מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שרשרת של דורות בדרך התורה והמצוות

הנכדה רחל לאה
סבא וסבתא ביום חתונתם
סבא נזהר מאוד לא להשאיר את האור דולק דקה אחת מיותרת, כיוון, שמדובר בכספי ציבור.

חוה ברנשטיין  מספרת לנכדתה רחל לאה.

נולדתי בשנת תש"ח 1948 בצרפת להוריי ישראל ולאה קולא.

הוריי אבי

סבי וסבתי, פנחס מנחם וחוה (שעל שמה אני קרויה) קולא, סבתי חוה הייתה מצאצאי המהרש"א (ממפרשי הגמרא), וסבי פנחס מנחם היה שוחט, בעל תפילה ומוהל, מחסידי קרלין. הם התגוררו בפולין ועברו לגרמניה כאשר היטלר עלה לשלטון עוד לפני פרוץ המלחמה.

רוח האנטישמיות הורגשה ברחוב היהודי. באחד הימים תפסו מספר גויים את סבי ברחוב ושרפו לו את זקנו.  הם אמרו לו לעבור בין שתי שורות של חיילים עם מגלבים. תוך כדי נפלה לו הכיפה מראשו, סבי סרב לזוז עד שהכיפה הוחזרה לו.

אבי ישראל היה אז נער צעיר, הילדים הגויים היו  זורקים עליו בובלך עם קוצים, ומלווים אותו בצעקות "ז'יד" ובעוד כינויים  לא נעימים. האווירה הייתה  קשה, ואז הם החליטו לעבור לצרפת.

סבתי חוה נפטרה בגיל צעיר וסבא התחתן שוב. סבא וסבתא (החורגת) שלי עלו לארץ כשהייתי בת חמש. לא הכרתי אותם. סבא נפטר בערך שנה לפני שעליתי לארץ.

הוריי אמי

סבי וסבתי, יטל ואפרים רובינסקי , גרו בצפון צרפת בעיר קולמר שבמחוז אלזס, קרוב לגרמניה. שם דיברו גרמנית וצרפתית. סבא נולד ברוסיה ועבר לפולין וסבתא הגיעה מהונגריה. סבתא הייתה בת חמש, כשאימא שלה נפטרה והאח הגדול דאג לה לשידוך. סבי וסבתי הגיעו לצרפת ושם גם ילדו את אמי. סבא היה שוחט בהמות. הוא היה נוסע להולנד למלאכת השחיטה ותקופות ארוכות הוא נעדר מהבית.

סבא היה ירא שמים והקפיד על קוצו של יוד. לבעלי הבהמות והסוחרים היה קשה עם ההקפדה שלו בכשרות, כי לפעמים נגרם להם הפסד מכך, אך הוא לא וויתר.

 

  סבתא יטל ( מצד שמאל) וסבתא עם שתים מבנותיה (מימין)

סבי נזהר מאוד מחשש של אבק גזל. סבי התגורר בבית, שהיה שייך לקהילה, כיון שהיה בעל התפילה מטעמם. והקהילה שילמה את דמי השכירות והחשמל. סבא נזהר מאוד לא להשאיר את האור דולק דקה אחת מיותרת, כיוון, שמדובר בכספי ציבור. הוא היה ישר מאוד ורגיש. סבא עבד ונתן לסבתא את כל משכורתו, הוא סמך עליה בעיניים עצומות. היא הייתה עם ראש חזק ושקול. מגלה תושייה, יראת שמים ולא מאבדת עשתונות.

פעם, כשסבא שחט עוף עבור בני ביתו, התעוררה שאלה על כשרות העוף. סבתא שלחה את סבי לשאול רב אחר, כי חששה שהם נוגעים בדבר. סבא צחק ואמר: "אפילו עלי היא לא סומכת". היה ביניהם כבוד הדדי מאוד מיוחד. והילדים מאוד כיבדו אותם.

לסבתא היה מאוד חשוב יידישקייט, היא גילחה את הראש כמנהג המקום, והיה לה כיסוי ראש מלא. סבא לא אכל בבית שבו שהאישה לא כיסתה את הראש באופן מלא, כי אמר שזה מעיד על חוסר יראת שמים.

לסבא ולסבתא נולדו שלושה בנים וארבע בנות (מתוכם נשארה בחיים דודה אחת בלונדון שתחי'). הם גרו בצפון צרפת קרוב לגרמניה.

עם פרוץ המלחמה הגרמנים פלשו לצפון צרפת, סבא וסבתא ברחו לדרום צרפת יחד עם יהודים רבים נוספים.

אצל סבתא שולחן השבת היה מוכן כבר ביום חמישי כי היה חשוב לה להכניס את השבת מוקדם! היה זה בשנה האחרונה למלחמה. בפריז התגורר בן דודו של הרבי מה"מ – ר' זלמן שניאורסון. הוא דאג ותמך בתקופת המלחמה לילדים היהודים שחלקם היו יתומים. ר' זלמן אסף קבוצה גדולה של ילדים בגילאים שונים וברח איתם למקומות בטוחים יותר. כשהדבר נודע לסבתי היא שלחה אליו את שלושת הבנים. הגדול בן 19 השני בן 14 והשלישי בן 7, היא צירפה אליהם את הבת הגדולה מרים, שהייתה כבת 21, כדי שתהיה אחראית עליהם.

ר' זלמן שניאורסון דאג לילדים למקומות מסתור, עם סדר יום מאוד מסודר של לימוד תורה וחסידות (לימים מרים התחתנה עם אחד הילדים שהתחבא שם). בתחילה הם היו במבנה אחד, אך בהמשך ר' זלמן שניאורסון חילק אותם בביתנים לפי גילאים. הבן הגדול של סבתא היה עם קבוצת הגדולים ושני הבנים הקטנים היו יחד בקבוצת הקטנים.

יום אחד החליט ר' זלמן שניאורסון להבריח את הצעירים בהסעה לשוויץ למקום בטוח. בערב שלפני כן שני הצעירים באו לביתן של האח הגדול להיפרד ממנו. בדיוק אז הגיעו הגרמנים יימח שמם ותפסו את כל הבוגרים ואת שלושת האחים (קבוצה של כ-18 ילדים). בבוקר, כשמרים הגיעה לבקר אותם, היא גילתה תוהו ובוהו. היא חשבה שהם ברחו לתוך היער. היא יצאה לחפש אותם ביער וצעקה בשמותיהם אבל אף אחד לא ענה.

ר' זלמן שניאורסון, הציל מאות ילדים יהודים בשואה. את קבוצת הבוגרים שנתפסה, הגרמנים לקחו למחנה הרכוז דראנסי, משם היו לוקחים את כולם למחנות השמדה ל"ע. כשנודע למרים היא נסעה למחנה כדי לנסות להצילם, כי הרגישה שהיא אחראית עליהם, למרות שלבחורה יהודייה היה מסוכן מאוד להסתובב שם. לאחר מאמצים רבים, מרים השיגה אפשרות לאחיה הגדול לעבור למחנה עבודה, ולהינצל משליחה למחנות השמדה. את הקטנים לא ניתן היה להציל, כי לא לקחו אותם לעבודה. אבל האח הגדול לא הסכים לעזוב את אחיו ולצאת לבד. הוא כתב למרים מכתב: "הקטן יושב על הברכיים שלי ולא מוכן לעזוב אותי, וה' יעזור". הוא מסר את נפשו עבור אחיו!  את כולם שלחו למחנה ההשמדה. במשפחה נתקבלה עדות ששני האחים הקטנים נשרפו הי"ד. אך, לגבי האח הגדול לא התקבל כל מידע.

לסבתא לא גילו מה קרה לשלושת בניה, גם אחרי סיום המלחמה. אמרו לה שהבנים עלו לארץ. היא הייתה מכינה להם חבילות בגדים ושולחת להם, אבל היא הייתה פקחית והבינה שמשהו קרה… היא הרי לא קיבלה מהם שום אות חיים ושום רמז. הייתה לה תחושה בלב שהם לא בין החיים. סבתא ניסתה להוציא מידע מרחל (אחת הבנות הצעירות כבת שמונה) והיא פלטה משהו.

החיפושים אחר הבן האובד

לאחר שנודע לסבתא הדבר, היא לא חדלה מלחפש אחר בנה הגדול. הייתה לה תקווה בלב שאולי הוא ניצל. היו אז פרסומות של איתור קרובים בעיתונים. פעם הביאו עיתון עם תמונה של מנצח מלונדון, לא ידוע אם יהודי או גוי, גלוי ראש. היה נראה לה שיש לו דמיון לבן הגדול. היא נסעה לשם לראותו מקרוב וראתה שזה לא הוא. אך היא שמחה שזה לא הוא!  כי הבן הגדול שלה היה ירא שמים מאוד. הוא גידל זקן, למרות, שסבא התחנן לפניו לגלח את הזקן מפני הסכנה, הוא לא הסכים. כל רואיו ניבאו לו גדולות. הוא היה תלמיד חכם גדול, היה לו ראש מיוחד ומעמיק בלימוד הגמרא. סבתא נהגה להתייעץ אתו בכל הנושאים. הוא היה נער מיוחד עם חוש הומור.

לימים, כתבו לרבי האם להמשיך לחפש אחריו? והרבי שלל. סבא החזיק תמיד בכיסו את תמונות שלושת ילדיו שנרצחו בשואה.

ההצלה של סבא וסבתא ויתר הילדים

המשפחה נסעה ברכבת אחרונה, שיצאה בשבת. הרב וויל (רב המקום) הורה, שחייבים לנסוע למרות השבת כי מדובר בפיקוח נפש. סבתא תפרה תרמיל לכל ילד, ובתוכו שמה מעט צידה לדרך. מרבית הרכוש נשאר מאחור. כך יצאו מבלי לדעת לאן.

הרכבת הייתה מלאה בגרמנים, וכל הדרך סבי וסבתי היו בפחד גדול מפניהם. מיד פעם הרכבת נעצרה ואז המשיכה. בנוסף לפחד מהגרמנים שברכבת היו גם הפצצות מבחוץ. לבסוף, הם הגיעו למרכז דרום צרפת. שם קיבלה אותם גויה מחסידת אומות העולם עם בית גדול. היא ובעלה הצטמצמו בחדר קטן ואת כל הדירה הביאו לפליטי מלחמה שזרמו מהצפון. היא עצמה הלכה לרכבת לחכות לפליטים יהודים וסיפקה להם אוכל עד שימצאו דרך להמשיך. לימים, סבתא הייתה ב"יד ושם" בטקס שנערך לזכרה של אותה חסידת אומות העולם.

סבתא חוה עם הוריה ישראל ולאה קולא

סבתא חוה מספרת על הוריה:

הוריי, ישראל ולאה קולא, התחתנו במהלך המלחמה ונשארו בצפון צרפת. הם לא נסעו עם המשפחה. בזמן המלחמה הפחד היה גדול, לא ידעו מה יהיה מחר. אבא ניסה לשחד את ראש המשטרה הצרפתית, במתן של מתנות לחגאות שלהם. אך, לבסוף דווקא הם הלשינו עליו. באמצע הלילה נשמעו דפיקות גסות בדלת, והוא נלקח למחנה עבודה למשך שנה שלמה. אבא שמר במחנה על התפילין שלו. פעם הוא הניח תפילין בדרך לעבודה והוא נתפס, הוא נלקח למפקד המחנה שאיים על חייו, אך בחסדי השם לא עשה לו דבר והוא ניצל.

אבא נלקח  למחנה העבודה זמן קצר אחרי החתונה, אימא הייתה אז בהריון. היא ילדה את הבן הבכור, כשאבי היה במחנה העבודה. כנראה שאפשרו לו חופשה קצרה לברית המילה.

כעבור שנה העלו כל אנשי המחנה לרכבת להשמדה, ברגע האחרון הורידו את אבא והכניסו במקומו מישהו אחר. אף אחד מנוסעי הרכבת לא חזר משם. אבא ניצל. הם גרו בחוה חקלאית. אבא פחד מאוד בזמן המלחמה שיתפסו אותו שוב, וקרה לעצמו בשם בדוי (כנראה ג'ו), שם לועזי, כי קרו לו שם מאוד יהודי – ישראל.

כשהם גרו בחוה החקלאית נולד הבן השני. שהיה פג, לא היה אז אינקובטור. התינוק נולד כחול, סבא הפך אותו ודפק עליו כדי להשיב לו את החיים. וב"ה, הצליח להצילו. הוא תפר לו בגד מצמר גפן לחמם אותו.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה הוריי עברו לעיר אוגיליבה שבצרפת, לא הייתה שם אף משפחה דתית. אבא היה חזן, מוהל ושוחט לפי הצורך, בעיקר בעל תפילה. גרנו בבית הכנסת בקומה השנייה בדירה בתנאים מינימליים. בערב שבת היו מגיעים קצת יהודים מרוקאים ותוניסאים לבית הכנסת, שהיו מסלסלים בתפילה וזכרו את הנוסח. אבל בשבת בצהרים הם יצאו לשוק ולא הגיעו לתפילה. אבא היה יוצא לשוק וסוחב אנשים למניין.

לאבא ואימא נולדו שמונה ילדים – ארבעה בנים וארבע בנות.

סבתא חוה מספרת על עצמה

אני נולדתי בעיר קריטי שבצרפת, ובהיותי בגיל שלוש עברנו לאונגיליבה. למדתי בבית הספר המקומי (של גויים) עד גיל עשר וחצי. כל תחילת שנה אימא הייתה מגיעה לבית הספר להודיע שלא אבוא ללימודים בשבת. הם כיבדו ואמרו, שישתדלו שחומר הלימודים  בשבת לא יהיה  קשה, כדי שלא אפסיד.

ידעתי לקרוא בסידור לשון הקודש, לא ממש הבנתי את המילים אבל התפארתי בפני החברות שלי שאני יודעת עברית… אז שפת העברית לא הייתה מפורסמת.

בית הספר היה בנין ענק מחולק לשנים, עם חומה. גם בחצר הייתה הפרדה מוחלטת בין הבנים לבנות. אף שזה בית ספר של גויים הם הבינו את החשיבות של ההפרדה.

האחים שלי למדו בכיתות הנמוכות, כי לא הייתה מסגרת יהודית בכלל. דרשו מהם להוריד את הכובע בשיעור (הם חבשו כובע ברט) היה קשה, אבל הם הקפידו על זה. בחצר הם הסתובבו עם הברט והילדים גויים היו מתגרים בהם והיו מעיפים את הכובע שלהם לחצר הבנות.

בימי ראשון היו מגיעים לאבי ילדים, כדי להכין אותם לקראת בר המצווה. אבא היה מלמד אותם איך מניחים תפילין. עד שגם אני ידעתי איך מניחים והייתי עוזרת לו ללמד.

בהמשך אבא שלח את הבנים לישיבות ואותי שלח לבית ספר "בית רבקה" של חב"ד בצרפת. ההורים שלי לא היו חסידי חב"ד אבל מאד כיבדו את חב"ד. דוד שלי (צבי צהלר, הבעל של מרים, אחות של אמא) היה חסיד של הרבי הריי"צ ואחר כך של הרבי מה"מ.

ההורים שלי דיברו מאוד בהערצה על הרבי כך שהתאים להם לשלוח לבית רבקה – של חב"ד. שלחו אותי ללמוד בפנימייה מכיתה ד'. בית הספר היה במרחק של לפחות שעה נסיעה מהבית. הייתי בפנימייה וחזרתי לבית אחת לכמה חודשים.

למדתי שם שלוש וחצי שנים, והכרתי הרבה משפחות חסידיות כמו: בלינוב, קלמנסון, לבקובסקי, גולדברג. אבא גם הכיר אותם, ופעם הביא קבוצה של חב"דניקים לשמחת תורה לבית הכנסת שלו כדי לשמח.

סבתא בילדותה

העלייה לארץ

סבי מצד אבי התגורר בארץ. כשהוא נפטר אבי נסע לארץ ללויה. (או לשבעה) ואז החליט שהוא רוצה לעלות לארץ. הוא קנה בית בבני ברק והתחיל תהליך של עליה. כעבור שנה או שנתיים שלח את שלושת אחיי הגדולים, כי פחד שיגייסו אותם לצבא הצרפתי, שם קשה לשמור על יהדות. כולנו היינו עם אזרחות צרפתית והייתה חובה להתגייס.

ואכן, שלושת הבנים הגדולים עלו לארץ ולמדו בישיבה. את האח הצעיר יותר שלחו ללמוד בישיבת חב"ד בברינואה שבצרפת. הוא למד שם שמונה חודשים עד לעלייה.

כשהייתי בגיל 14 עלינו לארץ. הפלגנו באנייה במשך ארבעה ימים. זה היה סמוך לחג הפסח. הסוכנות הביאה לנו דירה בפתח תקווה. נסענו לראות את הדירה, זה היה בית לא גמור, מלא בחולות ואפילו חלונות לא היו עדיין. בית קטן מאוד למשפחה גדולה של עשר נפשות. אני זוכרת את ההלם שהיינו בו, באירופה לא היה דבר כזה בית שיש בו מלא חולות…

לא אשכח את המחזה הבא: כורדי או מרוקאי בלי נעליים רץ עם מקל אחרי ילד יחף… כאלה מראות לא היה שייך לראות בצרפת… באנו ממקום מאוד תרבותי, לאן הגענו? ברחנו משם.

לאבא היה קרוב משפחה שעבד בסוכנות. הוא ביקש את עזרתו. וקיבלנו בית בגבעת שמואל. לא היה במקום כלום, רק קראוונים דו צדדיים.  כל משפחה קיבלה חצי קראוון. בקראון שלנו היו שני חדרים קטנים, מטבחון ופינת אוכל קטנה.  קיבלנו פתיליה על נפט ומקרר עם קרח (בצרפת כבר היה גז וחשמל. הרגשנו שחזרנו מאה שנה אחורה…) הביאו גם שתים, שלוש צלחות אמייל עם פס כחול, כפות ומזלגות פשוטים מאוד, שבקלות אפשר לכופף וסירים פשוטים. אמי הייתה צריכה להסתדר עם הפתילה הזו ולבשל בה אוכל לכולם.

בבוקר עבר מוכר הקרח רכוב על חמור, מצלצל בפעמון. היינו יוצאים עם מגבת לקבל את הבלוקים ושמים אותם במקרר. שם הייתה קערה אליה נזלו המים שהפשירו. כעבור יומיים שלושה (תלוי במזג האוויר), הקרח היה מפשיר והיו צריכים קרח חדש.

המיטות היו מברזל עם קפיצים ומזרוני קש, שמיכות צבאיות צמר לא נעימות למגע. אימא הייתה בהלם מהתנאים הללו…אני כילדה התרגלתי מהר.

בפסח הראשון היינו אצל דודתי שגרה בארץ. היא עזרה לנו מאוד. היא הציעה להוריי לשלוח אותי לבית ספר "בית יעקב" ואכן שם למדתי. משם עברתי לסמינר הרב וולף עד לשנה אחרי י"ב. למדתי שם גם הוראה (מורה מוסמכת). בכל התקופה הזו כיוון, שהבית היה קטן, גרתי בפנימייה בבית אבות. מטעם עלית הנוער הייתי זכאית לגור בפנימייה. שם היה לי יותר מקום ברווח.

בינתיים, הבית שלנו בבני ברק הלך ונבנה. וכשהיה מוכן עברנו אליו. היה לנו שם בית לא גדול, שני חדרים לא גדולים וסלון. בסלון ישנו הבנים ובחדר ישנו הבנות. היו שם מטות ברזל, כמעט לא ראו את הרצפה. אני רוב הזמן הייתי מחוץ לבית, בעצם, מגיל עשר וחצי…

בהמשך, הדרכתי בפנימייה של "בית רבקה" בכפר חב"ד ב'. זה לא היה קל. הסגנון היה מאוד שונה ממה שהכרתי, היו בנות מכל מיני סגנונות ומקומות, לא כולם מבתים דתיים. שם נעשיתי יותר מחוברת לחב"ד. בשנה השלישית להדרכה נישאתי בשעה טובה, עם חסיד חב"ד.

אבא שלי עבד כמשגיח כשרות וכעבור ארבע או חמש שנים, קיבל עבודה כרב בית הרפואה בתל השומר. היה לו קשה עם הרוח החילונית שהייתה שם. הוא לא סמך על הצוות בנושא הכשרות ולא נתן לאף אחד לפתוח את המטבחים, כדי שלא יערבבו בשרי וחלבי ח"ו. הכשרת המטבח לפסח הייתה קשה במיוחד, זו הייתה עבודה מפרכת מאוד. הוא לא זכה כלל לעידוד מצווות בית הרפואה. הוא היה מביא בחורים שיעזרו לו. פעם כמעט החליק ונפל ורצה לעזוב. באותה שנה הוא גם נפטר.

סיפור על הרבי

בשנותיה האחרונות של אמי היא חלתה בפרקינסון (ניוון שרירים), מחלה חשוכת מרפא שהולכת ומחמירה. זה הגיע למצב ששרירי הגרון התנוונו. והיא לא יכלה לבלוע אפילו את הרוק. היא סבלה מאוד מאוד. כתבנו לרבי באגרות קודש. תשובת הרבי הייתה להקפיד על צדקה לפני הדלקת נרות ולהגיד בכל פעם כשקשה, את פרק כ"ג בתהלים. חשבנו איך היא תוכל להגיד את הפרק הזה במצב שלה. איך היא תלמד את זה בעל פה? אבל התברר, שאביה היה שר את הפרק הזה בזמירות שבת. והיא ידעה אותו בעל פה עם ניגון מיוחד. ואכן בכל פעם כשהיה לה קשה, היא הייתה אומרת את הפרק הזה או שהיו שרים לה אותו וזה היה מחזק אותה.

הנחת של סבתא

הזוית האישית

רחל לאה ברנשטיין: תודה לסבתא שלי על שיתוף הפעולה, על הסיפור ועל התמונות. תודה לאימא שלי, שעזרה לי בעריכה והעיצוב. ותודה למורה על ההכוונה והעזרה.

מילון

מחלת פרקניסון
פרקינסון – בעברית רטטת- היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים, המתקדמת באיטיות ומאופיינת בהפרעות מוטוריות טיפוסיות, המתרחשת עקב חוסר במוליך העצבי דופמין על רקע התנוונות קבוצת תאי החומר השחור (Substantia Nigra) במוח. היא נקראת על שמו של הרופא האנגלי ג'יימס פרקינסון.

מחנה ריכוז דראנסי
היה מחנה ריכוז שהוקם בעיר דראנסי שמצפון לפריז על ידי הנאצים כדי לשמש תחנת מעבר בגירושם והשמדתם של יהודי העיר.

הרב שניאור זלמן שניאורסון
הרב שניאור זלמן שניאורסון (תרנ"ח-תש"מ) היה רב חסידי, מצאצאי אדמו"ר הצמח צדק, שהיה גם עסקן שניהל פעילות מסועפת להצלת אלפי ילדים בזמן השואה ודאג לחינוכם בשנים שלאחריה. בשנותיו האחרונות התגורר בניו יורק, ועמד בראש ישיבת 'שבט מיהודה'.

ציטוטים

”הצד החזק של הוריי היה יראת שמים, גם אני שואפת שילדיי ימשיכו בדרך התורה והחסידות.“