מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שרשרת הדורות- סיפור חיי

טוהר וסבתו יהודית
אבי כמימש דידי ז"ל ואימי זהירה דידי ז"ל
החיים במושב שרשרת בשלבי הקמה ראשוניים

שרשרת הדורות – סיפורה המוקלט של יהודית כהן (דידי):

בית ההורים

שמי יהודית כהן (לשעבר דידי). נולדתי בישראל בשנת 1953 בעיר באר שבע בבית חולים הדסה. האחים הגדולים שלי נישאו ועלו לארץ עם קום המדינה. אח אחד עלה עם עליית הנוער. בגלל שאבי ז״ל היה בגיל מבוגר יחסית, לא רצו לתת לו לעלות לארץ והוא ואימי מאוד התגעגעו ורצו לעלות לארץ. אבי ז״ל הוריד משנותיו 10 שנים ברישומים, ואז איפשרו להם לעלות לארץ.

אני היחידה שנולדתי בישראל. נולדתי בסוכות והוריי רצו לתת לי שם שמתאים לחג הסוכות בשפה הטוניסאית. אחי הצעיר אמר ״מספיק עם השמות האלה, הגענו לישראל ארץ שכולה יהודים, נקרא לה יהודית!״

זיכרונות

גרנו במושב שרשרת בנגב הצפוני. מושב חקלאי עם פרות, תרנגולות ושדות פלחה. להורים שלי היה מאוד קשה להסתגל לחיים בארץ. גרנו בצריף, היו המון עכברים. מאוד קרובים לעזה, תקופת הפדאיון. חם בימים וקר בלילות. התקלחנו בגיגית, חיממו את המים על פתיליה. לא היה מספיק אוכל. נעליים תיקנו אצל הסנדלר. כמה פעמים היתה תכונה צבאית מסביב, האחראי על הביטחון היה ניצול שואה. יחד עם אחותו קראו לבית שלהם ״בית הקצין״.

למדתי בבית ספר ״מעגלים״. את המוזיקה שמענו מתוך טרנזיסטור קטן עם סוללות. זכורה לי במיוחד האזנה ל״חידון התנ״ך״.

בילדותי בכיתה ד בבית הספר מעגלים שבנגב הצפוני

לא היו פלאפונים או טלפון. הטלפון היחיד היה במזכירות של המושב. למדתי ב״קריית החינוך עזתה״, היום זה נקרא מכללת חמדת הדרום. עבדתי כגננת במושב מלילות צמוד ליישוב שלנו. ואז הכרתי את בעלי אפרים באחד מהאירועים המשפחתיים.

בנעוריי 1974 כשהייתי בת 21

זוגיות ומשפחה

אפרים ואני נישאנו בשנת 1975. הבאנו לעולם שלוש בנות ובן: אבישג, כרמית, מזל ואבירן. כל ילדיי נשואים ויש לנו נכדים ונכדות.

ביום חתונתי 1975 ב״אולמי מרכזי" בצפת

 

בברית של בני אבירן ב- 1989

עבדתי בצפת כגננת 29 שנים. בעלי אפרים עבד בעיריית צפת כאחראי על כל אגף המים בעיריה. יצאנו לפנסיה. אפרים גבאי בית הכנסת ע״ש חללי צה״ל, וכן גם משגיח במכללה. אנחנו גרים בצפת. ביתנו הוא בעל צביון לאומי דתי. אנחנו מארחים את המשפחה לפעמים בשבתות וחגים, שמחים ומאושרים עד 120!

אני גננת בצפת 

בגוש קטיף באחת החופשות המשפחתית 

הזוית האישית

סבתא יהודית: נהניתי לספר לנכד על כל מה שעברנו, שלא הכל בחיים ניתן על מגש של כסף, כמו שכבר נאמר: "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו"

הנכד טוהר: למדתי על הקשיים שהיו והפחד ששרר עם קום המדינה.

מילון

פֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون)
כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60. כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל, נקראו חברי אגודות מחתרתיות טרוריסטיות ערביות בשם הכולל אל פדאיה, שמשמעו "המוכנים למסור את נפשם". חברי האגודות נקראו "פדאיון" ולעיתים כינו את עצמם בשמות כגון "אל-כף א-סודא" שמשמעו "היד השחורה". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”למרות שאנשים מתקופתנו בקום המדינה עבדו וסבלו, הם לא ויתרו והגיעו להישגים יפים מאוד“