי נותרו שני אחים ששכלו את נשותיהם וילדיהם, ושלוש אחיות.

הורי לא דברו אתנו הילדים על תקופת השואה, ובמיוחד אמי לא הסכימה לשתף אותנו במה שעבר עליה בתקופה זו. שתיקם הרועמת הטביעה בי את חותמה יותר מאלף סיפורים.

ציורם של גדליהו וצילקה בחתונתם

הורי נפגשו לאחר המלחמה והתחתנו בשנת 1946. לדברי אמי: "היה רצון עז לאחר המלחמה, להשתקם, לבנות משפחות וליצור חיים חדשים" זמן קצר לאחר שהורי התחתנו, שתי האחיות של אבי ששרדו, נישאו לשני האחים של אמי שאיבדו את משפחותיהם.

בני משפחת מושקוביץ רוזנברג

העלייה לארץ

"אמא, כיצד החלטתם לעלות לארץ ישראל?", שאלתי את אמי באחד הימים. כך היא ענתה: "אחרי המלחמה, כשחזרנו לצ'כוסלובקיה, וראינו שהעיירה שלנו חרבה, הבנו שאין לנו מה לחפש שם. באותו זמן הגיע שליח מארץ ישראל והוא שכנע אותנו שכדאי לנו לעלות לארץ, שם נבנה את עתידנו. השליח עזר לנו ולעוד מספר צעירים יהודיים מאזור מגורינו בצ'כוסלובקיה להגיע לצרפת במטרה לעלות שם על ספינה שתוביל אותנו לארץ ישראל. בצרפת שהינו זמן מה במחנה ליד מרסיי .בתאריך 29 ביולי בשנת 1946 עלינו לספינה "סוגור" ("Sogur"). לאחר מכן שונה שמה של הספינה  ל"יגור", על שם קיבוץ יגור.

הספינה הייתה למעשה אניית משא העשויה עץ. הספינה הייתה רעועה, רב החובל והצוות היו מתורכיה. בספינה ליוו אותנו ארבעה אנשי ארגון "ההגנה". יחד איתנו הפליגו כ-750 ניצולי שואה, רובם צעירים, חלקם חברי ארגונים יהודים ומפלגות ותנועות נוער ציוניות. הם נאספו במחנה ליד מרסיי ועלו איתנו על סיפון האנייה ב"לה סיוטה" ליד מרסיי. ההפלגה הייתה מאד לא נוחה. באנייה שררה צפיפות גדולה, כולנו ישנו על דרגשים שנבנו במיוחד עבורנו. אבל למרות התנאים הקשים ציפינו בהתרגשות ובתקווה לקראת העלייה לארץ. חיכינו לרגע שנסיים את ההפלגה, נחצה את הים התיכון ונגיע  לחיפה. שטנו ליד סרדיניה, סיציליה, פלופונז, כרתים, ראש הנקרה ומשם היינו אמורים להגיע לחיפה.

בתאריך 11 באוגוסט בשעה 10:00 במרחק של כ-100 קילומטר מחופי ארץ ישראל, מול ראש הנקרה, התגלינו על ידי מטוס בריטי. אנייה בריטית בשם "מאוריציוס" נשלחה אלינו וניסתה לגרור אותנו. שוטרים וחיילים בריטים עלו על הסיפון.

– ברור שהתנגדנו !!!

– סוף סוף הגענו לחופי ארץ ישראל, ועתה מונעים מאתנו להיכנס אליה?

הבריטים השתמשו בגז מדמיע בגלל ההתנגדות לגרירה, ועצרו את צוות הימאים: את רב החובל והמלחים התורכים, אשר הכחישו שהם מכירים את אנשי ההגנה. לשמחתנו, מפקד הספינה והמלווים לא הסגירו אותנו לבריטים. אבל ההתנגדות שלנו לא הועילה.

למחרת, ב-12 באוגוסט עגנה הספינה במים הטריטוריאליים מחוץ לנמל חיפה. וב-13 באוגוסט בשעה 03:00 התקרבה משחתת בריטית כדי לגרור את האנייה לנמל. הבריטים הודיעו לנו כי יעבירו אותנו לספינה בריטית אחרת. התנגדנו להעברה, והחלה קטטה. חיילים בריטים עלו לסיפון תוך מכות בקתות רובים והתזת סילוני מים. הם פירקו את לוח הסיפון העליון והגיעו אלינו. האנייה נגררה לבסוף לנמל חיפה על ידי "מאוריציוס". וכל המעפילים הועברו לספינת הגירוש "אמפייר ריוול". יחד איתנו גורשו גם המעפילים שהגיעו בספינה "הנרייטה סולד". בערך 1300 מהמעפילים גורשו לקפריסין.

התאכזבנו מאד, הרגשנו כמו משה רבנו שראה את הארץ אבל לא הורשה להיכנס אליה. בקפריסין שיכנו אותנו במחנה אוהלים שהוקם במיוחד עבור המעפילים שהגיעו לחופי א"י וגורשו על ידי הבריטים. הצבא הבריטי סיפק לנו מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו לא סופקו במידה מספקת. כך שהיינו גם רעבים חלק מן הזמן.

"שנים רבות שמרתי על תמונה מהעיתון בה נראיתי מקלפת תפוחי אדמה יחד עם חברותי במחנה, אבל לצערי התמונה אבדה", הוסיפה אמי. "כמה זמן שהיתם בקפריסין?" שאלתי. "הבריטים התחילו לשחרר חלק מהעצורים במחנות בדצמבר 1946 ורבים מעצורי ספינת המעפילים "יגור" שהיו הראשונים ששולחו לקפריסין, שוחררו בין הראשונים. וכך הגענו בתחילת 1947 לארץ (למרות שחלק מהמחנות בקפריסין היו קיימים גם לאחר קום המדינה עד 1949)".

החיים בארץ

הורי הגיעו לארץ והשתכנו בפתח תקווה. אחותי הבכורה, הדסה, נולדה בדצמבר 1947 בתחילתה של מלחמת השחרור. אבי נהג לספר לי רבות על תקופה זו בה הוא שירת ב"הגנה" ותפקידו היה לשמור על השכונה שלו בפתח תקווה. אבי סיפר ששכב בבור יחד עם חבר. אבי היה עייף מאד, כי עבד במשך היום, והיה הסכם ביניהם שכל זמן שיש שקט, החבר, שהיה מבוגר מאבי ולא עבד, יאפשר לאבי לישון, ורק ברגע שישמע רעש יעיר אותו.

הורי שהיו חסרי כל, התחילו בפתח תקוה לבנות את חייהם בארץ. אבי התחיל לעבוד עם קום המדינה בשנת 1948 בתעשייה הצבאית .גם אני נולדתי בפתח תקווה בשנת 1952 ולאחר שנתיים עברה המשפחה להתגורר בתל אביב. בשנת 1957 התרחבה המשפחה, נולד אחי אהרון.  אבי המשיך לעבוד בתעשייה הצבאית, ואמי גידלה אותנו .

אחד מהערכים החשובים שהטמיעו בנו בבית הורי היה: מסירות למשפחה. אמא הייתה מאד מסורה לנו, ילדיה. היא למעשה הקדישה את כל חייה לטיפול בנו, ילדיה. אמא שהייתה תופרת מעולה תפרה לעצמה וגם לנו, ילדיה, את כל בגדינו: כולל שמלת הכלולות שלה, של אחותי ושלי.

שמלת הכלה של צילקה

אנו, ילדיה וגם  נכדיה, זכינו בכל פורים לתחפושות מושקעות ויצירתיות: גמד, מרים הנביאה, פייה, החתול שמיל, יפניות, הונגריות , צועניות ו…מוצרט כמובן.

יפית, קרן ודוד בתחפושות

כשאמי הייתה צריכה להחליט האם לקנות מקרר שיקל עליה על מנת שלא תצטרך לסחוב את בלוקי הקרח (שנמכרו אז ברחוב על ידי מחלק הקרח) או לקנות פסנתר  לא היססה ובחרה בפסנתר (אי אפשר היה לרכוש את שני הדברים, כי לא היה לה מספיק כסף). "כי איך אפשר שהילדות שלי לא ילמדו לנגן בפסנתר". רק כעבור שנים רכשה לעצמה את המקרר. אימא הייתה בין האימהות הבודדות ששמחו כל כך בכל פעם שהגיע החופש הגדול. כי אז יכלה לבלות איתנו יותר, ואני זוכרת בגעגוע את ההצגות ואת הקונצרטים בהם בילינו יחד. גם נכדיה הרגישו ש"סבתא היא אישה שהמשפחה בשבילה היא כל עולמה" כפי שאמרה יפית, אמא שלך, מעייני. והיא הוסיפה: "כילדות, נערות, ואח"כ כשהתבגרנו, אהבנו מאד להתקשר לסבתא ולספר לה על משהו טוב שקרה לנו: חתונה, ילדים, כי סבתא תגיד: "יופי יפית'לה, אני מיד מתקשרת לאהר'לה לספר לו". כשניתקתי, ידעתי שהיא באמת כל כך שמחה בשבילי".

סבתא צילקה בחתונה של נכדתה יפית

כשהספידה את סבתא, אמא שלך סיפרה שסבתא צילקה אהבה לארח את הנכדים שביקרו אותה והכינה להם תמיד מנת שניצל ענקית וצ'יפס או פירה.

שרון הנינה של צילקה מחופשת

ואכן, אמא שלי הקפידה לשמור על הקשר המשפחתי. היא התחילה את יומה בכל יום בשיחות טלפון עם בני המשפחה המורחבת: עם ילדיה, אחיותיה, וגיסותיה. אימא הייתה מעודכנת עד סוף ימיה בנעשה אצל כל אחד מבני המשפחה, מי נמצא בטיול, ואפילו ידעה למי מנכדיה יש מבחן ובאיזה מקצוע.

סבתא צילקה חוגגת את חתונתם של יפית ואבי

אבא ראה עצמו כראש המשפחה, לא רק שלנו אלא כראש המשפחה המורחבת שכללה גם את אחיותיו שנישאו לאחים של אמא, ועלו לארץ. היינו משפחה מורחבת מגובשת, בלי סבים וסבתות. כראש משפחה היה אבא מסור לכל אחד מבני המשפחה, לאשתו, לילדיו, לאחיותיו ולמשפחותיהם. אבא הקדיש מזמנו לנו ילדיו. התעניין בלימודינו, הכיר את החברים שלנו, וייעץ לנו גם בבחירת המקצוע לחיים. גם כילדה קטנה הייתי בטוחה שתמיד יזכור וימלא את בקשותיי למרות שהיה מאד עסוק בעבודתו. בבוקר בצאתו לעבודה הוא נהג לקשור קשר בממחטת הבד שלו כדי שבמהלך היום יזכור ולא ישכח את בקשותינו, ותמיד בסוף יום העבודה הביא לי את אשר ביקשתי. במשפחה המורחבת אבא היה דמות מאד דומיננטית. התייעצו אתו בכל עניין.

במוצאי שבת תמיד נסענו לבקר את אחת מהמשפחות של אבא ואימא, ואבא אז גם דאג לבדוק אם בני דודי הכינו שיעורי בית כראוי. אבא דאג לפרנסת המשפחות, דאג למקום עבודה לאחיותיו. את ליל הסדר תמיד ערכנו למשפחה המורחבת אצלנו בדירה הצנועה. את השמחות המשפחתיות חגגנו תמיד יחד כל המשפחה המורחבת.

חגיגת ברית מילה לאהרון

ערך חשוב נוסף  שקבלנו בבית אבא היה מוסר עבודה. לאבא היה מוסר עבודה גבוה אותו הצליח להנחיל לנו לילדיו בשל הדוגמא האישית שנתן. אבא התחיל לעבוד בתעש (תעשיה צבאית) עם קום המדינה, כשהיה כבן 26, והמשיך לעבוד שם עד יום מותו, בן 62. התעשייה הצבאית הייתה חברה ממשלתית ישראלית שהתמתחה בפיתוח, ייצור ושיווק טכנולוגיות ופתרונות הגנה לצה"ל ולאחרים, ליישומי היבשה, האוויר, הים, והביטחון הלאומי. אבא התחיל לעבוד בתעשייה הצבאית כפועל פשוט והגיע לכהן כאחד ממנהלי המפעלים בתעש. בתפקיד זה שימש שנים רבות.

בישיבה

כשנסע לחו"ל בתוקף תפקידו, נתבקש ל"עברת" את שם משפחתו מושקוביץ. הוא בחר לשנות את שם המשפחה לאהרוני כדי להנציח את שם אביו אהרון, שנספה בשואה. בתפקידו האחרון שימש כסגן מנהל של כל סקטור המפעלים הכימיים בתעש. אבא עסק במסירות בייצור חומרי נפץ והדף. למרות שלא היה בריא, לא הפסיד ימי עבודה. ידענו  שיותר מכל דאג לבטיחותם של האנשים שעבדו אתו ותחתיו. בשל כך גם זכה אבא  בפרס ביטחון ישראל.

זכור לי שבזמן מלחמת יום כיפור הזעיקו את אבי מבית כנסת מתפילת שחרית, כי אבא היה אז מנהל מפעל. הוא התבקש על ידי צה"ל להעמיד לרשותו מיד את כל המלאי המוכן של חומרי ההדף שיצרו במפעלו, ואף להכפיל את האספקה השוטפת פי חמש. חומר ההדף לפגזים, שיוצר במפעל שאבא עמד בראשו, היה אחד המוצרים הנדרשים ביותר אז כי הוא היה מעין ה"דלק" המניע את התחמושת הארטילרית. אבי סיפר לכתב שראיין אותו ש"למחרת כבר עברנו לעבוד 24 שעות ביממה ברציפות ועשינו כל שביכולתנו, כדי להרחיב את ממדי האספקה ולעמוד בדרישות הצבא שגברו משעה לשעה, על אף העובדה שאחוז ניכר מעובדינו גויסו בשעות הראשונות למלחמה".

אחד הביטויים השגורים בפיו של אבא היה "חדוות יצירה". אבא התייחס לעבודה לא רק כמקור הכנסה, אלא כמקום למימוש עצמי. הקריטריון לבחירת עבודה היה לדברי אבא "חדוות היצירה" שיש לאדם בעבודתו, מידת העניין, היכולת והרצון של האדם לבצע את העבודה בצורה הטובה ביותר. הוא חינך אותנו למצוינות, לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים בלימודים, בעבודה, בקרב המשפחה, וביחסים עם חברים. ואכן לימים גדלנו וכל אחד מהילדים בחר לו תחום עניין שבו יכול היה למצות את עצמו. אחותי כמורה לביולוגיה בחינוך העל-יסודי ואחר כך כבעלת חברה של "חוויות אחרות" כמארגנת אירועים תרבותיים. אחי הפך לעורך דין, ואני סיימתי תואר שלישי במכון ויצמן במחלקה להוראת המדעים ועסקתי כל חיי בחינוך מדעי: כמורה לכימיה ולפיסיקה, כמורת מורים, כמפתחת תכניות לימוד וכמו כן כתבתי ספרי לימוד במדעים.

אבא הצליח לשלב את חדוות היצירה שהייתה לו בעבודתו, במפעל, שהיה מפעל חייו, עם דאגה, מסירות וההתעניינות בכל אחד מבני המשפחה. גם בזמן מלחמת יום הכיפורים, כשאבא היה כל כך עסוק בעבודתו, הוא הסיע אותי לבית החולים כדי ללדת את ילדי הבכור דוד כי בעלי גויס אז לצבא ולא היה בבית. אבא מצא גם זמן לתמוך באחותי, שבעלה נפצע במלחמה זו ושהה תקופה ממושכת בבית החולים. אבא הקדיש את מרב מרצו למשפחה ולעבודה, ותמיד התפלל וקיווה שיתקיים בו הפסוק: "אל יבושו בי ואל אבוש בם"  ובחינת יגעת ומצאת תאמין, נהג להתלוצץ ולומר: "ברוך השם, איני צריך להתבייש בתוצרתי, לא בבית ולא במפעל…"

אבי ואני

ערך נוסף שתמיד הדהד בבית הורי היה אהבת הארץ. תמיד החדירו בנו את התודעה שאין לנו ארץ אחרת. הורי טענו שמקומם של היהודים הוא בארץ ישראל. מתוך ניסיונם האישי הם נוכחו לדעת שרק בארץ ישראל מובטח ביטחונם של היהודים, למרות שעדיין אין שלום עם האויבים מסביב. הורי אהבו מאד את הארץ והיו מאד מרוצים מכך שהיו שותפים בהקמת המדינה וילדיהם גדלים בישראל. אהבת הארץ נרכשת לדעתי גם על ידי הכרת הארץ ועל ידי טיולים בה לאורכה ולרוחבה.

כבת לניצולי שואה, נאלצתי להיאבק על זכותי לצאת לטיולים. הורי מאד חששו לשלום ילדיהם ולא הסכימו שנצא לטיולים אפילו במסגרת בית הספר ובוודאי שלא בתנועת הנוער. אנחנו כילדים, לא ויתרנו וכל הזמן ניסינו לשכנע אותם עד שהצלחנו. למעשה אחותי הבכורה, הדסה, סללה לנו את הדרך. לאחר שנים רבים שלא הרשו לה לצאת לטיולים, קבלה את הסכמת ההורים לצאת למחנה במסגרת הצופים בתנאי שתיקח למחנה מיטה מתקפלת. "שחס וחלילה הילדה לא תישן על הקרקע הקשה והקרה". אחותי, לקחה בלית ברירה את המיטה, יחד עם התרמיל ויצאה למחנה. מאז הרשו לנו לצאת לטיולים, אבל תמיד ידענו שההורים חוששים וחרדים לנו, ונושמים לרווחה כשחזרנו הביתה. מאז אנחנו הילדים הרבינו לטייל ועד היום כולנו – אחותי, אני ואחי נהנים לטייל עם משפחותינו ברחבי הארץ ובעולם. כחניכה ב"צופים הדתיים" אהבתי לצאת מדי חופש למסע רגלי יחד עם עמיתי בתנועת הנוער.

זכורות לי לטוב חוויות רבות מהמסעות הרגליים שערכנו בתנועת הנוער. למשל, מחנה הדרכה שהתקיים ברמת יוחנן, שמשם יצאנו לניווטים במסע רגלי, כמובן שאיבדנו את דרכינו. ונאלצנו להיעזר באנשים טובים באמצע הדרך כדי לחזור למחנה. טיול נוסף שנחרט בזיכרוני הוא טיול בוואדי קלט שנערך בחופש הגדול מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בטיול זה שוחחנו בדרך גם עם האוכלוסייה הערבית שהייתה אז אוהדת. זכור לי שבאחת השיחות, הציעו לנו הערבים (בצחוק כמובן) גמלים תמורת בנות השבט. אותי היו מוכנים לרכוש תמורת 30 גמלים, כי הייתי בלונדינית ושמנמנה, לעומת חברתי שהייתה "מלכת השבט" שהייתה שחרחורת ורזה, וזכתה רק להצעה של 10 גמלים. כבר אז הבנתי שפשוט נולדתי בזמן הלא נכון, ולחברה הלא מתאימה ובשל כך אני נאבקת כל חיי עם הדיאטה.

וואדי קאלט

לימים התבגרתי, התחתנתי, ואת ירח הדבש שלנו בילינו בארץ, בירושלים. שם יצאנו כל יום לטייל ולבקר באזור אחר בירושלים, במאה שערים, שם גרו הסבא והסבתא של בעלי, בעיר העתיקה, שם נלחם גיסי לשחרור העיר ועוד.

את הארץ יצאתי עם משפחתי הצעירה, בעלי ושני ילדי רק בהיותי בת 24. נסענו ללימודים בקליפורניה בארצות הברית, שם שהינו שלוש שנים. בכל יום ראשון ובחופשות נהגנו לטייל יחד עם ילדינו ברחבי קליפורניה, ובפארקים הסמוכים לה. את שהותנו בארה"ב סיימנו בטיול במכוניתנו מחוף לחוף (מהחוף המערבי לחוף המזרחי, מלוס אנגלס, לניו יורק) מלווים בשלשת ילדינו, כשבתי התינוקת הייתה רק בת חמישה חודשים. בטיול זה שערך כשלושה שבועות צברנו הרבה מאד חוויות משפחתיות. במשך השנים, טיילנו בעלי ואני ברחבי העולם, ולמעט אוסטרליה וניו זילנד שעדיין מצפות לנו, ביקרנו באירופה, באסיה, באמריקה, בספארי שבאפריקה, בקיצור: בכל היבשות. אבל, אחרי שביקרנו בכל הארצות גילינו שאין מקום כמו ארצנו הקטנה. אהבה זו לארץ ולנופיה אנו מנסים להנחיל לילדינו ולנכדינו. במשך השנים נהגנו לבלות בחופשות עם ילדינו בטיולים ברחבי הארץ, הצטרפנו לטיולי משפחות בבתי ספר של החברה להגנת הטבע, בחרמון, בגילה. טיילנו כמשפחה "ממטולה עד אילת" בילינו בנהריה, בגוש קטיף עוד לפני שהוחזר, בחיפה, ירושלים, בגליל ובנגב. גם כיום, בכל מפגש משפחתי אנחנו מנסים לבלות ולטייל בחבל ארץ אחר בארצנו היפיפייה והנהדרת. את יום הולדתי ה-60 חגגו לי במשפחה בטיול למערות בית גוברין. בתי יפית (אמא של מעיין) ארגנה לכל אחד מבני המשפחה חולצת טיול ובה תמונתי עם כל הנכדים, וכך יצאנו לטיול. בשנה האחרונה בילינו יחד עם המשפחה המורחבת בירושלים העתיקה, במוזיאון היישוב החדש, שם ראינו כיצד גרו בני משפחת בעלי, שלמה ובבית כנסת ה"חורבה" אותו בנו בני משפחתנו. (מעייני היא דור תשיעי בארץ, מצד בעלי, מצאצאי תלמידי הגאון מוילנה שעלו לארץ בשנת 1809) בפסח יצאנו כולנו לטייל בנחל חלילים, במבשרת ציון.

מטיילים בנחל חלילים

בילינו כל המשפחה לאחרונה גם בפארק אפק, בהר הרצל, ועוד היד והרגלים נטויות. בשנה האחרונה בעלי ואני הצטרפנו לטיולי גמלאים ב"שביל ישראל" והשנה אנחנו חלק מקבוצה המטיילת אחת לחודש בעקבות התנ"ך. ביקרנו עד כה בעקבות האבות: בשומרון, בשכם ובחברון, במערת המכפלה אותה קנה אברהם אבינו, בנגב בעקבות יצחק, הגענו לבית אל וניסינו לשער היכן סולם יעקב. בטיול אחר ראינו את המקום בו עברו בני ישראל עם יהושע את הירדן, ובקרנו בגלגל ובעי. בטיול נוסף ביקרנו בעמק יזרעאל וניסינו להזדהות עם בני ישראל בתקופת השופטים כאשר המדיינים הציקו להם. ביקרנו גם בשילה שבשומרון, ראינו את העתיקות ואת דגם המשכן שבנו שם לאחרונה וממש הרגשנו את מצוקתה של חנה המתפללת לבן. אנו מצפים בקוצר רוח לטיולים הבאים שיעסקו בתקופת המלוכה, בשיבת ציון, בחשמונאים, במרד נגד הרומאים וכו'. באמצעות הטיולים והביקורים במקומות שבו דרכו אבותינו, אנו חשים את הקרבה ואת האהבה לארץ אבותינו.

סיכום

רציתי לשתף אותך, מעייני, באהבתי והערכתי לבית הורי שלא רק שתלו בי ניגונים אלא גם הקנו לי ערכים אותם אני מנסה להעביר לילדי ולנכדי. ואסיים בדבריו של בני אלעד, הדוד שלך מעייני, בהספדו על סבתא צילקה, שלא נהגה לדבר הרבה, שמחה בחלקה, ולא נהגה "לקטר".: "את הסיפור החשוב ביותר את סבתא סיפרת לנו בלי מילים: מתוך הדממה את תפרת בשבילנו סיפור על האומץ להתחיל מחדש, בלי הורים או גב כלכלי, בארץ אחרת, רחוק מהכל, והצלחת לכתוב עבורינו 90 עמודים, כמניין שנותייך, של סיפור ססגוני אך צנוע, על שלל תלבושות, תחפושות ושניצלים עבים." והסיפור הקטן שלך, הפך, כמו שאת רואה, להרבה סיפורים שימשיכו להיכתב.

ובכן, סבתא רבתא שלך וסבא רבא שלך היו שמחים לדעת שילדיהם, נכדיהם וניניהם, גרים כולם בארץ ישראל, וגדלים כולם לאור הערכים והמורשת שהנחילו לנו: מסירות למשפחה, מיצוי עצמי ומוסר עבודה גבוה, ואהבת הארץ.

העץ המשפחתי

סיפורו של חפץ

האצבעון של סבתא צילקה

כשסבתא צילקה נפטרה החפץ עבר לרשותי. אני שומרת את האצבעון בתיבת התפירה שלי, האצבעון הקטן עשוי ממתכת. האצבעון משמש אותי בתפירה של תיקוני הבגדים.

סיפור הקשור לחפץ:

אמי למדה לתפור עוד כשהייתה נערה בעיירה בסלובקיה, כדי שיהיה לה מקצוע שיפרנס אותה. כבת למשפחה ענייה, ידעה שהוריה לא יוכלו לתת לה נדוניה ולכן לא תוכל להתחתן, כך שהיא צריכה לדאוג בעצמה לפרנסתה. ואכן, אמי הייתה ידועה אז כתופרת מעולה ותפרה לכל גבירות העיירה. בזמן מלחמת העולם השנייה, נלקחה כרוב תושבי העיירה לאושוויץ. לאחר השחרור מהמחנה גילתה שהוריה נספו יחד עם רוב יהודי העיירה. לאחר המלחמה, לנדוניה כבר לא הייתה משמעות כי כולם לאחר השואה היו חסרי כל. אמי התחתנה עם אבי, שאיבד גם הוא את רוב משפחתו בשואה ויחד עלו לארץ. בארץ, עבדה בתחילה כתופרת בחנויות בוטיק, אבל לאחר שהפכה לאם התמקדה בגידול הילדים. אנחנו הילדים זכינו לאימא שהייתה תופרת מעולה ותפרה לעצמה וגם לנו ולכל המשפחה המורחבת את כל בגדינו, כולל שמלות הכלולות של אחותי ושלי.

בחרתי להביא דווקא את האצבעון כי האצבעון מזכיר לי את אמי, שלא הרבתה לדבר אבל הייתה מסורה מאד לילדיה ויצירתית מאד. כיום, בכל פעם שאני תופרת כפתור או מתקנת תפר או מכפלה, (אינני תופרת דגולה…) אני משתמשת באצבעון של אמי ונזכרת באימא ומתגעגעת אליה.

סיפור אהבה שלי

הזוית האישית

סבתא חנה: נהניתי מאד מתכנית הקשר רב דורי. ראשית, ניתנה לי האפשרות לבלות זמן איכות עם נכדתי ולהציג את הסיפור של הורי ועלייתם לארץ. כמו כן יכולתי להציג בפני נכדתי את הערכים החשובים שספגתי בבית הורי וכולי תקווה להנחילם לילדי ולנכדי. כמו כן נהניתי לשמוע גם את הסיפורים של המשתתפים האחרים בתכנית. גם המפגש בבית התפוצות היה מעניין ומרתק. אני בטוחה שהתכנית תורמת רבות לדור הצעיר, ומכבדת את מורשת האבות. אני מאחלת לנכדתי שתמשיך את מורשת משפחתה ושתזכה כמוני להנחיל אותה בעתיד למשפחתה.

הנכדה מעיין: נהניתי בקשר הרב דורי ולמדתי דברים חדשים על המשפחה שלי.

מילון

מעפילים
העולים לארץ ישראל למרות ההגבלות והאיסורים של ממשלת המנדט הבריטי.

ציטוטים

”אבי נהג לדבר על "חדוות יצירה", המליץ לנו לבחור במקצוע שיגרום למימוש עצמי, יצירה וסיפוק“

”אל יבוש בי ואל אבוש בם“

”האומץ להתחיל הכל מחדש, בלי הורים או רכוש, בארץ ישראל“