מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפורי ילדות של אלי בר חיים

סבא ואני
סבא אלי
ילדות בטבע

נולדתי בקיבוץ, בשנת 1952, להורים ניצולי שואה שהקימו את ביתם ב"קיבוץ דגניה ב". נולדתי אחרי שני אחים גדולים ממני והתחנכתי בבית החינוך המשותף בעמק הירדן.

בבית הספר עסקו חוץ מלימודים בעיקר בחינוך בדגש על המשמעת. לפני ארוחת הבוקר בבית הספר היו מקריאים פרק בתנ"ך ומי שהיה מאחר או מדבר בזמן הקריאה, היה הולך אחרי ארוחת הבוקר לחדר המנהל ושם מקבל את עונשו. בבית החינוך למדנו שיעורי מלאכה בעבודות עץ, בסוף השנה הייתה תערוכה גדולה של כל יצירותינו.

עסקנו בחקלאות, גידלנו ירקות, למדנו ציור וטבע וככה הגענו לכיתה ט'. למדתי בבית ספר מקצועי ברשת עמל עד גיוסי לצבא.

בצבא התגייסתי לחיל הים ובמועד סיום שרותי התפרצה מלחמת 73, מכונה גם מלחמת אוקטובר. במלחמה היו ימים קשים וידענו להתעלות ולבצע את כל המשימות בצורה מושלמת. חצי שנה לאחר תום המלחמה חזרתי הביתה לקיבוץ.

נכנסתי למעגל העבודה והיכרתי את חברתי לאה ברפת. אה, ואגב, לאה היא אישתי. חיינו בקיבוץ שנתיים אחרי שהתחתנו. אז, עזבנו לעיר הגדולה תל אביב. שם נולדו שלושת בנינו גיל, רז ואיתי. גיל היה ילד שקט עם חוכמת חיים מהיום שידע לדבר. רז, הסנדוויץ', ילד חכם שתמיד הקדים את זמנו בראיית הנולד. איתי השובב, גם כן ילד חושב. אבל מחשבותיו הלכו לכיוון האלימות והוא הרביץ הרבה.

בהיותי ילד בקיבוץ חיינו בתוך הטבע כשמסביב שדות, כרמים, מטעים ופרדסים. חיינו הושפעו מהסביבה בה גדלנו ולכן בילינו את רוב זמננו בשדות, בכינרת ובירדן. לכינרת היינו יוצאים בבוקר. היינו צדים דגים בתוך פח ריבה שהיינו מטמינים בתוך קנה הסוף. ניקבנו חורים בתחתית הפח, ואחרי כמה דקות היינו באים ושולפים אותו מהמים עם כלום או עם כמה דגים.

מדי פעם היינו צוללים עם שיפוד ארוך וחד ממתכת וצדים בעזרתו את הדגים מתחת למים. בצהרים, כשכבר היינו רעבים, ניקינו את הדגים, הדלקנו אש, צלינו ואכלנו את הדגים עם לחם שהבאנו לפיתיון. לקראת שקיעת החמה חזרנו הביתה.

בימים אחרים היינו הולכים לחורשת המחנות על הירדן. האזור היה מלא צמחיה ועצים. הבאנו איתנו שלוש תרנגולות, ירקות ולפעמים גם יונים. היינו מדליקים מדורה, הנחנו עליה רשתות ועליהן את העופות כשבמו ידינו חתכנו וניקינו. היינו משתכשכים בירדן ומחבל עבה שקשרנו על העץ עשינו 'טרזן' מעל הירדן. היינו חוזרים עם השקיעה .

לפעמים היינו נפגשים בבריכות הדגים שבשטח הקיבוץ על מנת לצוד נחשי מים. שמנו מלכודות לנחשים ובדקנו כמה פעמים בכל יום אם יש נחש במלכודת. בנינו גרזנים קטנים ממתכת וכשיחררנו את הנחשים מהמלכודת היינו חותכים את הראש של הנחש עם הגרזן (הנחש לא היה ארסי). היה לנו הימנון ואחרי כל סיום משימה היינו שרים אותו בהתלהבות רבה בשעות הערב, בזמן ארוחת הערב של הקיבוץ בחדר האוכל היינו מתאספים על הדשא שמול חדר האוכל ומשחקים בשלל משחקים. כגון, חמור ארוך, מחבואים, הקדרים באים, תתפוס את הדגל ומחניים. שיחקנו עד שהורינו צעקו עלינו בעצבים מיד לבוא הביתה. כעסנו עליהם וסרבנו לבוא למרות השעה המאוחרת. ולבסוף שמענו בקול ההורים ובאנו איתם הביתה. כל ערב זה היה חוזר על עצמו. כמו כן היינו נוסעים על סקטים בכל הקיבוץ.

בית הספר העממי שלנו נקרא "בית החינוך המשותף בעמק הירדן". בית הספר שימש תלמידים מרוב קיבוצי העמק. שם היינו אוכלים ארוחת בוקר וצהריים. בבית הספר היו שיעורי חקלאות בשטח גדול לגידול ירקות ותבלינים. את היבול הבאנו לחדר האוכל של בית הספר.

את סיום תקופת בית הספר חגגנו במסיבה עם הצגה שנמשכה שעה ולתשועות סוערות של הורינו הגענו לתיכון. בתקופת לימודינו בתיכון יום בשבוע היה מוקדש לעבודה בקיבוץ. היינו עוסקים הרבה בספורט ובמשחקי כדור. בסופי שבוע היינו חוגגים במסיבות כיתתיות- כל פעם בקיבוץ אחר. וכסיימנו את התיכון התגייסנו לצבא.

הזוית האישית

בועז: סבא שלי בן אדם מאוד מענין והיה לי התענוג ללמוד ולעבוד איתו.

סבא אלי: היה לי כיף הנאה ושמחה לשבת ליד נכדי היקר בועז, לשמוע את שאלותיו המענינות ולחדש לו את תולדות החיים של סבא. נראה לי שזה יצר חיבור טוב. בועז למד קצת על הילדות והנערות של סבא שלו , שהדבר היה לי אישית מאוד חשוב.

מילון

בריכות דגים
בריכות מלאכותיות שנועדו לגידול דגי מאכל

דגניה ב'
דְּגַנְיָה ב' היא קבוצה הנמצאת בעמק הירדן, סמוך לדגניה א', בתחום המועצה האזורית עמק הירדן. דגניה ב' נוסדה בשנת 1920, על ידי קיבוץ "עבודה" של בני העלייה השנייה. במאורעות 1936–1939, המכונים גם המרד הערבי הגדול, שימש המקום בסיס יציאה להקמת יישובי חומה ומגדל. במפקד בשנת 1931 נספרו 136 תושבים ונמנו 39 בתים. ויקיפדיה

ציטוטים

”"בהיותי ילד בקיבוץ חיינו בתוך הטבע כשמסביב סדות קרמים מטעים ופרדסים"“