מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שתי ילדות בודדות בעולם

סבתא טובה המספרת עם זהבי נכדתה
סבתא טובה
אני ואחותי בת 12 נשארנו ללא אבא וללא אמא, לגדל את אחי התינוק

<?xml encoding="UTF-8">

שמי טובה אלטהויז ונולדתי בשנת 1932 להוריי, חסידי חב"ד, הרב זושא ונחמה גיסה מרגולין. נולדתי ברוסיה הלבנה בעיר בוברויסק, הקרובה לגבול פולין. דודתי, אחות אימי, התגוררה בעיר לניניגרד.
בתקופת ילדותי אסרו השלטונות ברוסיה ללמוד תורה ולקיים מצוות בגלוי, ואחת הבעיות הייתה לקיים שחיטה כשרה של בשר. עיני הבולשת הרוסית עקבו אחר מעשיהם והלכותיהם של היהודים בכל מקום, ובמיוחד בערים הגדולות בהם התגוררו חסידי חב"ד. אם חלילה השוחט היה נתפס בזמן השחיטה, הוא היה נשלח לכלא, במקרה הטוב, והיו גם מקרים שהשוחט נשלח ל… ולא חזר יותר.
למזלנו, בערים הקטנות כמו בוברויסק המעקב אחר היהודים שומרי תורה ומצוות היה פחות צמוד ולכן העזנו לשחוט עופות ובקר. לאחר השחיטה, אמי הייתה מכשירה את הבשר ולאחר מכן נהגה לעתים קרובות לשלוח את הבשר המוכשר לדודתי, שגרה בעיר הגדולה לנינגרד.
אמי הייתה הולכת לדואר המקומי יחד עם אחותי מינה, הגדולה ממני בארבע שנים, כדי לשלוח את החבילה. באחת הפעמים אמי  שמה לב שחבילת הבשר אינה סגורה מספיק טוב ולכן היא ביקשה מאחותי שתשמור על החבילה, עד שהיא תחזור עם נייר דבק. מינה, שנשארה לחכות לאימי ליד החבילה, שיננה לעצמה בזמן ההמתנה את הכתובת של הדודה. עובדה זו הצילה אותנו, כפי שאספר בהמשך.
מלחמת העולם השנייה פרצה כשהייתי בת שמונה, כאשר הגיעו אלינו הידיעות שגרמניה פלשה לרוסיה. על פי הידיעות שהגיעו לאזנינו, הצבא הגרמני ממשיך להילחם ולכבוש את ערי רוסיה, כשהוא מתקדם לכיוון בוברויסק.
הוריי החליטו לקום ולברוח. עלינו לרכבת על מנת להתרחק מאזור הקרבות, וזכור לי שבמהלך הנסיעה שמענו פתאום צעקות: "רדו, הגרמנים מפציצים אותנו". הרכבת נעצרה במקום ואנחנו ירדנו. החזקתי חזק בידה של אמי והתחלנו לברוח לשדות הפתוחים וכך המשכנו בבריחה מכפר לכפר.
באחת מתחנות מסע הבריחה שלנו, אבי גוייס למלחמה, למרות תחנוני הוריי לדחות את הגזירה, שכן אמי כרעה ללדת. מאז שאבי גוייס ובמהלך כל שנות המלחמה, הוא לא קיבל אף חופשה לבקר את המשפחה.
כך נשארנו אמא, אחותי מינה ואני והמשכנו במסע הנדודים.
בכל מקום שהגענו, מהר מאוד נודע לנו שהגרמנים מתקרבים וכך המשכנו לברוח, עד שהגענו לאוקראינה. אך גם לשם הגיעו הגרמנים, ושוב נאלצנו לברוח.
אני זוכרת שהגענו לכפר קטן ומרוחק, שם פגשנו אשה אוקראינית וביקשנו ממנה שתאפשר לנו ללון בביתה. היא הסכימה ובלילה ישנו ליד תנור חימום, שלראשונה זה הרבה זמן חימם אותנו מעט בקור הרוסי העז. בצריף הקטן הזה, אצל הגויה האוקראינית, ילדה אמי בן, את אחי התינוק שמריהו. בנוסף לנו התגוררו יחד איתנו עוד שלוש משפחות, שביקשו מקלט כמונו.
לאחר "מנוחה" קצרה בביתה של הגויה, עלינו על רכבת המשא האחרונה שיצאה מאותו מקום, והגענו לטשקנט שבבוכרה, שם התגוררנו בצריף קטן עם שלוש המשפחות שברחו יחד איתנו. אמי ואחותי נאלצו לצאת לעבודה, כדי להביא קצת פרנסה.
בכל יום, מוקדם בבוקר, הן היו יוצאות לשדה לקטוף כותנה ואני נשארתי לבד בבית, כדי לשמור על אחי התינוק, לטפל בו ולהאכיל אותו. אמי עבדה קשה והלכה ונחלשה ולסוף חלתה מאוד ונפטרה.
נשארנו אני, בת שמונה ואחותי בת שתיים-עשרה לבד, ללא אבא וללא אמא. שתינו, אני ואחותי, טיפלנו והאכלנו את  שמריהו התינוק, שהיה קורא לאחותי "אמא". הרעב היה קשה מנשוא ושמריהו ביקש כל הזמן שניתן לו 'חלֶבּ'-לחם, אך לא היה לנו מה לתת לו כדי להשקיט את רעבונו.
לצערנו, לאחר שלושה חודשים בתנאים של קור עז ורעב נורא, אחי שמריהו נפטר. אני ואחותי כרינו בור עמוק בבית הקברות וקברנו את אחי הקטן והחמוד.
בגלל שאני ואחותי נשארנו לבד בבית ללא הורים, הוחלט להכניס אותנו לבית היתומים הממשלתי. באחד הימים קראה לנו מנהלת המוסד ושאלה אותנו: "אולי יש לכם ידידים או חברים שאתם מכירים"? "כן! יש לנו דודה ודוד בלנינגרד", ענתה מינה. היא גם ידעה לומר למנהלת את הכתובת המדויקת של הדודים, כי היא זכרה את הכתובת ששיננה אז, כששמרה על חבילת הבשר ליד בית הדואר שבבוברויסק.
שלחנו מכתב לדודים והם החזירו לנו מכתבים, בהם הם התעניינו במצבנו. אך כשמלאו לאחותי ארבע-עשרה שנים, הפרידו אותי ממנה, ועכשיו נשארתי גם ללא אחותי, בודדה בבית היתומים.
כפי שסיפרתי, אבי גוייס למלחמה. באחד הימים נודע לנו שכל הפלוגה שאבי שירת בה הושמדה. בחסדי שמיים, אבי רק נפצע ואנחנו שמחנו שהוא נותר בחיים. לאחר שאבי הבריא, היה עליו לחזור לחזית מיד וכך הוא עשה. הוא עלה לרכבת ונסע בה מספר ימים. במהלך הנסיעה, אחד הנוסעים סיפר לאבי שהוא מלנינגרד. "אולי אתה מכיר את גיסי, ר' יוסף רסקין"? שאל אבי, "כן, הוא כעת במוסקבה", ענה לו האיש. אבי המשיך בדרכו למוסקבה, שם פגש את גיסו, ר' יוסף שאמר לו: "פשוט את מדי הצבא שלך ולך לבית היתומים להוציא את ילדיך מבית היתומים".
אבי הוציא קודם את אחותי מבית היתומים בו היא שהתה, ולאחר מכן הם הגיעו והוציאו גם אותי. הפגישה הייתה מאוד מאוד מרגשת. נפלתי על צווארו של אבי, לאחר שלא ראיתיו ולא ידעתי מה קורה אתו והתרגשתי במיוחד לפגוש את אחותי ולהתאחד יחד.
משם נסענו למוסקבה, למשפחת דודי, משפחת רסקין. אבי השאיר אותנו בידי דודי ודודתי וחזר לחזית להילחם. אני זוכרת שכשאחותי מינה ראתה את המשפחה היא פרצה בבכי ולא יכלה להירגע. דודיי ניסו להרגיעה בדרכים שונות, אך היא המשיכה לבכות ללא הפוגה. כשלבסוף נרגעה, שאלתי אותה בצד: "מינה, מה קרה? למה בכית?" ומינה ענתה לי: "התרגשתי לפגוש משפחה יושבת סביב שולחן עם אבא, אימא וילדים ואוכל מונח על השולחן…"
באחד הימים, לאחר נישואיי בארץ ישראל, הוזמנתי למתן עדות ב'יד ושם'. בין הדברים, סיפרתי על הפגישה שלי ושל אחותי בביתם של דודי במוסקבה. האנשים שראיינו אותי פנו אלי ושאלו: "ואיך את לא בכית?!" עניתי: "הסבל שחוויתי בתור ילדה קטנה ושברירית לימד אותי לפתח את הרצון לחיות ולשרוד! כל השאר לא ריגש אותי…"
עם סיום מלחמת העולם איפשרו השלטונות ברוסיה לאזרחי פולין שברחו לרוסיה לשוב לארצם. הרבי, האדמו"ר רבי יוסף יצחק מלובביטש, שלח מיד מכתב לחסידיו שברוסיה וביקש מהם לנצל את ההזדמנות שניתנה ושישתדלו גם הם לברוח מרוסיה.
כדי שזה יהיה אפשרי, נזקקו החסידים לדרכונים פולניים. החסיד, ר' מענדל פוטרפאס והגברת שרה קצינלבויגן, הידועה גם כ-"מומע שרה", נרתמו למשימה במסירות נפש. הם דאגו לזייף דרכונים של אזרחים פולנים ולמסור אותם למשפחות החסידים, כדי שיוכלו לחצות את הגבול ולעבור לפולין. גם אני ואחותי קיבלנו דרכם דרכונים ויצאנו לדרך.
הזהירו אותנו שבקבלת הדרכונים ובכל מהלך הנסיעה עד לחציית הגבול, עלינו לדבר רק בפולנית או ביידיש. אך מכיוון שלא ידעתי מילה בפולנית או ביידיש, פשוט שתקתי במשך כל הנסיעה, גם כשהשוטר עלה לבדיקת דרכונים בגבולות. שתקתי מבלי להוציא הגה.
ב"ה הגענו לפולין, שם קיבלו אותנו נציגים של ארגון הג'וינט ומשם שלחו אותנו לגרמניה. הגענו למחנה עולים, שם התרכזו שמונת אלפי יהודים פליטים.
דודי, אליהו קפלן, שגר בארץ, שמע שאנחנו בגרמניה וביקש להזמין אותנו אליו. הוא הגיע אלינו כדי לקחת אותנו אתו, אך אני סירבתי והוא לקח נערה אחרת במקומי. לשמחתי דודי לא התייאש וחזר אלינו שוב, ובפעם הזאת הסכמתי להצטרף אליו.
מגרמניה נסענו לצרפת וכשהגענו לפריז, נכנסנו לחנות גדולה של בגדים, כדי לרכוש עבורנו בגדים ולהחליף את הבגדים המרופטים שהיו עלינו. אני זוכרת שהאנשים הביטו עלינו בתימהון ולא הבינו, כיצד אדם שנראה אמיד מסתובב עם ילדים מוזנחים כל כך.
הגענו לביתו של דודי אליהו, במושב אביחיל. דודי שלח אותנו ללמוד בכפר הנוער "מקווה ישראל" וכל השנים דודי ודודתי גידלו אותי ואת מינה אחותי במסירות ובאהבה רבה וניסו להקל עלינו ולנסות להשלים לנו את החסר.
ברבות הימים נישאתי לבעלי זעליג אלטהויז ע"ה וזכינו להקים משפחה לתפארת. בני, נכדי וניני משמשים עוסקים כשליחי חב"ד בארץ ובעולם וגורמים לנו רוב נחת ועל כך אני מודה להקב"ה כל יום.

 

תשע"ה 2015

מילון

מקווה ישראל
מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל הוא בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל.

יד ושם
יד וָשֵׁם הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל ד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים.

מושב אביחיל
אֲבִיחַיל הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים, ונמצא בתחום מועצה אזורית עמק חפר, צפונית לנתניה. המושב הוקם בשנת 1932.

ציטוטים

”זכינו להקים משפחה לתפארת, בנינו, נכדינו ונינינו משמשים כשליחי חבד ואני מודה לה' כל יום“