מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שרלי כהן מספר לשובל

תמונה שלי ושל סבא
תמונה של סבא משנת 1972
מסע

סבא שרלי מספר לשובל

תיעוד בית ההורים

ביתי היה גדול לעומת ביתם של חבריי. גרנו במרוקו, בשכונה של מבוססים (בעלי כסף רב). חיינו כמשפחה מסורתית, הגדרה שלנו למסורת היא של אנשים מאמינים ושומרי מצוות. שמירת היהדות ואמונה באלוקים. תנאי המחייה שלי היו טובים מאוד, באותה התקופה לא היה חסר לי כלום. אמי עבדה בבית וגידלה אותנו. בשעות הפנאי עזרתי בבית להורי. בבית היינו אוכלים מאכלים מרוקאים מיוחדים כגון: מופלטה, ספינג', מטבוחה

אבא שלי נולד בשנת 1902, אמא שלי נולדה בשנת 1915, אני נולדתי בשנת 1950, אשתי רחל נולדה בשנת  1951

חינכו אותי בבית לכבד את ההורים, וכל מה שהם אומרים קודש קודשים. אנו היינו מקבלים את השבת בדרך מיוחדת מכיוון שהיינו גם שומרי מסורת. היינו מדליקים נרות שבת, מקדשים ומברכים. שמרנו על מסורת ומצוות.

אני זוכר מילדותי את השכונה עם החברים. שיחקנו משחקים ישנים כגון: גולות, קלאס, חמש אבנים וכו'. לא היינו קובעים עם חברים שעת מפגש, הדלתות היו פתוחות תמיד וכולם תמיד מוזמנים. הסתדרנו בלי טלפון, בעבר לא הרגשנו שחסר לנו משהו.

סיפור ילדותי

בעיר שלנו היו שני בתי ספר מבוססים בו למדתי.

בבית ספר שלמדתי בו, היו שלוש עדות, ערבים, צרפתים ויהודים. בתקופה של סיום כיתה ו', כל שבוע היה חסר יהודי מהתלמידים מכיוון שעלו לארץ. למדתי בבית הספר עד כיתה ו', מכיוון שהציקו לי בבית הספר. באחת מן ההפסקות, שלושה ילדים ערבים חטפו לי את התיק ורצו לכיוון שכונת הערבים. אני רצתי אחריהם מפני שרציתי את התיק שלי. בכפר קיבלתי מכות וניפחו לי את הפנים. חזרתי הביתה ואמרתי להורי – אני לא הולך יותר לבית הספר, אני עולה ארצה! אחרי אירוע זה לא חזרתי יותר לבית הספר עד שעליתי לארץ.

עליית הנוער

באותה התקופה היו מעלים ילדים ללא הוריהם, קרו לזה עליית הנוער. באנו מאותה עיר שלושים ילדים, בנים ובנות. שטנו ממרוקו לצרפת ומצרפת לישראל באנייה. בנמל חיכו לנו שלושה אנשים, אחד דתי, אחד חילוני ואחד מהסוכנות. הם שאלו אותי מה אני רוצה להיות דתי או חילוני, מכיוון שלא ידעתי עברית שוטף, הוצאתי את הכיפה מהכיס ואז הבינו שאני רוצה להיות דתי.

הגעתי לאולפן שמתי את הכיפה על הראש וכל רגע היא נפלה לי מפני שלא הייתי רגיל לשים אותה על הראש. לא הבנתי למה לילדים לא נופל גם כאשר הם רצים. אמרו לי ללכת לאם הבית לבקש נשיקה במקום סיכה, כל הדרך אל בית האם שיננתי את המילה "נשיקה" כדי לא לשכוח. כאשר הגעתי אליה היא נתנה לי נשיקה כמו שביקשתי ואז אמרתי לה שאני רוצה נשיקה לכיפה ואז היא הבינה שאני רוצה סיכה.

תמונה של סבא משנת 1972

לאחר האולפן עברתי לירושלים ללמוד עד כיתה ח'. לאחר שנתיים ההורים שלי עלו יחד לארץ, התמקמנו ביקנעם. לאחר מכן עברתי לשדה יעקב. לאחר מכן התגייסתי לצבא.

שובל מספר על האהבות של סבא שרלי

סיפורי אהבה – אהבה לבורא עולם של סבי

סבא אדם דתי ומאמין כל בוקר צהרים וערב מתפלל ומודה לבורא עולם על כל מה שנתן לו מה שיש לו ומה שגם חסר ומודה לו על זה שקם בריא ושלם והגיע לגיל פנסיה ומבקש מבורא עולם רק בריאות.

אהבה לחפץ

לסבא יש תמונה על צלחת ועליה תמונה של ההורים של סבא שלי. זה דבר יקר ומשמעותי בשבילו הוא ניזהר ושומר על צלחת עם תמונה זו מאוד שלא תישבר.

אהבה זוגית

סבא וסבתא נפגשו כאשר בעזרת אחד מהחברים המשותפים שלהם שלו ושל רחל. חבר זה היה גם קרוב משפחה של רחל. כל אחד מהם ואמר שהשני רוצה לדבר אחד עם השני. הם נפגשו במרכז הישן. סבא וסבתא הגיעו לפגישה וכל אחד שאל את השני מה הוא רוצה? רק אז הם הבינו שחבר  המשותף שלהם תיכנן את המפגש וניסה לשדך ביניהם, בצורה הזאת הקשר התפתח והחבר הצליח.

אהבה לעיר

העיר האהובה על סבא היא ירושלים, זוהי העיר הקדושה של היהודים. סבא מספר: "היא העיר שהגעתי עליה בפעם הראשונה ממרוקו, היא עיר מיוחדת, שלא רואיםאת זה באף מקום בעולם. נוף יפה, מנהגים יפים. בירושלים גרות ומתקיימות כל הדתות יחד וכולם שם שווים.

סבא מספר סיפור על ט"ו בשבט

בילדותו כל תלמידי בית הספר היו הולכים ליער "הינו מתחלקים לקבוצות וכל קבוצה הייתה שותלת עצים יחד", לאחר השתילה היו יושבים בקבוצות ומקבלים עציץ ורושמים על פתק את שמו של העציץ כאילו שהעציץ על שמו של הילד. אחרי זה יושבים כולם באולם ומקבלים שקית עם פירות ט"ו בשבט.

הזוית האישית

סבא שרלי והנכד שובל: נהננו מאוד והרגשנו חיבור ואהבה אחד מהשני ולמדנו אחד מהשני ערכים והיסטוריה זו הייתה חוויה.

מילון

מבוססים
אנשים מסודרים

ציטוטים

”הגדרה שלנו למסורת מאמינים ושומרי מצוות “