מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שלג בתל אביב

מתעדים את הסיפור
משחקים בחצר הבית
נירה שרגאי מספרת על ימים אחרים בתל אביב

שמי נירה שרגאי, נולדתי בתל אביב בשנת 1940, להורים ילידי פולניה שהייתה בחסות הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף, שהיה טוב ליהודים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הרוסים כבשו את פולין ושלחו את הצעירים לסיביר. אבא שלי שהיה בן 16, אחיו הצעיר ואבא שלו, הלכו ברגל ללא אוכל לגלות. אבא שלי ואחיו חלו, אחיו נפטר והקהילה היהודית בעיר קייב נתנו להם חלב ודאגו להבראתו של אבי. כשהם חזרו לעיירה, סבתי אמרה לאבי: "לך לארץ ישראל!"

הוא הצטרף לקבוצת נוער, הם עלו לארץ באונייה שהובילה פחם לאלכסנדריה שבמצרים. הדרך ארכה שלושה שבועות, האוכל נגמר ואבא שלי היה רעב נורא. הוא ירד לחוף וראה חלווה, הוא קנה כמויות אדירות, אכל וקיבל בחילה. מאז הוא לא יכול יותר להסתכל על חלווה במשך 97 שנותיו.

כשהגיע לארץ, עבד בסלילת כבישים ובעבודת ידיים. חייו היו קשים אבל טובים. אוכל לא היה בשפע, הוא אכל לחם, עגבנייה וחתיכת בצל ואמר שזה האוכל הטוב בעולם. אבא שלי היה חלוץ ועבד בסלילת כבישים.

בשנת 1920 אימא שלי עלתה לארץ. היא הגיעה לנמל יפו, הנמל היה רדוד והם עברו לסירות קטנות. ערבי נשא אותה על הכתפיים לחוף. הם שכרו דירה ביפו. היה לה חם נורא והיו המון זבובים. היא לא יכלה לסבול את זה. היא מילאה אמבטיה במים קרים, נכנסה פנימה ולא רצתה לצאת.

אני כאמור נולדתי בתל אביב בשנת 1940, באמצע מלחמת העולם השנייה, כשהאיטלקים הפציצו מהאוויר את תל אביב. נולדתי במקלט של בית החולים. שנות ילדותי עברו עלי בשכונת מונטפיורי למול שרונה, זה היה מרכז השלטון הבריטי בימי המנדט. הם (הבריטים) היו טובים לילדים, חילקו לנו סוכריות, אבל את אבא שלי הם עצרו בתואנה שמא הוא שייך למחתרת הלח"י, שנלחמה להקמת המדינה.

החיים היו טובים לילדים, כדי לשחק אבא היה לוקח אותנו לשדרות רוטשילד לשחק בארגז חול. לטייל בתל אביב היה קשה, היו הרבה חולות וקשה היה ללכת ברגל, אבל לא היו מגרשי משחקים ולא הייתה ברירה. במלחמת השחרור כבר גרנו בצפון תל אביב, שוב היו הפצצות מהאוויר והטילו עלינו אימה. האזעקות היו נשמעות אחרי שהפצצה הראשונה הייתה נופלת.

המדינה הוכרזה. עם פרוץ מלחמת השחרור עוד לא היה לנו צבא מסודר, הכל היה בהתהוות. הילדים המשיכו ללכת לבתי הספר. יום אחד טיילנו עם המורה ברחוב דיזינגוף, ניצולי שואה ראו אותנו והתחילו לבכות, הם אמרו: " ילדי ישראל, ילדי ישראל". כשקמה המדינה הייתה שמחה גדולה ואנחנו קלטנו פליטים מארצות שונות. היו לי חברים מפולין, הודו, מעיראק, מסוריה ועוד. כולנו הפכנו לחברים.

במשפחה היה נפלא, כל שבת הלכנו לטייל עם אבא לירקון, שטנו בסירת מוטור ל"שבע תחנות", זה היה מקום קסום. הנחל היה ירוק, היו שלדגים ורשתות דייגים תלויות בין העצים. בשבע תחנות היה מפל מים. הלכנו גם לים. אבא שלי, שהיה צייר, הוא צייר את המקומות היפים האלה ואנחנו הילדים הסתובבנו סביבו.

ימי הצנע

כשהמדינה שלנו הייתה צעירה חיינו בצניעות, לא היה מספיק אוכל ואימא עשתה כמיטב יכולתה שלא יחסר לנו דבר. לא היו מכשירים חשמליים מלבד רדיו. לא מקרר, לא טלוויזיה, לא טלפון. המקרר היה ארגז שבחלקו העליון שמנו בלוק קרח שהיה נמס במשך היום ואבא בערב היה שופך את המים שנמסו והתאספו בחלקו התחתון. בישלנו על פתיליה, את הכביסה אימא הרתיחה על פרימוס, היו לנו מוכרי קרח שבאו עם עגלה סגורה שסוס הוביל אותה. היה לנו מוכר נפט שהיה מצלצל בפעמון לקרוא לכל השכנים לקנות נפט. כל בוקר היה מופיע חלבן, דופק בדלת ומוכר לנו חלב מהול במים כי רצה להרוויח יותר.

משחקי ילדים

כל יום אחרי הלימודים היינו יוצאים לחצר או למדרכה, כל ילדי הרחוב היו מתאספים ומשחקים בתופסת, מחבואים, מחניים, קפיצה בחבל, כן אדוני המלך, דג מלוח, חמור חדש. המשחקים היו ממלאים את ליבנו שמחה וחיכינו לשעת המשחקים, עד השעה שאימא הייתה קוראת לנו לעלות הביתה לאכול. לא היתה טלוויזיה ולא שום מסך אחר. משחקי הילדות מילאו את זמננו הפנוי. את הקניות אימא הייתה עורכת בשוק, במכולת או בעגלות רתומות לסוסים. כמו מוכר הלחם והחלבן.

שלג בתל אביב

בינואר 1950 ירד שלג בתל אביב, מאורע שמתרחש פעם במאה שנה. היה לי כל כך קר. במשך חיי הייתי בלפלנד בבוסטון במינוס 30 מעלות, ולא היה קר כמו בשנת 1950 בתל אביב. הייתי ילדה בת 10, לא היו לנו בגדים מתאימים בגלל שהחורפים בארץ היו מתונים. הנעליים היו דקות סולייה והקור הקפיא אותנו לגמרי. אימא שלנו גזרה עיתונים והכניסה לנעליים כדי לבודד אותנו מהקור.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה בראשון לציון, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה שרון אדם.

מילון

תואנה
אמתלה, סיבה לכאורה, עלילה. (ויקימילון)

הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב
הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב התרחשה ב-9 בספטמבר 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה. איטליה הפאשיסטית תקפה מן האוויר את תל אביב, כחלק ממלחמתה בבריטים, שהיו בעלי מנדט על ארץ ישראל. המתקפה התרחשה בשעה 16:12 אחר הצהריים. ההפצצה התרכזה באזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור וגרמה ללמעלה ממאה הרוגים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היה קשה אבל היינו מאושרים“