מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שנות הקסם והצנע

שושנה טולדנו ואופק כחלון בבית התפוצות
ימים של חופש
רגעים מהילדות

שנות הקסם והצנע

שלום קוראים יקרים, שמי שושנה טולדנו (הפנר) ואני רוצה לחלוק עמכם רגעים מתקופת מילדותי, רגעים של נערה בשנותיה הראשונות של המדינה.

כל חיי התגוררתי בת"א, ואת הילדות שלי עד גיל שבע העברתי במרכז דיזנגוף. מעט מאוד אני זוכרת משנותיי הראשונות, מה שכן נחרטה בזכרוני הייתה העיר תל אביב, ודיזנגוף בפרט. דיזנגוף של אז הייתה דיזנגוף של צריפים אך תמיד הייתה מרכז בילוי לצעירים. אני זוכרת התכנסויות של צעירים בבתי קפה, וירידה אל הים.

עד גיל שבע גרתי עם משפחתי בדירת חדר ובצמצום. זו הייתה תקופת צנע. בגיל שבע הוריי החליטו לעבור לדירה עם שני חדרים ומשפחה נוספת שלא הכרנו, כשהשירותים והמקלחת היו משותפים. ממש כמו שהיום יש דירות מפוצלות, בהבדל אחד קטן שהיום זו תקופת שפע עם יוקר מחייה. הדירה אליה עברנו הייתה ברחוב רנ"ק (רבי נחמן קרוחמן) מול מוסך דן המפורסם, שהיה מוסך מרכזי לאוטובוסים של דן (לא קיים היום).

בשנת  1957 מעט לאחר מבצע קדש שבסיני,הייתי בת עשר. הדירה ברנ"ק הייתה בבניין בן שלוש קומות, ונעמי שמר שאז עוד לא הייתה מוכרת גרה בבניין לידינו. נעמי שמר התגוררה בבניין בן קומה אחת ועם גג מאוד גדול. היא הייתה מנגנת בפסנתר על הגג, ואני מצאתי עצמי מוקסמת ונהנית מנגינתה, מביטה מביתי וצופה בהצגה פרטית. בשלב מאוחר יותר התחילו להגיע לביתה להקות של חיילים, אותם חיילים היו שרים אתה על הגג.

לימים הבנתי שמדובר בלהקות הצבאיות מהמפורסמות בארץ. נעמי שמר הייתה כותבת את השירים שלהם והם היו מבצעים. לא הכרתי את אותם שירים בזמנו. ככל שהתגברה הנוכחות של אותם חיילים, הבנתי שאלו הם חזרות למשהו, במיוחד כשהחלו העמדות וכוריאוגרפיה. בדיעבד אני מבינה שהייתי עדה לאחת מגדולות אושיות התרבות של ישראל ואותם חזרות היו למופעים גדולים של הלהקות הצבאיות שכולנו מכירים היום. לא עבר זמן רב וחברותיי הצטרפו אליי לצפיות משותפות מביתי, היינו עולות לגג הבניין שלי כדי לקבל זווית צפייה טובה יותר.

ממש הרגשנו בהופעה שלא היינו צריכות לשלם עליה כרטיסים. היינו הראשונות בארץ לראות  את כל העמדות של הלהקות, ואת כל השירים שלהם, וזו הייתה חוויה גדולה. גיליתי שאני גרה במקום בו אמנים רבים גדלו והפכו לכוכבים, חלק מאותם ידוענים גדולים של אותה תקופה היו גדעון שמר, אבי כהן הבמאי, אריאל זילבר הגדול. הרגשתי שגדלתי ביחד עם התרבות בארץ כשאותם ידוענים החלו להתפרסם, הייתה הרגשה שאני במרכז העולם, ואני מהראשונות שזוכות לראות איך מתפתחת התרבות בארץ ועוד ממש מול עיניי.

אך לצד תקופה לכאורה זוהרת  הייתה לי ולמשפחתי תקופה לא  פשוטה, מכיוון  שהורי היו יוצאי שואה והפחד שנשתרש בהם גרם להם לשמור עליי כעל אוצר. נמנעה ממני האפשרויות שלילדות אחרות בגילי היתה, כמו ללכת לטיולים כיתתיים, בילויים, בעיקר בגלל ההיסטוריה שלהם והמצב הביטחוני בארץ באותה תקופה. מאוד נפגעתי מזה ועד היום אני בתחושת החמצה של הילדות שלי.

בגיל 12  אמי  נפטרה, ולאחר מותה אבי השתנה מאוד. הוא היה חי מהיום למחר לא היה לו אכפת משום דבר, כבר לא הייתי במקום הראשון אצלו. הוא הפך לרודף נשים וחי את חייו כאילו היה לבד, משהו בו נעלם עם מותה של אמי, ומצאתי את עצמי גדלה לבד.  למזלי היו לי חברות טובות אשר איזנו אותי ואת חיי, ואלו חברות שנמצאות איתי בקשר עד היום הזה, זו כבר חברות של  60 שנה.

התחתנתי בגיל 18 ונולדו לי ילדים, שני בנים. הבנים שלי הלכו לגן ביחד עם הרבה ילדים של שחקנים ופזמונאים שהתפתחו בת"א, ידוענים כמו צינה דורון, יעקוב בודו, שמרית אור, ואהוד מנור. וכך יצא מצב שילדיי השתתפו בהצגות יחד עם ילדי הגן  והוריהם המפורסמים, לי יצא לצפות באמנים בילדותי ולילדיי להשתתף אתם.

האזור שבו גדלתי זימן לי מפגשים אקראיים של אנשי התרבות של אותה תקופה, ובאחד הפעמים יצא לי להיתקל באריק איינשטיין. פגשתי בו יום אחד בקיוסק והוא אמר לי לא לגעת בסיגריות כי זה לא בריא (בחיוך), זו בהחלט מהחוויות הקטנות שעושות את החיים מעניינים. מה גם גיליתי שאריק איינשטיין היה בן אדם מקסים, בן אדם שמדבר וצוחק איתך בגובה העיניים.

ליד אותו קיוסק היה קולנוע ארמון, היכן שכיום נמצאת החנות שבה שוכן היום פרג' צילומים.  זו תקופה בה בתי הקולנוע היו בפריחה. בתי קולנוע צצו ברחבי מרכז תל אביב, כמו קולנוע אסתר, אלנבי ,מוגרבי, עדן, הוד, ועוד.  צעירים רבים נהרו לראות סרטים, שלאחריהם היו יושבים בבתי הקפה. הייתה תכונה של שמחה בדיזנגוף, וכשעידן הטלוויזיה הגיע, וטלוויזיות רבות נרכשו על ידי האנשים, החלו להסגר בתי הקולנוע, רווחי הקולנוע החלו לרדת, וכלכלית הם לא יכלו לשרוד.

המכשיר החדש ניצח, ואנשים בילו יותר זמן מול הפלא החדש. היו יתרונות לטלוויזיה, העולם היה נגיש יותר וזמין יותר לעיניים שלנו וכך נחשפנו לתרבויות אחרות. מנגד, הרחובות התרוקנו מעט, במיוחד כשמלחמות החלו בארץ. היום אני עדיין גרה בת"א, והחיים בעיר שוקקים.

אני סבתא לשישה נכדים מקסימים והם מעשירים אותי מכל הבחינות,אני לומדת כל הזמן מכל אחד. עברתי הרבה דברים בחיים שלי אבל תמיד הסתכלתי על חצי הכוס המלאה וברוך השם אני מודה כל יום, על שאני קמה ומתפקדת ומקווה שאמשיך כך הלאה שנים רבות בבריאות טובה.

 

.

הזוית האישית

סיפורה של שושנה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "גיבורי ישראל" בתל אביב, בסיוע המורה המלווה ארנון צברי.

מילון

בראנז'ה
במקור זו מילה פולנית שמשמעה ענף, תחום עיסוק, היום משמשת המילה לתיאור תחום התקשורת והפרסום.

ציטוטים

”"להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה"“