מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שנים של כאב וגבורה

סבא ונעה
סבא יעקב, שניאור, סימה והינדה
סיפרו של יעקב בורשטיין, הישרדותו כילד בשואה. לזכר אמו ושלושת אחיותיו שנרצחו

אני יענקעל (יעקב), נולדתי 10.01.1930, באודאלעץ עיירה דרומית לחלם.

תחילת המסע

ארבע משפחות יהודיות גרו שם: המשפחה של בן דודי פרץ, המשפחה של אפרים, עם אשתו והילדים. האח של אימו של פרץ, ישראל נירבערגער ומשפחתו. ואבי שמחה (אבא של סבי) עם אשתו ושני בניו ושלוש בנותיו. בעיקר עסקנו במסחר מהכפר לעיר ובחזרה.

ביום שישי בבוקר, ב 2.9 הפציצו את חלם. היו פצועים והרוגים. את היהודים תפסו ברחובות, השרפות התפשטו והיה צריך לברוח לכוון הכפרים. שם היו מכרים ושכנים. במשך השבת התחבאנו בשדות. חשבנו שזה ייקח יום יומיים והכול ייגמר. אבל להיפך, הפציצו גם את הישובים שמסביב. המלחמה הפכה להיות עובדה ממשית. האחד הסתכל לשני בעיניים, אך ישועה לא הייתה.

"התעלה"

בהתחלה הסתתרנו "בתעלה" שחפרנו בשדה שבסמוך לכפר. יום אחד אבי יצא לחפש אוכל בכפר הסמוך, והגויים (פולנים מהסביבה) מצאו את המסתור. אחותי האמצעית סימה בת 10, מיהרה להלביש אותי ואמרה לאחי הגדול (שניאור) לקחת אותי ולצאת ראשונים עד שהיא תלביש את אחותי הקטנה חייקה בת 3.5. (אחותי הגדולה, הינדה נעלמה באחד הכפרים כאשר הלכה לחפש אוכל וכנראה נרצחה ע"י אחד הכפריים).

"נס משמים"

יום אחד אבי (שמחה) ואחי (שניאור) הלכו לחפש אוכל והשאירו אותי לבד "בבונקר".  שלמעשה היה בור חפור באדמה והיה מוכסה בענפים. באותו יום ערכו הגרמנים חיפוש ביער עם כלבים. אני זוכר שכלב אחד גילה את הבור, ועמד והביט בעיני, ואני הבטתי בו.  אני לא זוכר כמה זמן עמדנו אחד מול השני, והסתכלנו אחד לשני בעיניים,  אבל בעייני זה נראה כמו נצח. הכלב המשיך להביט בי ולא נבח,  ולאחר מספר דקות עזב את המקום. עד היום אני לא יודע למה הוא לא נבח וקרא לגרמנים, אבל אפילו היום זוכר את מבט העיניים של הכלב .(סבא סיפר לי שהוא היה בגיל שמונה, בערך.)

מתוך סיפורו של פרץ (* ספר זיכרון לקהילת חלם, סיפור של פרץ בורשטיין – דוד של סבא.) בינתיים התרגלנו לחיים ביער. ביום שכבנו במחבוא, ישנו מעט. בלילה הלכנו לחפש אוכל. כיבסנו את החולצות עם הכינים, ואת הבגדים שאיתם ישנו. לבסוף פגשנו את הבן הגדול של שמחה- שניאור. מאד שמחנו להיפגש. הוא מסר לנו ד"ש מאביו- שמחה, ומאחיו- יענקעלע. הוא גם מסר לנו ד"ש מהאיכרים השכנים. הוא הזהיר אותנו מכמה מהם שהלשינו לגרמנים. רצינו להצטרף אליהם, אבל שניאור היה בדעה, שהייתה גם דעתו של הדוד שמחה, שעדיף להיות בקבוצות נפרדות, רחוקות אחת מהשנייה. היא גם יעץ לנו להשיג במהירות נשק. 

גם שמחה הקים מחבוא לו ולילדיו. לא יכולנו לעמוד במקלטים האלה אלא רק לשכב. אכלנו בשכיבה. העיקר שהיה לנו הרבה עלים, כמה שמיכות שרכשנו אצל האיכרים. כך שהיה איפה להניח את הראש. בכל מקלט עמדו לשמור שני אנשים. וכל כמה שעות התחלפו.

לאחר סיום המלחמה, במשך כ-5 שנים עברתי בין פולין וגרמניה. עליתי לארץ עם אוניה "רוטה פנמה, שיצאה מנמל גדיניה (גדנסק) בצפון פולין בתאריך 12 אוגוסט 1950 והגיעה לנמל חיפה לאחר 12 ימי שייט באוקיאנוס האטלנטי ובים התיכון. משם העברנו למחנה עולים "בית ליד" (ליד נתניה) ולאחר מספר ימים עברנו למעברת "גאליל" (חורבות כפר ערבי ליד צומת גלילות כיום).

נועה: פרויקט זה העניק לי הרבה מידע, סקרנות והכירות למדתי איך בעצם סבא שרד את השואה ומה עבר עליו בשואה. הסתקרנתי שאלתי שאלות רבות ומצאתי את רוב התשובות. הכרתי את סבא, ולמדתי עליו הרבה דברים שלא ידעתי מלפני הפרויקט. נהניתי בסיור בבית התפוצות למדתי שם המון, ובמיוחד סבא נהנה וזה מה שהכי חשוב. למדתי הרבה מילים חדשות וגם הכרתי כמה בני משפחה שלא ידעתי שהם קיימים אפילו. פרויקט זה תרם לי הרבה. בסיור בית התפוצות שאלתי את סבי מתי הוא חגג בר מצווה הוא ענה לי שבזמן המלחמה הייתי כשהגעתי לגיל המצוות. חשבתי על זה וחשבתי לעצמי למה הוא פספס דבר כה חשוב בחייו? אז דיברתי עם אבי וסיפרתי לו,(כמובן שהוא ידע לפני) ביקשתי ממנו שיחגוג לסבא בר מצווה השנה. שיעלה לתורה ויחווה רגע זה והוא הסכים. שמחתי נורא ואני מקווה שסבא ישמח ויעבור את הרגע הזה בשמחה .

סבא יעקב: כאשר נועה ביקשה ממני להשתתף בקשר הרב דורי, היססתי מעט, אומנם עברו שנים רבות מהתקופה המסופרת והזיכרונות מאז לא קלים, אך באותה מחשבה חשבתי שיש חשיבות לספר את הסיפור של משפחתי (שרובה נספתה בשואה) והסיפור שלי.

בשואה הייתי מעט צעיר מגילה של נועה, וכאשר אני רואה את חייה שלה כיום למול הסבל והכאב שאני חוויתי בגילה, שלמעשה לא חוויתי את תקופת הנערות שלי, אני רואה בכך ניצחון שלי ושל משפחתי, שלמרות כל מה שעברנו ורבים שלא הצליחו , שזכיתי לראות את נכדותיי ונכדי זוכים לחיות חיים נורמאליים עם משפחותיהם, בארץ שלהם.

זה הניצחון שלי, ולכן אני רואה בעבודה עם נועה הן אזכור לדורות הבאים, והן הנצחת הזיכרון של אימי, חוה (שביתי נושאת את שמה) ואחיותיי: הינדה, סימה וחייקה הקטנה שנרצחו, ואני עם אחי שניאור המשכנו את המורשת של משפחתנו כאן בישראל.  

סרטון של בי"ס יחדיו על הסיפורים

הזוית האישית

נועה הביעה משאלה שסבא שלה יוכל לחגוג עליה לתורה/ בר מצווה שלא הצליח לעשות בהיותו בן 13 עקב השואה.

בחודש יולי 2017  המשאלה הוגשמה, וסבה – יעקב, עלה לתורה וחגג את בר המצווה ביחד עם נכדו רון (שאגב מתגורר בארה"ב והגיע לחגוג עם המשפחה) בכותל המערבי

יש בכך מעין סגירת מעגל שהחל במשאלה של נועה ונחגג ע"י כל המשפחה.

מילון

בונקר
כינוי לתעלה שנחפרה ביערות וכוסתה בענפים ועלים ושימשה מחבוא מפני הנאצים.

ציטוטים

”שנים של כאב וגבורה“