מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שרה יעקובי מספרת על העלייה מתימן והחיים בארץ

שרה והדס
שרה בצעירותה
"התדע מאין שאבו אחיך תעצומות נפש לך אל בית המדרש הישן והנושן..." (ח.נ. ביאליק)

שמי שרה יעקובי. גדלתי בתימן בבנא עוואם בתאריך ו' בסיוון בשנת תש"ת 5.6.1944, בת שנייה למשפחת יעקובי.

להוריי נולדו ארבעה ילדים בתימן: שני בנים ושתי בנות בארץ נוספו בן ובת. שלושת אחיי נימולו בחג שבועות. עליתי לארץ בגיל 6, בשנת 1948 עזבו הוריי את תימן בדרכם לא"י. הדרכים היו מאוד קשות: ברגל על חמורים ובמקומות מסוימים נסענו עם משאיות, כמובן תמורת תשלום וכן שוחד על מנת לעבור גבולות ושודדי דרכים. הגענו למקום שקוראים לו מחנה חשד בעדן. עדן היא עיר נמל שדרכה עברו לכל מיני מקומות. ריכזו משפחות רבות וברוכות ילדים בעיר נמל בתוך אוהלים על החוף, את הילדים אוספים כל יום לפינה מיוחדת על החול, התיישבנו על ספסלים וישבנו בשק, היינו שומעים סיפורים ושירים. לקראת הצהריים היו מחלקים לנו שתייה וביסקוויטים. כל יום היינו מקבלים את הדבר הזה ובימי שישי היו נותנים לנו ארבעה ביסקוויטים עם שתייה – טעם גן עדן. חברת הדר הייתה משווקת בארץ ביסקוויטים כמו שקיבלנו מעדן, הטעם והצורה אותו דבר.

ישבנו בחשד תקופה די ארוכה. היה חום אימים, לחות גבוהה מאוד על החוף בתוך האוהלים. הייתי ילדה מאוד חלשה מבחינה בריאותית. כל בוקר היו מסתובבים במחנה רופא ואחות תימנייה בשם נעמי. כאשר היינו רואים אותם בלבוש הלבן שלהם היינו אומרים "הנה מלאכי המוות", היינו מתחבאים מסביב לאוהל כך כל יום. האחות נשלחה מארץ ישראל כי היא ידעה תימנית. היה לי בן דוד אחיין של אבי ז"ל ששימש כמעין סניטר. האחות הייתה שמה את ידה על המצח של הילדים ולמי שיש חום הייתה אומרת: 'אתם לא עולים לטיסה לארץ', וכך נמשך זמן רב. אני ואחותי בתיה היינו נכנסות ויוצאות מדי פעם מבית החולים, אבל אני יותר. באחת הפעמים אמרו שיש לי דלקת ריאות וזה מדבק ילדים, על כן צריך לבודד אותי ולשים אותי בחדרון קטן בבית החולים. סבתי ז"ל אימא של אבי ששמה נדרה, לא הסכימה שאני אהיה מבודדת והייתה צמודה אלי 24 שעות עד שהשתחררתי. וטוב שכך  – מי היה מי יודע היכן הייתי היום לולא השגחתה.

באחת הפעמים הציעו להוריי, מאחר שאנחנו הרבה זמן במחנה, שהם יעלו ארצה ואותי ישלחו עם חיים האחיין של אבי. הוריי לא הסכימו לכך .ביהדות תימן לא ידעו מה זה בית חולים, מה זה רופא, מה זה אחות. אנשים מסוימים טיפלו לפי שיטת הזוהר בכל מיני צמחים. תימן זכורה לי היטב: אני זוכרת את הבית וכן את הסביבה. גרנו בבית אחד בן ארבע קומות, בנוי מאבנים גדולות כמו האבנים שנמצאות במערת המכפלה. באחת הפעמים שאלתי את אבי ז"ל איך היו מעלים אבנים כאלו גדולות לקומות, והוא הסביר לי שמעליי הלולב היו מרטיבים אותם ומחברים אחד לשני ונוצר מעין חבל חזק, כך היו מעלים מקומה לקומה. זכור לי גם השוק שהייתי יורדת עם אחי הגדול עזרא שיחיה להביא מהחנות דבר מה שאימא ז"ל ביקשה. כמו כן הייתי הולכת עם אחי לכפר להביא לנו חלב. זכור לי גם בית המדרש שבו היינו הולכים להביא למורי שירום ז"ל אוכל. כן זכור לי בית הכנסת של מוסא משרקי ז"ל. בבית המדרש אצל המורי היו מתיישבים הילדים על מחצלות בצורת עיגול ובאמצע היה שרפרף קטן שעליו מונח החומש או הסידור, כי לא היו מספיק סידורים ועל כן כל יוצאי יהדות תימן ברובם הגדול יכולים לקרוא הפוך – גם אני.

סוף סוף הגיעה השעה, ואנו עולים לישראל בשנת 1950. נעמדנו מספר רב של משפחות בכדי לעלות למטוס וכל דבר שהיה לנו בידיים – תיקים, ספרי תורה וקודש – לקחו מאיתנו בטענה שהמטוס ייפול. שליחי הסוכנות אמרו לנו: 'תשאירו את הכל כאן ואנחנו נביא את הכל לארץ', שום דבר לא חזר. אני זוכרת שמספר רב של פעמים נסעתי עם אבי לנמל יפו בתל אביב בכדי לחפש את ספרי הקודש ולא מצאנו דבר. מזל גדול היה לנו ששלושה ספרי תורה שאבי הצליח להביא אותם ארצה. לאורך כל הטיסה לא ידענו מתי אנו נוחתים. סוף סוף נחתנו בראש העין – עיר הבירה של התימנים. ריכזו לתוך אוהלים גדולים שש-שבע משפחות בכל אוהל. היו המון מחלות, דלקות עיניים, חום ומה לא עוד. החיים היו מאוד קשי: גזזו לגברים ולילדים את הפאות ולנשים ולבנות הורידו את המכנסיים הרקומות ואת הכובעים גרגוש של הנשים. נתנו להן מטפחות והבנות נותרו ללא כיסוי ראש. כמו כן היו מעט גברים שלא הסכימו לגזוז את הפאות והדבר הזה גרם להרבה משפחות לריבים וצעקות בין הגברים לנשים, למה הסכימו להוריד את הלבוש המסורתי. מבחינת אוכל היו מספקים לנו לחם עם חלווה יום יום לפי גודל המשפחה במנות קצובות. לעבודה גברים ונשים כאחד נשלחו לעבוד בחקלאות וקטיף. אבי ז"ל הלך יום אחד לעבוד בקטיף של פלפל ירוק, לא היו אז פלפלים צבעוניים. הוא חזר הביתה ונשבע שהוא לא חוזר לעבודה יותר –כך שבוע ימים נשאר בבית בלי עבודה. מי שהיו אחראים עליו אמרו לאבי שאם לא ילך לעבוד הם לא יתנו לנו אוכל, לחם וחלווה. לאחר שבוע ימים מצאו לאבי עבודה בחלוקת מזון לחם שקראו לו רותי וחלווה. לימים אנשים היו זורקים עליו את הלחם כי טענו שזה לא מספיק להם. מדי פעם היה חוזר הביתה עם מצח נפוח או פתוח. במשך עבודתו זו התקדם אבי ונתנו לו לנהל צרכנייה. באותה תקופה הכיר אבי אדם בשם מרדכי ממוצא אירופאי, הוא היה שומר במקורות העין בראש העין ובחופשות אבי היה לוקח אותנו אליו והיינו שטים בסירה קטנה באגמים שבסביבות הירקון.

תמונת מחזור עם כיתתי 

בחורף שנת 1950 ירד שלג בכל הארץ. אוהלים רבים נסחפו עם השלג, היינו חסרי אונים. לימים פיזרו אותנו במבנים בריטים הקיימים עד היום. גרנו שם תקופה של כמה חודשים טובים. היינו בבוקר הולכים לגן וחוזרים לקראת צהריים. זכור לי מקרה מצער שקרוב משפחה – לקחו לו בת בגיל 17 לאחד הקיבוצים החילונים בצפון וחיתנו אותה שם עם אחד הבחורים. אביה עשה עליה קריעה וישב עליה שבעה, לא הכיר בה שהיא חיה ואת נכדיו לא הכיר. בשכונות בראש העין נבנו בתים של עמידר: דו משפחתיים וכל משפחה, לא משנה מה גודלה, קיבלה דירת חדר עם הול, מקלחון, מטבחון ושירותים בחוץ ('בול קליעה'). בתי הספר היו במבנים של בריטים. היו מתארגנות קבוצות קבוצות ועולות לגבעות לקטוף כלניות, רקפות וצבעונים. את כיתות היסודי למדתי בבית ספר ממלכתי דתי עד שסיימתי את כיתה ח'. כאשר הייתי בכיתה ה' שוב אושפזתי בגלל דלקת ריאות בבית חולים בראש העין, המבנה הזה קיים עד היום. אני זוכרת את החדר והחלון שדרכו הייתי צופה לרחוב. לידי שכבה נערה בשם לילי וכשאבי בא לבקרני שאל לשמה, היא אמרה לו 'לילי' ואבי בשתי ידיו אחז את המצח ואמר ברוך דיין האמת. למה ועל מה אמר מילים אלו לא ידעתי וגם לא שאלתי. בדיעבד היום בגיל 75 ידוע לי מה פירוש המילה לילי. לכששוחררתי מבית החולים הציעו לי לספר להוריי שרוצים לשלוח אותי לבית הבראה, היום זה כעין שיקום. אמי שמעה את הדבר הזה ואמרה ש'היא תעשה להם הבראה'. הבראה אצל יהדות תימן זו סעודה של היום השביעי, לפני שקמים מהשבעה של הנפטר וזה נפתר מחוסר תקשורת ושפה.

תמונת מחזור

העזרה בבית הייתה מעל הכל: היינו החברות בשכונה מתחרות ביום יום מי תגמור לארגן את הבית ולנקותו. אמי ידעה שהיא מגיעה הביתה לבית נקי ומאורגן והייתי מקבלת אותה בכוס קפה. ילדותי עד כיתה ח' הייתה מלאת שמחה וצחוק. שיחקתי בכל מיני משחקים: חמש אבנים, קלאס, חבל, מחבואים, חמורים, מ-3 יוצא 1 ובגולות. בכדור הייתי קצת שובבה, עד שפעם אחת נקעתי את הרגל ולא היה גבס ולא כלום – רק חבישה. בבית הספר שבו למדתי הייתה הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות. הבנים למדו בשעות הבוקר והבנות אחר הצהרים. בשעות הבוקר אנו הבנות נסענו לעבוד במשק בית בתל אביב, בני ברק, רמת גן ופתח תקווה וחוזרות ללימודים. פעם בשבוע היינו לומדות בבוקר תפירה, תפרנו חצאית וסינרים. בסוף ביה"ס היסודי נרשמתי לבית ספר תיכון מקצועי במגמת תפירה. בית הספר היה ממוקם בבני ברק בתנאי פנימייה. הפרידה מבית הוריי לתנאי פנימייה הייתה מאוד קשה. בשנה הראשונה אמי ז"ל הייתה באה לבקר אותי שלוש פעמים בשבוע. בשנה השנייה היא הגיעה פעמיים ובשנה האחרונה פעם בשבוע. כאשר הייתי מגיעה לחופשות הייתי הולכת לעבוד במקום אמי במשק בית ואת הכסף הייתי נותנת לאימא.

עץ המשפחה שלי

סיימתי תיכון והלכתי לסמינר למורים בבית הכרם בירושלים. ביום ראשון נסעתי עם אמי לסמינר, נפרדתי מאמי בנשיקות ובחיבוקים. התחייבנו ללמוד ללא שכר לימוד והתחייבנו ללמד בישובי ספר ארבע שנים במקום שכר הלימוד. הופניתי לקריית שמונה בשנת 1962 בבית הספר רמב"ם. המצב הביטחוני היה מאוד קשה ומפחיד, זו הייתה תקופת הפדאיון, מחבלים היו יורדים מקיבוצי מנרה ויפתח לקריית שמונה. סיימתי שנה ראשונה בקריית שמונה ועברתי לאשקלון שם עבדתי שנתיים, נהניתי מאוד. הכרתי באותה תקופה מישהו שלימים הפך להיות לבעלי בשנת 1966. התחתנו ועברנו לגור במוסד הודיות ליד קיבוץ לבי. עבדתי בטבריה בבית ספר תחכמוני במשך שנתיים. נולדה לי הבת הגדולה, רויטל הודיה. חזרנו בשנת 1968 לראש העין. עבדתי באוהל שלום במשך שנה. נולדו לנו ארבע בנות ובשנת 1975 עברנו לקריית ארבע. עבדתי שנה בבית ספר בקריה ונולדו לי שני ילדים. בשנת 1988 עברנו לאפרת. שבעת ילדי – כולם נשואים היום. אני נהנית מהם ומנכדיי. חלקם גם בצבא, חלקם באוניברסיטה.

תפילתי לבורא עולם שישמור לי על הבריאות , זו היא מתנה חשובה ובריאה שזכיתי בה. תודה לך בורא עולם על הטוב שגמלתני.

 

שמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא

רחוּם וְחַנּוּן יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד

הבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב

 

יהוה אל רחום וחנון

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם

קום והתהלך בארץ

ויֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹומוֹת הַלָּזֶה בָּא

בית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא

יהי שלום בחלך שלווה בארמונותיך

הזוית האישית

שרה יעקובי השתתפה התכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר עשה חייל בהדרכתה של המורה דליה יעקבס, התשע"ט.

מילון

חלווה
חלווה היא ממתק מוצק המבוסס על שומן מן הצומח ועל סוכר. יש סוגים רבים של חלווה. בישראל פופולרית החלווה המבוססת על שמן מטחינת שומשום גולמית. לחלווה מספר מקורות גאוגרפיים, החל מפקיסטן ומאיראן ועד בלארוס ואוקראינה. בטורקיה היא נחשבת למאכל לאומי. המילה חלווה הגיעה לעברית וללשונות רבות אחרות מן הערבית, ופירושה "ממתק". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הסידור היה מונח באמצע המעגל על שרפרף, לא היו מספיק סידורים ועל כן כל יוצאי יהדות תימן ברובם הגדול יכולים לקרוא הפוך - גם אני “

”תודה לך בורא עולם על הטוב שגמלתני“