מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שלוש ארצות בדרך לארץ

הרמן ויונתן קוראים ספר
סבא עם ההורים שלו: נינה ומקס
ארץ ראשונה – ברית המועצות

סבא נולד בשנת 1950 בעיר ריגה, שהיא היום עיר הבירה של מדינה עצמאית בשם לטביה, אך אז היא עדיין הייתה חלק מברית המועצות. ההורים של סבא נולדו בפולין ובאוקראינה. ממשפחתו של הסבא רבא שלי, מקס, לא שרד את השואה אף אדם חוץ ממנו.

ממשפחתה של סבתא רבתה שלי, נינה, שרדו רק היא ואחותה מינה. הן שרדו כי הן עבדו בבית חולים צבאי. שתיהן היו אחיות. אחרי המלחמה  סבתא רבתה שלי נינה ואחותה מינה עברו לריגה, ושם נינה פגשה את סבא רבה שלי מרדכי (מקס).

איך החליטו לקרוא לסבא שלי? סבא רבא שלי רצה לקרוא לסבא הרש (הפירוש הוא צבי ביידיש). אולם, במשרד הפנים בברית המועצות לא הסכימו לרשום את השם "הרש" כי הוא היה נשמע להם יותר מידי יהודי. סבא רבה שלי חשב מה אפשר לעשות… וככה נבחר השם – הרמן, שהיה דיי דומה. סבא גר לא רחוק מהים, ובחופשות הקיץ נהג לשחות בים הבלטי. הים הבלטי אפילו ביום החם ביותר המים היו קרים והטמפרטורה של המים הייתה 17 מעלות.

כאשר סבא הרמן היה בן 7, המשפחה היגרה לפולין.

. סבא עם ההורים שלו: נינה ומקס

סבא עם אמא שלו נינה

ארץ שנייה – פולין

בשנת 1957 היגרה המשפחה של סבא לפולין, לסבא היה קשה בהתחלה כי הוא דיבר רוסית והיה צריך ללמוד פולנית. עם זאת היה לו גם קל כי הוא למד בבית ספר יהודי. בבית הספר לימדו בפולנית את כל המקצועות, כולל היסטוריה יהודית. המקצוע היחיד שלא למדו בפולנית היה שיעור יידיש. לסבא היה קצת קשה להיפרד מהחברים שלו בברית המועצות אבל הוא מצא הרבה חברים חדשים בפולין. חלק מהמורים היו פולנים אבל הרוב היו יהודים. יחד עם המורים היהודים שמע סבא והילדים האחרים בכיתה חדשות מישראל. אם החדשות היו טובות שמחו ביחד, ואם החדשות היו רעות הם הצטערו ביחד. בשנת 1964 סבא רבא שלי נפטר 4 ימים לפני יום ההולדת של סבא שלי. זה היה מאוד עצוב.

בשנת 1967 סבתא רבתה שלי התחתנה עם מישהו מאוד נחמד שקראו לו ליאון אלשניידר. הוא מאוד אהב את סבא שלי והתייחס אליו כמו בן. כל המשפחה של ליאון, חוץ מאח אחד שקראו לו אייזק, נספתה בשואה, כולל אישתו יאנקה.

סבא חי בפולין 12 שנה עד לשנת 1968. בשנה זו התחילו להתייחס רע ליהודים: יהודים פוטרו מעבודה, היו הפגנות נגד יהודים שהמשתפים בהן צעקו "יהודים לפלשתינה" (כך הם קראו לישראל). רוב היהודים עזבו את פולין. ההורים של סבא היגרו לדנמרק.

. סבא עם אמא שלו נינה וליאון

סבא שלי לפני שעזב את פולין

ארץ שלישית – דנמרק

סבא הגיע לדנמרק. בהתחלה הוא גר עם המשפחה שלו על אונייה ששימשה כמרכז קליטה. ביום הראשון סבא קיבל קצת כסף ויצא לטייל ברחובות קופנהגן. ברחוב הראשי עמדה מכונה גדולה שאפשר היה לקנות בה בננות. הפרי האהוב על סבא שלי הוא בננה. במכונה היו שמונה מגירות ובכל מגירה היו שתי בננות. סבא אכל את כולן. כאשר הסתובב עם כל הבננות האלה, ראה שאנשים מסתכלים עליו, אך זה לא הפריע לו, והוא חיסל את כל 16הבננות. מה שהאנשים ברחוב לא ידעו זה שבפולין לא היו בננות.

סבא שלי גר בדנמרק רק חצי שנה. הוא תמיד חלם לעלות לארץ, והחליט שהגיע הזמן להגשים את חלומו.

ארץ ישראל

סבא עלה לבד לארץ באפריל 1970 כשהיה בן 20, ונשלח על ידי הסוכנות לקיבוץ גן שמואל. משש בבוקר עד הצהריים הוא עבד, ולאחר ארוחת הצהריים הוא למד עברית באולפן. סבא ניקה לולים מקקי של תרנגולי הודו, קטף תפוחי עץ במטע ובפלחה הרים קש למשאיות. סבא אהב לעשות את כל העבודות, חוץ מעבודה אחת: עבודה במפעל המיצים ליד הסרט הנע. זו הייתה עבודה מאוד משעממת, והוא הרגיש כמו רובוט. בגלל שסבא סירב לעבוד במפעל המיצים, נתנו לו לנקות את בריכת השחייה של הקיבוץ. למרות שמדובר בעבודה קשה סבא העדיף אותה על העבודה ליד הסרט הנע.

אחרי הצהריים סבא למד עברית. לפני שהגיע ארצה לא ידע מילה בעברית. בכיתה איתו למדו עולים חדשים מהרבה מדינות: מדרום אמריקה, ברית המועצות, ארה״ב, צרפת, אירן, רומניה, הודו וגרמניה.

סבא לא אהב את הכללים הנוקשים שהטיל ועד הקיבוץ על חברי הקיבוץ והאולפניסטים (העולים החדשים, כמו סבא שלי). הקיבוץ גידל תפוחי עץ מעולים, שהיו די נדירים ונמכרו במחיר גבוה בחנויות הפרות. לחדר האוכל היו מביאים תפוחי עץ פגומים, קטנים וחמוצים, את הטובים שמרו לחנויות. רק בשולחן של האולפניסטים זכו לאכול תפוחי עץ מעולים, כי סבא היה אורז בחולצתו הכחולה ובכובע הטמבל בסוף יום העבודה תפוחים טובים שקטף במטע התפוחים. החברים הוותיקים עיקמו את האף, אך חברי הקיבוץ הצעירים צחקו וביקשו לטעום את התפוחים שאכלו העולים החדשים בשולחן האולפניסטים.

סבא היה בקיבוץ גן שמואל חצי שנה. למד קצת עברית והרבה חקלאות של כל ענפי המשק. אחר כך, הוא עבר ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. סבא מאד אהב ועדיין אוהב את ירושלים, לכן לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה החליט להמשיך לחיות בה. סבא סיפר לי כי זו העיר היחידה בישראל שיש לה לא רק הווה אלא גם עבר (או היסטוריה) מאוד מעניין. בכלל סבא אוהב ערים עם עבר, לכל הערים בהן הוא גר הייתה היסטוריה: ריגה, ורוצלב וקופנהגן כולן היו ערים עם עבר ארוך ומעניין.

סבא הכיר את סבתא באחד מביקוריו בדנמרק, ולאחר שהתחתנו גם סבתא עלתה לארץ וגרה איתו בירושלים. בבית חולים הדסה עין כרם בירושלים נולדו אמא שלי ודוד שלי קובי.

סבא עבד יותר מ-40 שנה בבנק ישראל בירושלים ככלכלן. הוא לא הדפיס שקלים, אבל דאג שלאחר שהישראלים הפקידו כסף בבנק בישראל, הם יקבלו את הכסף בחזרה.

הקריירה של סבא בבנק הייתה מאוד מעניינת, הוא נסע לשליחות כמה פעמים בארצות אחרות וגם ייצג את ישראל בוועידות כלכליות בינלאומיות: בארצות הברית, באיי שלמה (ליד אוסטרליה, לשם נסעה כל המשפחה, כולל אמא שלי, לתקופה ממושכת), בצרפת ואפילו בדובאי.

סבא קיבוצניק בגן שמואל

 

הזוית האישית

הרמן: שמח מאוד עם התכנית, אני יכול לבוא לבקר בבית הספר של יונתן ולשבת איתו ולספר לו את סיפור משפחתי נהנתי מאוד.

יונתן: אהבתי מאוד שסבא מגיע לבית הספר ואני שומע את סיפור חייו.

 

מילון

ריגה,
בירת לטביה ממוקמת לחוף הים הבלטי

ציטוטים

”ירושלים זו עיר עבר מעניין. סבא אוהב ערים עם עבר“