מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

על שמעון זאב קרש

במסגרת פעילות הקבוצה
המורה דליה מנחה בהעלאת סיפורים
אומץ ותעוזה אל מול האנטישמיות

שמי שרה קרש, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, אספר על תולדות בעלי שמעון:

שמעון זאב קרש נולד בגליציה, פולין, בשנת 1929 בעיירה מאדען קולבישבסקי, כיום – מאדען קרולבסקי (השם שונה ע"י הרוסים). מצד אמו, ביילע (בלה) הוא צאצא למשפחת קלונימוס צבי טננבאום. שם סבתו – טויבע. סבתא רבתא שלו נורתה בפתח ביתה בגיל 105 ע"י חיל נאצי לאחר שסירבה לברוח עם המשפחה, ולאחר שהתריסה בפניו דברי כיבושין. היא הצהירה בפני המשפחה: "זה ביתי, כאן ילדתי את ילדי, וכאן אמות." מצד אביו, שמואל, שמעון הוא נצר (דור תשיעי) לרבי אלימלך מליז'נסק. הוא נכד לחוה לבית וייסבלום, דור שביעי לרבי אלימלך מליז'נסק.

שמעון למד "בחדר" מגיל שלוש ועבר במשך הזמן לבית מדרש. בין גיל 7 ל – 10 הוא הספיק ללמוד בית ספר פולני עד פרוץ המלחמה. בבוקר למד בבית הספר ואחר הצהרים למד בבית המדרש. מבחינת האנטישמיות, בחיי היום יום, מדי יום ראשון היה הכומר מסית את תושבי העיירה הקטנה נגד היהודים, והם מצדם השתדלו בימים אלו להתכנס יותר בביתם. בבית הספר התבטאו האנטישמיות וההתנכלות כלפי הילדים היהודים הן מצד צוות בית הספר והן מצד הילדים הפולנים. שמעון לא נכנע לאנטישמיות הזאת ועמד בפני המורים ובפני התלמידים. דוגמאות:

א. המורה שלו הייתה באופן קבוע עוברת בין התלמידים וכשהייתה מגיעה אליו, כתב ידו לא מצא חן בעיניה. היא הייתה מכה אותו בסרגל על קצות אצבעותיו. כאשר למד את השיטה של המורה, היה מושיט את ידו עוד לפני שהגיעה אליו. המורה הייתה מתפוצצת מכעס כאשר הבינה מדוע הוא עושה זאת.

ב. כאשר הכומר היה נותן שיעורי דעת בכיתה הוא היה מגרש את התלמידים היהודים החוצה. יום אחד החליט שמעון לגמול לו. לאחר שהוצא מהכיתה נקש על הדלת בנימוס, הכניס את ראשו מעבר לדלת לכיתה, הכומר שאל מה הוא רוצה ושמעון השיב שיהודי אחד נשאר בכיתה. הכומר האדים ושאל 'מי זה?' בכעס רב. שמעון הצביע על דמותו של ישו שעל הקיר. הכומר רדף אחריו במסדרונות בית הספר והיה צחוק בכל בית הספר. כאשר הגיע אל המנהל הוא אמר לשמעון: "אתה לא חכם כזה גדול, אבא שלך מלמד אותך את כל הדברים האלה" שמעון נענש גם בבית הספר וגם בבית אך לא נרתע.

ג. התלמידים הפולנים היו מציקים לילדים היהודים ומשפילים אותם, ושמעון מעולם לא הבליג. שמעון היה חוזר הביתה עם חבורות כולו ואביו כעס אליו: "שוב התעסקת עם 'השקוצים!'" והיה מקבל מנה נוספת אבל הוא לא נרתע.

פרוץ המלחמה

עם איומי המלחמה מצד גרמניה גויס אביו של שמעון לצבא הפולני. בתאריך 1 בספטמבר, כאשר פרצה המלחמה, הופסקו הלימודים בבתי הספר. הגרמנים פלשו לפולין, ולעיירה של שמעון הם הגיעו זמן קצר לפני ראש השנה. הם השתוללו ברחובות, פרצו לחנויות ולבתים והטילו אימתם על היהודים, אך לא היו פגיעות בנפש. כשהגיע ראש השנה פחדו היהודים ללכת לבית הכנסת. למניין בערב החג הגיעו גברים ספורים, הגרמנים לא עשו דבר. למחרת בבוקר הגיעו גברים נוספים, אך לא קרה דבר. ביום השני רצו כולם לשמוע תקיעת שופר, והגיעו כל התושבים היהודים לבית הכנסת, ואז קרה דבר נורא. כאשר עמדו המתפללים וספרי התורה בידיהם ותקעו בשופר – פרצו הגרמנים פנימה, הוציאו את המתפללים וספרי התורה בידיהם לרחבה שלפני בית הכנסת והעלו אותם באש. היהודים נפוצו לכל רוח, ושמעון הילד בן ה-10 קל הרגלים טיפס על העץ הגבוה ביותר ומשם חווה את התמונה ואת האימה הקשה בחייו. הוא חווה תמונה זו כל חייו.

אמו של שמעון הייתה בהריון. היא החליטה לכנס קבוצת קרובים ולברוח לכיוון הרוסי. הם יצאו לדרך. הצבא הפולני התפרק, חלק גדול של הצבא עבר לרוסיה אבל אביו של שמעון ערק משם וחזר לפולין ובדרך הוא פגש את משפחתו. התחיל דין ודברים אם לחזור לעיירה או להתקדם לרוסיה. שמעון הבין בחוש שמסוכן לחזור לעיירה. הוא כינס את הילדים ואמר להם שאם יחליטו לחזור לעיירה, כולם יקימו זעקה ובכייה שמסרבים לחזור. הילדים בכו וזעקו בקולי קולות. אביו של שמעון אמר: "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז – ממשיכים לצד הרוסי". הם הגיעו לנהר ורצו לחצות לעבר רוסיה על גבי רפסודה. כנראה שהם היו חשודים בעיני הרוסים שהחלו לירות לעברם. הם המשיכו לשוט לעבר הגבול וצעקו שהם לא גרמנים. כאשר הגיעו לרוסיה חלה אחיו, אשר זליג והוכנס לבית חולים מקומי. לפתע הם הועלו על קרונות מסע שלקחו אותם לסיביר, ואחיו נשאר מאחור. (הרוסים לא אפשרו להוציא אותו מבית החולים). כאשר הגיעו לסיביר התחיל אביו לטעון לפני השלטונות שיאשרו לו לחזור לקחת את בנו. בינתיים הגיעו הגרמנים לאזור בית החולים ולא ניתן לגשת לשם, יש לשער שכילד יהודי הוא נרצח (בית החולים חרב, לא נשאר ממנו זכר).

בסיביר היה שומם ובקושי היו בקתות למגורים. הגיעו מאות אלפים של יהודים וגם פולנים, וכל אחד היה צריך למצוא לעצמו מקום מסתור בקור. מטרת בית הספר שם הייתה להעניק להם "חינוך מחדש", ואמרו להם לצעוק שלוש פעמים "אלוקים תן לחם!" כולם צעקו ועדיין לא היה לחם. אז אמרו להם לצעוק פעם אחת בלבד "סטאלין תן לחם!". שמעון חשד. הוא הסתכל כלפי מעלה, נפתח אשנב וראה את המגפיים של השרת וכיכר לחם נפלה. ושמעון צעק "איוון, זרוק עוד לחם!" ואיוון זרק עוד לחם. תפסו את שמעון וגירשו מאותו מבית הספר. משמעות הדבר הייתה שהוא לא יקבל את המנה הזעומה של המזון שהוקצב לכל מי שלמד או עבד, ואף המשפחה נפגעת מעונש זה. אביו עבד ביערות בכריתת עצים, ושמעון הצטרף לעבודה בכריתת עצים עצומים בגודלם ביערות סיביר הקפואים (-45 עד -50 מעלות) בתוך שלגים שאינם נגמרים. הכורתים עבדו שניים בכל עץ אחד מול השני והניפו את הגרזנים בקצב של אחד לאחד. באחד הימים השתבש הקצב ושתי אצבעות הנער בן ה-10 נכרתו בקצותיהן. הכול היה קפוא ואף האצבעות היו קפואות. הוא לא חש כאב, דם לא ירד. שמעון לא איבד את עשתונותיו והדביק את קצות האצבעות. כשהגיע לרופא, שיבח אותו הרופא, אך הבהיר לו שהוא הדביק את האצבעות הפוך. עד סוף ימיו נשארו האצבעות עקומות עם סימן החיבור. השרירים התאחו אך לא העצבים, הוא לא חש את אצבעותיו. בסיביר לא היו מקומות מגורים מוסדרים, היה רעב היו מנות אוכל זעומות מאוד, לא היה להם ביגוד, הם נאלצו להסתובב בשלג יחפים או עטופים סמרטוטים.

כתהפוכותיו של העם הגרמני, הם בגדו בברית שהייתה להם עם הרוסים ופלשו לפולין. הרוסים הנבגדים החליטו להתארגן למלחמה נגד גרמניה, וסיכמו עם הפולנים שהחיילים הפולנים הנמצאים בשבי הרוסי בסיביר יתארגנו כצבא בפיקודו של הגנרל אנדרס ויחברו לצבא הבריטי בפרס והצטרפו למלחמה בגרמנים. אפשרו לחיילים הפולנים לצאת מסיביר יחד עם משפחותיהם. לא הרשו ליהודים להצטרף, אך בסופו של דבר נצלו היהודים את העזיבה ההמונית של הפולנים ויצאו בהמוניהם לכיוון הדרום החם – לאוזבקיסטן או לקזחסטן. המעבר מסיביר הקפואה לארצות החמות הייתה מעבר שהפך להיות בעייתי. המונים – מאות -אולי אלפים – נפטרו בדרך מקור, ממחלות ומחוסר מזון. מים היו להם רק מהשלגים שבתוכם בוססו. משפחת שמעון התגלגלה לבוכרה. לא היו מקומות מגורים לאנשים, לא היו מנות מזון, החום היה בלתי נסבל. אנשים רעבו עד מוות, התפשטו מחלות קשות, בעיקר מחלת הטיפוס. עם הזמן אזלו התרופות, והפליטים מתו בהמוניהם. גם משפחתו של שמעון נפגעה. אחותו הקטנה צביה שנולדה בדרך חלתה לא קבלה מזון, חלתה בטיפוס ונפטרה. לאחר מכן נפטרה אמו ממחלת הטיפוס ואביו נפטר מרעב. נשארו שמעון בן ה-12 ואחותו בת ה-8. לא היו לימודים ולא תעסוקה.

בינתיים נודע לשמעון שילדים נאספים עם צבא אנדרס שאמור להגיע לארץ ישראל. אחותו הייתה בגן ילדים של המנזר, שמעון לקח אותה ויצאו לדרך לחפש את צבא אנדרס ואת מיקום האיסוף המשוער של איסוף הילדים.  במקביל היו ילדים שהוכנסו למנזרים בהסוואה שהם ילדים נוצרים. הילדים האלה, למרבה הכאב, הובאו על ידי אמותיהם היהודיות שחששו שהילדים יגוועו ברעב. הן תלו על ילדיהם צלבים, ובפרידתם הקשה ציוו את יהדותם ואמרו להם "אל תשכחו שאתם יהודים". לילדים היה זה פירוט קשה מאוד שלא יראו יותר את אימותיהם, וקושי נוסף היה התמודדות עם הסתרת יהדותם. בדרך לאיסוף הילדים הייתה  בידי שמעון שקית קטנה ובה היו שני דברים מאוד יקרים – התפילין של אביו ומעט תמונות משפחתיות. נער שעבר בדרך חטף מידי שמעון את השקית, כי חשב כנראה יש שם כסף ואוכל. מאז לא שכח שמעון את הניסיון הקשה הזה, ונושא התפילין היה מרכזי בחייו. שמעון ואחותו הגיעו למקום איסוף הילדים. וכשנוספו עוד ילדים עלו לרכבת, וכך הגיעו לטהרן. בטהרן היו מחנות של הצבא הפולני כולל הפליטים בני המשפחות של הצבא. יחד עם הצבא הפולני הגיעו גם הילדים שהוסבו כפולנים, כ-800 ילדים יהודים. בתוך המחנה העצום של הפולנים הקצו מקום להקמת מחנה של ילדים יהודים. מנהל המחנה ו-65 מדריכים היו כולם מתנועת "החלוץ", שלמעשה הפכה לתנועת "השומר הצעיר". המדריכים עשו ככל שיכלו במסירות נפש לשחרר את הילדים היהודים מהמחנה הפולני. הפולנים הציגו קשיים, ולא תמיד רצו הילדים היהודים לעזוב את המחנה מחשש שלא יהיה להם מזון וביגוד. אחרי מאמצים רבים שוחררו 800 ילדים.

במחנה לא היו מדריכים דתיים, ומדריכים המחנה ומנהיגיו התחילו מחינוך מחדש של הילדים, וכפו עליהם לעבור על כל מצוות הדת – תפילה, תפילין, מזון כשר, שמירה על חגים, לכסות את הראש, ואפילו אסרו על הילדים שהיו יתומים לומר "קדיש" לעילוי נשמת הוריהם. שמעון חווה את המסורת היהודית בבית אבא ובבית סבא במלוא עומקה. מסורת זו והניגון של בית אבא ונוסח התפילה בבית הכנסת היו נר לרגליו לאורך כל חייו. כשהיה חוזר מבית הכנסת נהנה לציין:"היום החזן התפלל בנוסח". המדריכים הענישו את הילדים שהתעקשו לשמור את מסורת בית אבא, לעתים אף באכזריות. ילד שהתעקש לאכול רק כשר – נמנעה ממנו אפילו פרוסת הלחם היומית. הילדים שהו בטהרן במשך חצי שנה בתנאים קשים אלה. בסוף תקופת המחנה נותרו רק 14 ילדים בוגרים שהתעקשו עד סוף התקופה לאכול רק אוכל כשר, האחרים לא החזיקו מעמד.

שמעון היה בין  14 הילדים האלה, ילד בן 12 וחצי שנים. כל אימת שכיסה את ראשו היה מדריך עובר ומוריד את הכיסוי במכה. יום אחד קיבל שמעון מאישה טהרנית חופן אורז. הוא מצא פח חלוד בשדה, הבעיר מדורה קטנה והעמיד את האורז לבישול. עבר מדריך ובעט בקופסא ושוב לא היה לו מה לאכול. מכיוון שזו הייתה תזונתו נכנס טפיל לריאתו והתחיל לכרסם את הריאה. שמעון חלה מאוד והמשיך לשמור על הכשרות. כשהגיע לארץ קבעו הרופאים שמצב ריאתו חמור ושהוא נוטה למות. יום אחד תקף אותו שיעול נורא והוא כמעט נחנק. בשל תחושת המחנק הוא עשה מאמץ אדיר, והצליח לפלוט גוש נוקשה, גדול ככף יד. הרופאים נדהמו וביקשו ממנו לראות את הגוש. מאז כל ימיו הרופאים שאלו אותו מה קרה לריאתו. שמעון נפטר ממחלת הסרטן הקשה שמקורה בריאה. הוא לחם במלחמת השחרור כשהוא יורק דם, אבל הוא הסתיר את הדבר והמשיך להילחם. בתום הקרבות, לאחר שגם נפצע במהלכן, הוא הוכנס לטיפול רפואי והחלמה במשך שנה שלמה.

שמעון השתתף בכל האירועים החשובים שהתרחשו בארץ: היה מראשוני גוש אמונים, בין המקימים את מעלה אדומים, וייסד את גרעין גבעון שהיום היא גבעת זאב ושלוחותיה. היה בין הנאבקים בימית ובסופה של דרך התיישב באפרת. הוא היה חייל בגדוד מוריה שלחם רק בירושלים הנצורה במשך שנתיים, שמר על השיירות בדרך לירושלים בעמדתו במוצא והשתתף בין היתר בשלושת הקרבות של כיבוש הקסטל סאן סימון, רמת רחל ענתות, שיח ג'ראח, בדרך להר הצופים. הוא היה מוצב תקופה בהר הצופים , ירד ועלה עם השיירות. הקים שם מרגמה אחת מתוך השתיים שהיו בירושלים בכיוון עוספיה. היום משתרע שם הגן הבוטני של אוניברסיטה.

שמעון אישי כבש את לבי במפגש ראשון.

רצינו להקים בית בירושלים.

הייתה זו הגשמה של חלום ילדות של אישי.

 

"קול דודי הנה זה בא."

ראינו כי טוב ושמחנו.

שרה שרה שיר שמח. שיר שמח שרה שרה.

 

שיש לי אפשרות לצחוק ולחייך, כן אני מממשת את זה בכיף!

חשבון זה המקצוע הכי נורא שיש!!!

רישומים וציורים חביבים עלי!

הזוית האישית

שרה קרש השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר עשה חייל באפרתה בהנחיית המורה דליה יעקבס, התשע"ט.

מילון

סיביר
סיביר (ברוסית: Сиби́рь) הוא אזור גדול ברוסיה הכולל את כל צפון אסיה. גבולות האזור הם הרי אורל במערב, האוקיינוס השקט במזרח, אוקיינוס הקרח הצפוני בצפון, ובדרום - האזורים ההרריים בצפון-מרכז קזחסטן, מונגוליה וסין. רוב רובו של האזור, מלבד הקצה הדרום מערבי, שייך לרוסיה. שטחו של חבל סיביר 13.1 מיליון קמ"ר והוא מהווה כ-77% משטחה של רוסיה. חבל סיביר גדול יותר מהמדינה השנייה בשטחה בעולם (קנדה). האקלים בסיביר הוא ממוזג יבשתי, עם הפרשי טמפרטורות חדים בין קיץ לחורף. בסיביר חיים 40 מיליון תושבים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מדי יום ראשון היה הכומר מסית את תושבי העיירה הקטנה בפולין נגד היהודים, והם מצדם השתדלו בימים אלו להתכנס יותר בביתם“

”כאשר עמדו המתפללים וספרי התורה בידיהם ותקעו בשופר פרצו הגרמנים פנימה, הוציאו את המתפללים וספרי התורה בידיהם לרחבה שלפני בית הכנסת והעלו אותם באש“