מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שכונה קטנה – עולם מלא

סבא יעקב והנכדה הרדוף
אני בילדותי
שכונה דרומית בתל אביב שלאדינו היא השפה הרשמית בה

גירוש ספרד ויציאה מיוון

מוצא המשפחה שלנו, משפחת טוריס, הוא מיהדות ספרד. יהדות ספרד שגשגה בספרד שהייתה בשלטון המוסלמים. התקופה הזו נקראה "תור הזהב". עם עליית איזבלה הראשונה ובעלה פרננדו השני, שמשלו בקסטיליה ואורגון, כפו על היהודים להתנצר או לעזוב את ספרד. המשפחות שלנו בחרו בגלות, נדדו דרך איטליה ומצאו מקלט בסלוניקי בירת מקדוניה ביוון. סלוניקי הייתה בתקופה זו תחת שלטון טורקי וקיבלה את היהודים ברצון. סלוניקי הפכה למרכז יהודי עיקרי בתקופה זו באימפריה העות'מאנית. היהודים המשיכו לדבר ספרדית שהייתה נהוגה בספרד באותה תקופה. עם הזמן השתרבבו לתוכה מילים בעברית ותורכית והגרסה הזו נקראה "לאדינו". אני הנצר האחרון במשפחה שמדבר בשפה זו. יהודי סלוניקי עבדו בנמלים כסוורים ודייגים ועבדו במסחר ותעשייה. כפי שקבע הרמב"ם, שהיהודים חייבים לפרנס את עצמם בעבודה והמיעוט של הגאונים יקדיש את עצמו ללמוד תורה, רפואה, הנדסה וכדומה. בגלל הרוב הגדול של היהודים בעיר סלוניקי נקבע שיום השבתון יהיה השבת של היהודים והנמל שבת ביום זה.

לימים החינוך של הילדים נעשה גם ברשת בתי הספר של "אליאנס" בשפה הצרפתית ואמי למדה שם. כשפרצה המלחמה בין יוון לטורקיה היא הסתיימה בחילופי אוכלוסין. היוונים היגרו מטורקיה ליוון, והטורקים מיוון היגרו לטורקיה. המהגרים היוונים שינו את הרכב האוכלוסין בסלוניקי, והרוב הפך להיות נוצרי. משפחתנו החליטה שכדאי לצאת מיוון לפני שיהיה מאוחר מדי. משפחת אבי שבראשה עמד סבי ברוך טוריס התלבטה לאן לצאת. ראש המשפחה רצה להגר לארצות הברית, אך סבתי קלרה וסבתא של אבי, שרה, בחרו בפלשתינה (א"י), כדי לגור בסביבה שמדברת לאדינו עם תרבות ספרדית שהן רגילות אליה. בשנת 1924 הגיע אבי אהרון עם הוריו, סבתו ושלושת אחיו מסלוניקי באנייה למצרים, וממצרים הם הפליגו ליפו. הם רכשו בית ברחוב מנשה בן ישראל 6 פינת וולפסון 82 בדרום העיר תל אביב.

אמי, רבקה חלפון, עלתה לפלשתינה (א"י) כמה שנים מאוחר יותר. היא הגיעה במטרה להתחתן עם ידיד נעוריה שעלה לארץ לפניה, אבל כשהגיעה התברר לה שהוא כבר נשוי. הורי-אבי אירחו את אמי בביתם, וכך היא הכירה את אבי, הם החליטו להינשא. לקראת חתונת הוריי משפחת אמי הצטלמה צילום למזכרת ושלחה אותה עם הנדוניה לכבוד החתונה. היה זה הצילום האחרון שהגיע מהם. משפחת חלפון שנשארה בסלוניקי הושמדה במחנה ההשמדה באושוויץ.

משפחת חלפון תמונה אחרונה מסלוניקי

תופרים לסבתא רבקה שמלת כלולות

חתונת הוריי – רבקה ואהרון

 

השכונה  – סיפור הפרברים

אבי המשפחה ברוך טוריס ואשתו קלרה עברו לגור ברחוב מנשה בן ישראל פינת וולפסון 82 בדרום העיר תל אביב עם ילדיהם: דודי דוד, אבי אהרון ודודיי משה ויצחק. עמם גרה גם אמו של סבי ,שרה. הסבא התפרנס מייצור לבנים לבנות שהיו בטיב מעולה יותר מהבלוקים העשויים ממלט, וסיפק אותם לקבלנים שבנו את המוסדות בתל אביב כגון: קופת חולים. את הכנסתו השלים בהשכרת שתי דירות במבנים שעל המגרש שרכש. אבי השלים את לימודי היסודי בבית ספר "תחכמוני", ולאחר מכן החל לעבוד בנגריה של השכן שלנו והחל להתערות בהווי בארץ והצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד". לאחר שרכש ניסיון, עבר לעבוד בנגרות באגד ועבד שם כל ימיו. הוא הצטרף ל"הפועל ימיה" והשתתף במשטי תחרות בארץ, משם מצא את עצמו מגויס ל"הגנה" ,המחתרת שהייתה לימים הבסיס להקמת צה"ל. לימים נפטרה סבתו שרה ונקברה בבית הקברות נחלת יצחק. הדוד דוד התחתן, והגיע "תורו" של אבי להתחתן והוא נשא לאישה את אמי רבקה. הם המשיכו להתגורר בבית המשפחה, שם נולד אחי הבכור, ברוך תור-רז, שבבגרותו הוציא ספרים רבים המספרים את סיפור השכונה.

בתאריך 23.12.1938  חשה אמי בצירי לידה בלילה. לא היה טלפון ולא מוניות. ליד ביתנו היה פרדס של ערבים. אבי נטל  את אופניו ונסע לרחוב נווה שאנן להזעיק מיילדת ממוצא רוסי. הוא הושיב אותה על אופניו כשהיא נושאת את התיק הרפואי שלה והסיע אותה לביתנו. שם הסבתא כבר הכינה מים רותחים, סדינים ומגבות נקיות. הלידה הייתה קלה ויצאתי לאוויר העולם בצווחה שלא העירה את הדודים והשכנים הישנים. המיילדת שמה אותי בתוך חיתול ושקלה אותי במשקל קפיץ (משקל כביסה), ורשמה אותי בשם "יעקב" על שמו של סבי מצד אמי.

תמונת ילדותי

עם לידתי עברה משפחתינו לגור ברחוב שיבת ציון בתל אביב, במקום בו נמצאת כיום התחנה המרכזית החדשה. האזור גבל בצד המזרחי של הפרדס של הערבים (נולדתי בצד המערבי). מזיכרונות הילדות, היה שם שוק ערבי של דוכנים וסחורות על הקרקע. אני זוכר גם את השמיים האדומים ואת דירתנו מוארת באור אדום-צהוב מהבהב, כשהשוק נשרף ע"י נוער יהודי כפעולת תגמול על סכסוך עם הערבים. אני זוכר לילה של הפצצות ואזעקות כשחיל האוויר האיטלקי תקף את תל אביב, במסגרת שיתוף הפעולה שלהם עם הגרמנים במלחמת העולם השנייה. מאחר ובהפצצה דומה הותקף גן ילדים בחיפה והיו שם קרבנות, הורינו שלחו אותנו ל"גן אסתר" כשדסקיות זיהוי ממתכת מוצמדות לחולצה שלנו עם סיכות ביטחון.

לאחר מותה של סבתנו קלרה, הנשים בשכונה היו מספרות שהיא מתה בגלל שערבי רצה לתקוף אותה והיא ברחה ממנו, ומאז המקרה שהפיל עליה אימה היא חלתה ונפטרה. משפחתנו נקראה לגור בחזרה ברחוב מנשה בן ישראל כדי לטפל בסבא ובדודים הרווקים ולתחזק את הבית.

אהבה ממבט ראשון

מהרגע שפקחתי את עיני לאחר לידתי והתחלתי לראות, הלכתי שבי אחרי הצבעים והם היו שם סביבי למכביר. מבריקים, מתכתיים, אטומים ושקופים, זוהרים טבעיים ומלאכותיים. ואת כולם אהבתי. את הגולות הפרפריות השקופות שהכילו בתוכן צורות מופשטות בצבעים עזים, מהן בחרתי את "הראסית" למשחקי שלוש בורות או משחקי המור. אהבתי את הפלא הגדול שמסוכר באבקה צבעונית שנשפכו לצנטריפוגה, לאט לאט הפכו לסיבים עד שנערמו לצמר גפן מתוק בצבע שבחרת- לבן, אדום או צהוב. אהבתי את העפיפונים (טיירות) שהיינו מכינים בעזרת אבינו כי שילבנו בהם ניירות צלופן שקופים וצבעוניים, הייתה זו שעת קסם לראות את העפיפון "תופס רוח", ממריא ושט קלות בשמים וקרני השמש מרצדות ונשברות בניירות הצלופן הצבעוניים.

הייתי הולך בשמחה עם אמי לתלות כביסה ליד הפרדס של הערבים כי היה זה שטח עם עשבים והרבה פרחי בר. בקיץ ובאביב האוויר היה מלא בפרפרים בשלל צבעים ובדגלים בסוגים שונים. בעשב קיפצו חרגולים. הייתי לוכד אותם כדי לפרוש את כנפיהם ואז היו מתגלים כנפיהם הצבעוניות. הייתי נהנה לראות את הצבעוניות ואח"כ לשחרר אותם לעוף. ויותר מכל אהבתי את הקליידסקופ שהייתי קונה אצל הרוכלים הערבים, שהיה עשוי קנה מקרטון שבקצהו הרחוק היה מתרחב ונאטם עם זכוכית מאט לבנה. ליד הזכוכית היו שברי זכוכית צבעוניות  ולאורך הקנה היו שלוש מראות ששילשו את המראה והפכו אותו לקומפוזיציה, ובקצה השני הצר שולבה זכוכית  מגדלת שהגדילה את המראה. הקסם היה שכל סיבוב במעלות ספורות היית מקבל קומפוזיציה שונה.

בבית הספר התגלה כישרוני בציור, בנעוריי כבר ציירתי בצבעי שמן וציירתי סרטונים, ופנס קסם שבניתי מקופסת קרטון, עדשה של מצלמה ומנורת חשמל. בכל הזדמנות קניתי ספרי אמנות, בייחוד של האימפרסיוניסטים ואמנות חדשה. כדי להיות מקצועי למדתי חמש שנים במכון אבני לציור ופיסול. המורים שלי היו מקבוצת "אופקים חדשה" – שטרייכמן, פרופס, וקסלר, בארי ועוקשי. היום בעידן הדיגיטלי למדתי אנימציית תלת מימד בבית הספר "סיוון" ואני יוצר סרטונים וציורים דיגיטליים במחשב, והצגתי אותם בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות ומשתף אותן בפייסבוק.

עבודה שלי-"מסע למאדים"

עבודה שלי-"שברי זכרונות משואה ושכול"

גיא לרר מראיין אותי על אמנות דיגיטלית

השכונה – רבדים רבדים

הילדים בשכונה באופן טבעי התנהלו לפי קבוצות גיל. הקבוצה הבכירה מגיל 16 ומעלה הקימה קבוצת כדורגל שנקראה "כפיר". המגרש שבו התאמנו ושיחקנו היה מגרש חולי והשערים סומנו בשני בלוקים. משהתגבשה הקבוצה נרשמה לליגת השכונות, וכשהגיע הזמן לארח קבוצות אחרות היה מגרש החול מסומן בגיר לבן מסביבו, במרכזו ובשערים. הוא היה בעינינו המגרש הכי יפה בעולם (על אף שהיה קטן בהרבה מהתקן).

לימים רכשו כל חברי הקבוצה אופני ספורט "פליפס" בצבע לבן. בשבתות היו כולם יוצאים בטור לטייל בסביבה ובחזרתם כל השכונה הייתה יוצאת לקבל את פניהם, ולא היה מראה מרהיב מזה – טור שאורכו כמעט כאורך הרחוב של אופניים מדהימים ביופיים. הם החנו אותם ואנחנו הילדים היינו מסתובבים סביבם ומייחלים לרגע שנגדל ויהיו לנו אופניים כאלה. חלום אחד היה לחברי הקבוצה – שיהיה להם בית, מקום מפגש, צריף משלהם לאחסון הציוד ולשבת בצוותא. החלום לא התגשם כי הגיעה מלחמת השחרור וכולם כבר היו בגיל גיוס והתגייסו לצבא.

השכבה השנייה בשכונה הייתה שכבת הביניים. נערים שסיימו את בית הספר היסודי ומצאו עבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הם הביאו ציוד וידע ממקומות העבודה. מי שעבד בנגריה, בהפסקות ייצר אקדחים עשויים מעץ ששימשו את הילדים לרובה חוליות. נערים שעבדו אצל פחחים הביאו חומר שנקרא "קרביט", שבבואו עם מים תסס ופלט מימן ששימש כגז בעירה במלחמים. אבל הנערים השתמשו בו כדי לשגר "טילים". גם אני ניסיתי את זה, אבל המבוגרים לא אהבו את זה.

נער אחר אמר שחבר שלו לעבודה סיפר לו שהם חפרו מערה שמשמשת אותם כמועדון. הילדים התלהבו מהרעיון והחליטו להתחיל בעבודה. בעל הרעיון נתן הוראות: צריך כלי חפירה, דליים ופחים להוצאת האדמה וחבלים להרמת הדליים. הילדים התפזרו לפינות הגרוטאות בשכונה והביאו ציוד. הנער מנהל העבודה צייר עיגול ואמר שקודם צריך לחפור פיר לעומק. בהתחלה עבדנו כולנו בחפירה עד שהפיר העמיק, אז הגדולים חפרו בפנים ואנחנו הקטנים עזרנו בהוצאת האדמה והשלכתה רחוק מהבור. תוך יומיים-שלושה הגענו לעומק של שניים וחצי מטר, קרובים לרגע של חפירת פתח המערה בצד הפיר, הופיעו הורים שהסתקרנו לאן הילדים נעלמו בזמן האחרון. כשגילו את הרעיון הם הקימו קול זעקה שזה יגמר באסון, כי המערה יכולה להתמוטט ולקבור אותנו. מצד אחד הצטערנו שאין לנו מועדון משלנו, אבל מצד שני היינו גאים על הבור הענק שחפרנו.

אבל מיד נער אחר הביא רעיון חדש: יציקות בדיל, והביא ממקום עבודתו בדיל. נער אחר החליט לבנות ג'יפ מונע ע"י פדלים עבור אחיו הקטן. מכוניות כאלה היו רק לילדים ממשפחות עשירות. לקראת חג החנוכה נער אחר הביא רעיון להכין פנסים ולעשות בלילה של ערב החג תהלוכת פנסים. להכנת הפנסים נדרשו חומרים זמינים: קופסת שימורים, חוט ברזל, מסמר ונר. עם המסמר נקבנו חורים בתחתית הקופסה ובצד הקופסה נקבנו שני חורים והשחלנו את חוט הברזל ויצרנו ידית נשיאה. את הנר הדבקנו בתוך הקופסה. עם רדת החשיכה הדלקנו את הנרות ועשינו סיבוב בשכונה וזכינו לקהל נלהב שעזבו את החנוכיות והסופגניות ויצאו לראות את תהלוכת הפנסים. מלפנים אור הנרות ועוד יותר יפה מאחור כשלכל פנס קומפוזיציה אחרת של נקודות אור.

הרחוב שלנו לא היה סלול. היו בו רק מדרכות. מעט מאוד כלי רכב עברו בו, ולרוב כלי הרכב היו עגלות שהביאו לחם, נפט וקרח. בימי החופש היה הרחוב מתמלא בילדים וילדות ששיחקו בגולות, בחמור ארוך, ב"עמודו", תופסת ומחבואים. הבנות שיחקו בעיקר בקלאס ובקפיצות בחבל וכמובן בבובות. כשהאנגלים היו מטילים עלינו "עוצר" ושום כלי רכב לא נסע אז היינו משחקים בכדורגל ברחוב, ולמדנו שהחיילים האנגלים הם בעצם גם ילדים ושיתפנו אותם במשחק. ברגע שהיה מופיע קצין לביקורת, היינו נעלמים עם הכדור כדי שלא יעשו בעיות לחיילים.

נוסף למשחקים היו לילדים תפקידים. למשל, כשהיינו רואים את עגלת הנפט או הקרח מתקרבים היינו עושים תור והיינו שומרים מקום בתור עד שההורים יגיעו. בימי שישי האמהות היו מביאות את תבניות האפייה עם הבורקס והפסטליקוס למאפיה, וכשהאופה היה מסיים לאפות את הלחם והחלות לשבת, הוא היה מכניס את התבניות לתנור הלחם החם (כי לא היו אז תנורי חשמל בדירות). בגמר הלימודים היינו מחכים שהאופה יגיש לנו את התבניות, וכולנו צעדנו הביתה בגאווה ומזילים ריר מריחות המאפים שמילאו את השכונה.

חלק מההורים כולל אבינו היו חברים במחתרות. כשהיה צורך להעביר הודעות והוראות לשאר החברים, היו לוקחים אותנו האבות שיראה כאילו זה ביקור משפחתי ולא ייראה כקשור במחתרת. אבל אנחנו הילדים קלטנו מיד את ההקשר, ואז נוצר תא של ילדים שומרי סוד.

סם החיים של השכונה היו הרוכלים, ברובם ערבים. מהבוקר היו מציפים את הרחוב ערבים עם חמורים העמוסים בשקים של ירקות ופירות, ובקיץ כשידעו שהילדים בחופשה היו מופיעים מוכרי "הקיינה"- קנה סוכר שהיינו קונים מהם, מקלפים את המקטעים ולועסים את התוך המתוק ויורקים לאחר לעיסה. גם העני ביותר יכול היה לקנות כי הרוכלים היו מוכנים למכור מקטע קטן של הקנה במיל (חלק האלף של הלירה) או חצי אסקימו למי שאין כסף לאסקימו שלם. והיה רוכל "הסמין בן סמין" שהיה מוכר אגדים של צמחי חומוס עם תרמילי פרי שהחלו להתייבש ועברו קלייה קלה באש. גם כאן יכולת לקנות חצי אגד, ובייגלה עם שומשום וזעתר בנייר עיתון ערבי. וסודאנים היו באים עם סטנד ועליו תנור עשוי מפח מרובע שהיו בו דלת וארובה. היית מזמין מנת בוטנים אפויים והסודאני היה מניח בוטנים על התנור, פותח את הדלת מכניס נייר עיתון ומצית אותו ועשן היה יוצא מן הארובה. הסודני היה הופך את הבוטנים מצד לצד וכשכבתה האש היית מקבל מנה חמה וריחנית בתוך קונוס מנייר עיתון. ומוכרי הסברס (פרי הצבר) ומוכר הגלידה מסטיק, גלידה גמישה שניתן למתוח אותה כמו מסטיק שמשך את תשומת הלב בעגלה שתבניתה כתבנית אנייה.

היו רוכלים שמכרו תופים ואחרים שמכרו קליידסקופים, אבל הכי אהבנו את בעלי הקופים. כשהיינו רואים אחד כזה מופיע בכניסה לשכונה היינו ממהרים הביתה להצטייד בפרוטות או בפרי, היינו מתיישבים ברחוב בעגול, הערבי היה מתופף בתוף או בפח ושר והקוף היה רוקד ועושה סלטות בתוך העיגול. בתום המופע היה בעל הקוף נותן לקוף את כובעו, והקוף היה מסתובב ומסתכל לכל ילד בעיניים, והיה תענוג להושיט לו את הפרוטות או את הפרי. את הכסף הקוף היה מביא לבעליו ואת הפרי היה אוכל בשקיקה.

בידור נוסף היה רוכל ערבי שנשא על שכמו ארגז עם כמה חלונות עגולים עם זכוכית מגדלת וספסל לישיבת ארבעה עד חמישה ילדים, היה מעמיד את הארגז מציב לידו את הספסל ומזמין את הילדים לראות סרט. הסרט היה מורכב מתמונות צבעוניות של נופים, כלי רכב, אווירונים ושחקני קולנוע. מבעד לזכוכית המגדלת היו תמונות הנוף מקבלות ממש מימד כאילו היית בקולנוע. המפעיל היה מגלגל את הסרט ושר את מוסיקת הרקע בערבית, והרגשנו ממש כמו בקולנוע בעשירית המחיר.

שלום כיתה א'

השכונה – בילויים משפחתיים

ימי הקיץ היו ימי הבילוי הטבעיים, הילדים היו בחופש הגדול ואבי התאים את חופשתו השנתית לחופשתנו. את הבקרים בילינו בשפת הים בתל-אביב והיינו תופסים גלים ודגים, דגיגים וסרטנים ירודים בגבי הסלעים שליד החוף, ומלקטים בחוף צדפות וקונכיות שנפלטו מן הים. וכמובן שהיינו מלקקים גלידות ואסקימו ושותים גזוז, ואם היינו רעבים היינו קונים קלחי תירס חמים שנבזק עליהם מלח והוגשו על העלים הירוקים שהגנו על הקלח. המקום השני שאהבנו לבלות בו היה נחל הירקון, על אף שבזמנינו הנחל היה מוכה בבילהרציה ואסור היה להתרחץ או לשתות ממימיו כי הייתה סכנה לחלות בבילהרציה – שהיא מחלה קשה בדרכי השתן. אם יצאנו לבילוי רק משפחתנו אז אבי היה שוכר סירת משוטים והיינו משייטים להנאתנו עד גשר הירקון ובחזרה. אם היינו בקבוצה גדולה – המשפחה המורחבת או טיול מבית הספר – אז הפלגנו בסירת מנוע עם גגון שיכולה להשיט כ 30 אנשים. הסירה הפליגה עד שבע טחנות, היינו מבקרים בתחנות הקמח המונעות בכוח המים שסיפק הסכר של שבע התחנות. מצורפת תמונה שלי עם ברוך ,אחי בכור, על רקע מימי המפל השוצפים. המקום היה אהוב גם על הערבים ורבים מערביי יפו והסביבה נהגו לנפוש שם.

ברוך ואני ליד מפל המים בשבע תחנות בירקון

חוויה נוספת הייתה שלפעמים היינו נתקלים בג'מוסים שנהנים להשתכשך במי הירקון הקרים, בימות הקיץ החמים והלוהטים. במוצאי שבתות היינו הולכים לראות סרטים, בקיץ אהבנו ללכת לקולנוע  "גן רינה" שהכיל המון רב ותמיד היה קל למצוא כרטיסים. היינו תמיד באים מוקדם לקנות כרטיסים, ומאחר והקולנוע היה פתוח, ללא קורת גג, היינו צריכים להמתין עד רדת החשכה. את הזמן הזה בילינו בבית קפה על שפת הים שרצפתו הייתה מחופה בצדפים וקונכיות שהשמיעו רעשי שכשוכים כשאנשים צעדו עליהם.

בית קולנוע נוסף שהיינו מבקרים בו היה קולנוע "עדן הקיץ" שהיה ממוקם ברחוב לילינבלום,  וגם הוא היה ללא קורת גג. צמוד אליו היה קולנוע "עדן החורף", עם גג. את זמן ההמתנה לסרט היינו מעבירים בבילויי בגן החיות אצל "הדוד יהושע", זהו שמו של יהושע מרגולין שקיבל את הכינוי מילידי תל-אביב: יהושוע היה זואולוג שכתב ספרי טבע שלמדנו מהם בבתי-הספר היסודיים. ביתו היה מוזיאון לעופות מפוחלצים ושלדים ובחצר היו כלובים עם חיות שונות, והפריט שהכי אהבתי היה ביצת יען ענקית. הדוד יהושע היה משאיר בכל מוצאי שבת "במקרה" את שער הגן פתוח ונהנה לראות את זרם המבקרים המגלים עניין בנושא שכה אהב – טבע ארץ ישראל.

גן החיות הגדול ביותר בארץ היה גן החיות של תל-אביב שהיה ממוקם בשדרות קק"ל (היום השדרה נקראת שדרות בן-גוריון). גן החיות חי בדינמיקה של התרחבות מתמדת ותמיד נוספו אליו חיות חדשות שמשכו מבקרים רבים, יהודים וערבים. על הילדים היו חביבים שני עובדי הגן שאחד היה שמנמן וגבוה לבוש תמיד בסרבל כחול כהה שעליו היה מודפס לוגו גן החיות. עובד נוסף היה ג'וני המאלף של גן החיות והיה מרתק לראות אותו נכנס ללא חשש לכלוב של הדובים והנמרים, כי הוא זה שטיפל בהם מרגע לידתם והגעתם לגן החיות. באחד הביקורים של משפחתנו בגן החיות ראיתי ילד ניגש לכלוב האריות הפינתי ועובר מתחת למעקה הבטיחות וניגש אל האריה ששכב בסמוך לסורגים כאשר גבו אל המבקרים. הילד הושיט יד וליטף אותו ליטוף קצר ומיד ברח, ואמרתי לעצמי שאם הוא יכול אז גם אני אוכל לעשות כך. התכופפתי מתחת למעקה הבטיחות תוך כדי שאני מוודא ששום מבוגר אחראי לא שם לב ונמצא בסביבה, הגעתי אל האריה ליטפתי אותו ומיד ברחתי בחזרה. כשאבי מצא אותי ושמע על כך הוא החוויר וזעם עליי, אבל אני לא מצטער על כך כי אני לא מכיר עוד הרבה אנשים שיצא להם ללטף אריה אמיתי ושנשארו בחיים. לאחר קום המדינה הוקם הפארק הלאומי ברמת גן שבמרכזו הספארי, החיות מגן החיות של תל-אביב הועברו אליו. האריות מסתובבים בו חופשיים בשטח גדול עם צמחייה עשביה וצופים בהם מתוך המכוניות כאשר החלונות  סגורים, ומאז למעשה אף אחד כבר לא יכול לגעת בהם כמו פעם.

באביב כשעצי התות התחילו ללבלב היינו קונים זחלים של תולעי משי ומאכילים ומגדלים אותם בקופסאות נעליים העשויים מקרטון כשבמכסים היינו מנקבים חורים לאוורור. היינו מספקים להם עלים טריים מעצי התות שגדלו בשכונה, היינו צופים בזחלים הקטנים כיצד הם מכרסמים את העלים ומשמינים מיום ליום עד לבגרותם. התולעים מטפסים לפינות הקופסה ושם היו ממקמים את הפקעות שתוו סביב עצמם מריר שנזל מפיהם. בתוך הפקעות הזחלים הפכו לגלמים חומים ולאחר כמה שבועות יצאו פרפרים לבנים שפרשו כנפיהם והניעו אותן אך לא עפו. הפרפרים התרוצצו עד שמצאו בן זוג והזדווגו ולאחר מכן החלו להטיל המון ביצים קטנות שבאביב שלאחר שנה בקעו מהם זחלים חדשים. היה זה מרתק לעקוב אחרי התהליך והפך אותנו ,הילדים, לאחראים ולדאוג לחיה שהיא חסרת ישע ולהביא לה מזון טרי בכל יום ולנקות את הקופסה מעלים יבשים וישנים שהתמלאו בהפרשות.

מפעם לפעם בימים של רוגע היינו נוסעים בשבתות בעגלות מחופות בסדינים לבנים, מפני השמש, ליפו לבילוי ולקניות. בילוי התחיל בבוקר והסתיים לאחר רדת החשכה בערב. היינו מסתובבים בנמל ורואים את הדייגים שהביאו את הדגים שהביאו מהים וכיצד ניקו אותם. בנוסף היינו קונים גלידת מסטיק מיוחדת שהיו מכינים בתוך חביות מתכת ממולאות בשברי קרח. היינו גם אוכלים דברי מאפה ופלאפל וקונים כל מיני מציאות בשוק (שהיום מוכר בשם "שוק הפשפשים") כמו כדוגל חדש או דגי זהב. הייתה זו תקופה נהדרת לילדי השכונה. מלחמת העולם השנייה הסתימה ובאו"ם התקיימה הצבעה על חלוקת ארץ ישראל. כולנו שמחנו מאוד ויצאנו לרחובות לרקוד ולשמוח, למעט אמי שאמרה-  "מה פתאום אתם רוקדים, מחר תפרוץ מלחמה ומי יודע מה יקרה".

השכונה – עננים כבדים וקודרים

עם קבלת ההחלטה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל בין הערבים והיהודים החלו "מאורעות" או כפי שהיא נקראת כיום 'אינתיפאדה'. מכוניות הותקפו בדרכים וירי בלילות על הישובים ועל הערים העבריות. אבי היה עובד במוסך במשך היום ומגיע לארוחת ערב והיה יוצא לעמדות בקו התפר עם השכונות הערביות. לפנות בוקר היה חוזר הביתה מתרחץ ותופס מנוחה קצרה, ואז ארוחת בוקר ויציאה שוב לעבודה. כך יום יום עד שהוקם צה"ל והוא גוייס לצבא. הנפגעים הראשונים היו בעלי הפרדס הערביים שהיה "אי בודד" בתוך השכונות העבריות שהקיפו אותו. מאחר והפרדס לא טופל כראוי בעת המצב המתוח הוא הפסיק להניב פרי אז הערבים עקרו את העצים. והפרדס הפך לגן ירק ענק שבפאתו עמדה אחוזה דו קומתית ענקית ולידה בריכת השקייה. עם עזיבת הבריטים את הארץ נטשו בעלי הפרדס את נחלתם ועברו ליפו עם משפחתם, עובדיהם וכלביהם, ולא שבו יותר לתל אביב. גם הרוכלים הערבים  למיניהם חדלו לפקוד את השכונות מחשש לחייהם.

מצד שני משפחת דודי משה נטשה את שכונת פלורנטין, שגבלה עם השכונות הערביות של יפו ועברה לגור אתנו בשכונה. בלילות שבהם היו התראות והזהרות מההגנה על תקיפות מתוכננות של הערבים על השכונה, הצטרפה גם משפחת דודי דוד אלינו לדירה עד שיעבור זעם. הקרבן הראשון בשכונה הייתה אישה בשם זלדה שהייתה נשואה ואם לילדים. בזמן שעמדה ליד החלון הפתוח וגיהצה בגדים בקומה השנייה בביתה, זלדה נהרגה מכדור בודד שכנראה נורה ממגדל המנזר הרוסי וחדר דרך החלון.

באותם הימים בזמני החופשי הייתי הולך לערימות הפסולות שליד בתי המלאכה ומחפש נחושת שהייתה יקרה מאד בתקופה המלחמה. את הנחושת שאספתי הייתי מוכר לרוכל המתכות, ובכסף הייתי הולך לראות סרטים בקולנוע "זוהר" שהיה הקולנוע החדש ברחוב שלמה. באחד הימים שהלכתי לחפש נחושת ירו עלי ועל כמה מעוברי האורח מכיוון המגדל של מנזר הרוסים, אנחנו נמלטנו בריצה שפופה. ומאותו יום חדלנו להסתובב באזור זה. בית הספר שלנו , בית חינוך ג', נעשה יעד לצליפות של הערבים ולכן הוחלט למגן אותו. כאשר הגיע משלוח של לבנים כל ילדי בית הספר נעמדו על המדרגות והעברנו את הלבנים מיד ליד עד לקומה השלישית. הבנאים אטמו את החלונות עם הלבנים והותירו חריץ קטן למעלה לאוורור. קבוצת הכדורגל כפיר התפרקה ושחקניה והאוהדים גויסו לצבא. הקרבן השני היה בנו של נהג "מכונית המטאטא" של מחלקת התברואה של עיריית תל אביב, שהיה שכן שלנו. הוא נשלח כתגבורת לקיבוץ נגבה שנלחם על חייו מול מצודת טיגר שנקראה "עירק אל סודאן". באחת ממכות האש שספג הקיבוץ הוא עלה למגדל המים לתצפת האם בעקבות ההפגזה מגיעה גם התקפה, ואז במכת האש הנוספת הוא נפגע ונהרג במקום. בחלוף מספר השנים כשהייתי במילואים באחת מהלילות במסגרת בט"ש (ביטחון שוטף) שעשינו באזור נכנסתי לקיבוץ ופגשתי בחבר קיבוץ מבוגר. כשסיפרתי לו ששכן שלי נהרג במלחמת העצמאות בהתקפה על מגדל המים הוא ענה שהוא מכיר את האירוע ולקח אותי לבית הקברות בקיבוץ לחלקה שבה נקבר. שמחתי לשמוע שחברי הקיבוץ גם בחלוף הרבה שנים זוכרים אותו ואת מעשה הגבורה שלו וכיבדוהו בקבורה בקיבוצם.

לאחר האירוע בקיבוץ נגבה הגיעה השמועה על כך שקיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים שהתקדמו לכיוון תל אביב. שני בחורי השכונה שתגברו את הכוחות בקיבוץ היו בין הלוחמים, לימים התקבלה ידיעה שאחד מהם, אליעזר בן השען, נפל בשבי המצרים. והשני יהודה בנה של רוזה, אם חד הורית, הוכרז כנעדר. היו גם ידיעות מעודדות, יפו נכבשה ורוב תושביה נמלטו בספינות לרצועת עזה. לימים כששרתי במילואים במחנות הפליטים ברצועת בעזה הייתי מתבונן בפליטים אולי אזהה את משפחת הפרדסן העשיר שחי בשכונותינו ושברח לעזה. ערביי יפו לפני מנוסתם שרפו את מרכז וולובלסקי שהיו בו מחסני לוחות עצים ולבידים.

העירייה נתנה לבעלי המחסנים את הפרדס שעכשיו שהיה נקי מעצים שיבנו שם את מחסניהם ותוך שבועיים האזור נמלא במחסנים. היום האזור, אזור מגורים ותעשייה קלה, וגובל בתחנת המרכזית החדשה של תל אביב. נשמנו לרווחה כאשר הכפרים שלמה (כפר שלם), יהודיה (יהוד) ועוד כמה כפרים ופרברים מסביב לתל אביב נכבשו על ידנו וקירות המגן שהפרידו בנינו לבין הערבים הוסרו. הבריטים עזבו את הארץ ועולים ופליטים החלו להגיע ארצה. יום אחד כשחזרתי הביתה מבית הספר מצאתי את אמי בוכה ושאלתי אותה מה קרה?. היא אמרה לי שיהדות סלוניקי הושמדה על ידי הגרמנים. ניסיתי לנחם אותה שאולי משפחתנו הצליחה לברוח ולמצוא מסתור. כעבור זמן מה הגיעה שמועה נוספת שד"ר אללוף , שאצלו הסבתא שלי פרלה עבדה, שרד והגיע ארצה. יום למחרת נסעתי עם אמי למרפאת השיניים כשראיתי מבעד לחלון האוטובוס שלט של ד"ר אללוף, אמרתי לאמי בואי נרד כאן. אמי הסכימה וירדו בתחנה הסמוכה וניגשנו לבית שבו היה השלט ודיברנו באינטרקום עם אישה בלאדינו כי היא לא הבינה עברית, שאלתי אותה אם זה ד"ר אללוף מסלוניקי והיא ענתה לי בחיוב והכניסה אותנו פנימה. הרופא לא זיהה את אמי אבל כשהיא סיפרה לו שהיא הבת של פרלה שעבדה אצלו הוא סיפר שראה במו עיניו שהכניסו את כל משפחתנו לתא הגזים. והסיבה שהוא ניצל הייתה שהוא רופא, אבל כל משפחתו הושמדה. את האישה שהייתה בדירה הוא הכיר במחנה עקורים, ולאחר חתונתם הם עלו ארצה. אבל כבד ירד על כל האזור שבו שכנו משפחות רבות מיוצאי סלוניקי.

השכונה –  תמו ימי התום

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל חיל האוויר המצרי החל לתקוף בתל אביב, היעדים העיקריים היו תחנת הכוח רידינג בשפך הירקון והתחנה המרכזית. צפירות האזעקה הופעלו ידנית וההתראות על מטוסי אויב נתנו על ידי צופים שצוידו במשקפות. בשעות הראשונות עקבנו אחרי המטוסים המצריים שטסו גבוה וחגו מסביב לעיר ולא ניסינו לתפוס מחסה כל שהוא, כי העניין לא נראה מסוכן. אך כעבור כמה שעות נשמעה שוב אזעקה ופתאום הבחנתי בספיטפייר יורד בצלילה חדה ומהירה וברעש אדיר. המטוס היה בגובה נמוך כשהבחנתי בצללית הטייס מבעד לחופת הזכוכית. ואז הוא נעלם מעיני נשמעו פיצוצים אדירים וענן עשן שחור ולהבות נראו למרחקים.. המטוסים תקפו את התחנה המרכזית הישנה בשעת עומס. נפגעו אזרחים שעמדו בתור לאוטובוסים ונפגעו אוטובוסים שחנו בתחנות עמוסים בנוסעים, ביניהם אוטובוס קומותיים של חברת דן. מספר הקורבנות בנפש היה גדול מאוד ועשרות נפצעו.

אוטובוס קומותיים היה יחיד במינו בארץ והיה חביב על הילדים בתל אביב. לאחר מלחמת השחרור חברת הביטוח רכשה אוטובוס קומותיים חדש ששירת שנים רבות. לאחר הפצצת התחנה המרכזית התושבים מיגנו את הכניסות וחדרי המדרגות בשקי חול בבתים רבי קומות והם שימשו כמקלטים. סמוך לצריפים שלנו היה בנין בן ארבע קומות, השכנים מילאו שקים בחול וסבא שלי הקים את המחסה. הנגרייה השכונתית בנתה ספסלים נמוכים צמודים לקירות כדי שיהיה נוח למבקשי המקלט. ההתקפות נעשו תוקפניות עד שיום אחד ההתקפות נמשכו 4 שעות והותקפו מפעלי הארגז במזרח העיר. הרגשנו הקלה ששני הצדדים הלוחמים הגיעו להסכם שממוצאי השבת בחצות תיכנס לתוקפה הפסקת אש. וביום שבת זה מזג האוויר היה נהדר, השכונה רגועה לפתע נשמעה אזעקה, מעטים צעדו לעבר המקלט פתאום הבחנתי שאחד הילדים נושא אקדח בידו ויצאתי אליו בריצה לראות מקרוב את האקדח וצעדנו יחד למקלט. מתברר שהיה זה רק נרתיק לאקדח בלי כל אקדח, אבל זה הספיק לנו לשחק באנדס- אפו במקלט השומם. מי שמנצח משתמש בנרתיק, נשמעה צפירת ארגעה, כנראה חשבו שהייתה טעות בזיהוי המטוסים ואז התברר שהיו מטוסים וצפירת ההרגעה הייתה טעות ונשמעה צפירת אזעקה מחודשת –  וכעבור שתי דקות הפצצות הלמו בשכונה, עשן לבן ואבק מילאו את האוויר בלי יכולת לראות ממטר והאוזניים נחרשו מזעקות הפצועים.

החלטתי שאני יוצא מהמקלט לראות מה קרה ברחוב, היה קשה לצאת כי אנשים רבים מבוהלים חלקם פצועים זרמו למקלט. אז פניתי לחצרות כיוון שכילדים הכרנו כל פרצה בגדר וידענו לעבור ממקום למקום בלי לעבור דרך הרחובות. כשיצאתי לרחוב הגיעה משאית שלתוכה הכניסו את הפצועים וההרוגים בלי להגיש עזרה ראשונה ונלכדתי על ידי בחור שהכניס אותי למשאית, הבנתי שמאחר שהיתי מוכתם כולי מדם הפצועים חשבו שאני גם פצוע, קפצתי מהמכונית ונלכדתי שוב, צעקתי לו שאני לא פצוע זה לא עזר אז הכנסתי לו כמה אגרופים בראש וזה שכנע אותו שאני לא פצוע, ועזב אותי. הגעתי לנקודה מול ביתי, האבק באוויר שקע והעשן התפזר – ולא האמנתי למראה עיניי: שני הקירות החיצוניים נעלמו וגם הקיר הפנימי המבדיל בין דירתנו לדירת סבי נעלם. הזדעזעתי לראות את מיטת אחי ברוך שעליה שכב וקרא מעוכה בתוך ערימת לבנים וגם מיטת אברהם שנקברה תחת המפולת רחוק מהמקום שעמדה. ואז נשמעה שוב אזעקה מיהרתי למקלט שהיה מול המקלט שלנו ושם פגשתי את סבתי החורגת וידה, אותה נשא סבי לאישה אחרי כמה שנות אלמנות. שאלתי אותה מה קרה למשפחה היא אמרה לי שיצאה בבוקר לבקר את ידידתה ברחוב סמוך וברגע שנודע לה שהרחוב שלנו נפגע מיהרה לבוא, אבל צפירת האזעקה גרמה לה להיכנס למקלט שהיה קרוב אליה והיא לא הספיקה לברר מה קרה למשפחה.

כשיצאנו מהמקלט אחד הילדים אמר לי שאמי מחפשת אותי, מצאתי אותה בחצר עם חבילות ביד, היא כבר שמעה משכנים שראו אותי והייתה רגועה, רק שאלה אותי היכן הייתי בהפצצה ונדהמה לשמוע שהייתי במקלט. "ואתם?" שאלתי אותה. "היינו בבית הילדים, הם קראו ושיחקו. פתאום שמעתי צפירות מבולבלות", אז אחז אותה פחד פתאומי, היא חטפה את אחי התינוק ממיטתו ואת שני אחי גררה בידה הפנויה לכיוון החצר האחורית המוגנת ושם תפסה אותם ההפצצה, הם רק נחנקו מהאבק והעשן. פתאום הופיע סבי שחטף תנומת בוקר על הספה במקום ללכת לבית הכנסת, והביא אתו סיר גדול עם מים ומגבות וניקה אותם מהאבק והשקה אותם במים והם נרגעו.

"והיכן האחים שלי?" שאלתי את אמי. "שלחתי אותם לדוד דויד ולורה, ואני אספתי כמה חפצים לתינוק ולנו וחיכיתי לך". את הלילה שהיה רצוף תקיפות בילינו בנגריה שהיתה ממוקמת במרתף והיוותה מקלט מצויין. אבי הגיע מהצבא והביא דברים נוספים מהבית ההרוס ודודי משה נשאר לשמור על תכולת הבית כל אותו הלילה. למחרת בבוקר ביקשתי קצת כסף מאמי וקניתי במכולת מחברת ציור ועיפרון וישבתי לצייר את הבית שנבנה במקום הבית ההרוס. בהפצצה נפגע הבית שלנו ושל סבא והצריפים של הדיירים שלנו, והם הוכרזו כבתים מסוכנים לדיור. הדיירת שלנו שרה, אם לשישה ילדים, נהרגה כשהייתה בדרך למקלט כשבנה התינוק בידיה ורק הדם שהייתי מכוסה בו היה דמה, מפגיעה ברגליה. הדיירת השנייה ראשל נפצעה קשה מאוד בהיותה בביתה ונותרה נכה בידה השמאלית. החייט שהיה לנו קיר משותף עם דירת הסבא ישב כמנהגו בכל שבת בבוקר על ספסל ליד עץ התות ולגם מספלון הקפה ונהרג מרסיסים שפגעו בו במקום שהכי אהב. השכן ממול משה ברין, שהיה עסקן ציבור, נהרג בדרכו למקלט ופלח האבטיח בידו. והיו עוד פצועים מהשכונה ומעוברי אורח. שתי משפחות שגרו איתנו ועוד כשלוש משפחות נוספות מצאו דיור חלופי בבית ערבי נטוש ברחוב בן צבי של ימינו. אנחנו נדדנו לבת ים לדודי יצחק, ואבי קיבל חופשה מהצבא כדי למצוא דיור חלופי למשפחתנו. אבי וסבי פנו לרשויות שיעזרו לנו במציאת דיור חלופי אך במצב הכלכלי הקשה שהייתה נתונה בו "המדינה שבדרך" הם פיצו אותנו בסכום זעום, והציעו לנו למצוא דירה שתתאים לנו בבתים שנטשו הערבים.

לאחר חיפוש הם מצאו בית בשכונת מנשייה (גן קלור כיום), שלושים מטר מהים. ארבעה חדרים גדולים, מטבח, מרפסת סגורה, ושני חדרי שירותים בנויים מסביב לפאטיו מרוצף שבמרכזו גדל עץ תות. היינו מאושרים בהתחלה. הבית היה מרווח מאד והספיק לשתי המשפחות .והכי משמח היה שיצאנו מהבית ותוך דקה היינו בים. התקופה – קיץ, הימים ימי החופש הגדול. אבל המציאות היום יומית הייתה קשה. לא היה חשמל והשתמשנו בעששיות נפט ונרות למאור. לא היו מים זורמים והיינו מביאים מים בדליים ובסירים מברז מאולתר שהיה ברחוב. לא הייתה תחבורה, לא היו חנויות, ואפילו לא רוכלים כי ברובו האזור היה נטוש ומעט האנשים שגרו בו היו פליטים יהודים שנסו מאימת המלחמה מצפת ומטבריה והיו מרוכזים לפי מוצאם.

למעט בימי שישי, בערב שבת שהיו מגיעות כמה משפחות לטבול בים, לא גרו ילדים בסביבה ולא היה עם מי לשחק. וכשהשמש שקעה והלילה היה יורד לתוך עלטה מוחלטת, הרגשנו כחיים בתוך בועה שחורה. כעבור חודש כשכל החפצים והאביזרים שהיו עשויים מברזל החלידו מהאוויר רווי מלח הים החליטה המשפחה  – עד כאן. מאחר והדיירים שלנו כבר מצאו מגורים בדירות נטושות של הערבים, מה שצריך לעשות זה לפנות את הבתים ההרוסים למחצה ולבנות צריף אחד שיהיו בו שתי דירות, אחת לנו ואחת לסבא וסבתא. מועד האכלוס נקבע ליומיים לפני תחילת שנת הלימודים. אבי קיבל שבוע חופשה מהצבא לטפל בעניין  הדיור. למחרת הגענו לשכונה אבי ואני. הייתי אז כבן עשר רזה וקל משקל, טיפסתי על גגות המבנים ואספתי את הרעפים שהיו ראויים לשימוש והייתי מוסר אותם לאבי שעמד על סולם והוא היה מקבץ אותם בפינת החצר, הצלחנו לקבץ די והותר רעפים ראויים לשימוש בצריף המתוכנן.

אבי וסבי נשארו בשטח לארגן את הפינוי והבינוי ולשמור על חומרי הבניה. ואני לקחתי יוזמה והתחלתי לעקור מרצפות צבעוניות מהבתים הנטושים בעזרת פטיש ואזמל מנקה אותם מהטיט ומכין אותם לשימוש חוזר. לאחר מכן עברתי לאיסוף חלונות ותריסי עץ. לקראת התאריך שנקבע הגיע אבי ואמר שמאחר ולא קיבל חופשה ארוכה כמו שביקש המשיך בחופשה ללא אישור, אבל עכשיו הוא חייב לחזור לבסיס לפני שיכריזו עליו כעריק,דבר שנחשב לעבירה חמורה במיוחד עכשיו בזמן מלחמה. עם בוקר הגיעה משאית פתוחה שאבי שכר. העמסנו את כל חפצינו ואת המרצפות והחלונות והתריסים שאספתי וכשאנו יושבים בין החפצים יצאנו לדרך וחזרנו לשכונה. הצריף מצא חן בעיני אבל עדיין לא היה מרוצף וחיינו כחודש עם חול בתוך הבית. והחשמל לא חובר כי היו בעיות טכניות וכספיות עם חברת חשמל, אז המשכנו לחיות עוד תקופה עם עששיות הנפט. אבי נידון למעצר במחנה על נפקדות אבל אחרי כמה ימים קיבל חנינה וחופשה כדי שיחזור ויטפל בענייני הבית. בשבת הראשונה לשובנו לשכונה נסענו לשפת הים והצטלמנו תמונה משפחתית בגן לונדון, לעדות שחזרנו כולנו בריאים ושלמים לחיות בשכונה.

מאחר והבית שבנינו היה לשתי דירות במקום ארבע שהיו לפני ההפצצה נשארה אדמה רבה פנויה סביב הבית. תחילה עשיתי ערוגה אחת וגידלתי בה גזר וצנוניות וזה גרם לי לסיפוק רב. הגדלתי את השטח המגונן וגיוונתי את הגידולים שיספקו את כל הירקות לשתי המשפחות, וכאן הגעתי להחלטה שאחרי בית הספר היסודי אלך ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. תמו הקרבות, ברודוס חתמו מדינות ערב וישראל על הסכם לשביתת נשק, צה"ל החל לשחרר חיילים ובעדיפות ראשונה בעלי משפחות. אבי חזר מהצבא ושב לעבוד באגד. ולפי ההסכם בוצעו חילופי שבויים ובין השבים היה אליעזר הבן של השען, כל השכונה נהרה לביתו לקבל את פניו. חשבנו שהנער הג'ינג'י הרזה יחזור חבול ומוכה בגופו ובנפשו אבל נדהמנו לראותו בריא ושלם בוגר במראהו ובהתנהגותו ועלה יפה במשקל, שאלנו אותו במה האכילו אותו המצרים? סיפר לנו שמהרגע שהצלב האדום החל לבקר אותם נשתנה היחס אליהם והאכילו אותם במאכליהם: חומוס, פול, עדשים שעועית ואורז, ובימי הביקור של הצלב האדום גם בשר ודגים.

שמחנו מאד שעניינו נגמר בכי טוב וחיבקנו אותו באהבה רבה, רק השכנה רוזה יצאה ממנו בוכייה כל הימים חיה בתקווה שבנה יחזור יום אחד מן השבי אולי פצוע אבל חי, אך אליעזר סיפר לה את האמת המרה, שלפני שנכנעו ונפלו בשבי הייתה התקפה עזה מאד שבמהלכה נורו עליהם פגזים רבים, ואחד מהם פגע פגיעה ישירה בעמדה שיהודה בנה היה בה והוא נהרג במקום. באחת הלילות נשמעה רוזה קוראת לבנה: "י ה ו ד ה,  י ה ו ד ה", ובבוקר נמצאה גופתה לאחר ששלחה יד בנפשה. עצוב היה לראות את אופני הפליפס הלבנים עם הכידון השחור חונים באמצע החדר מחכים לשווא לשובו של יהודה.

רוזה ז"ל הייתה הקרבן האחרון שהקריבה השכונה במלחמת השחרור. קבוצת הכדורגל הכפיר התפרקה, חברי הקבוצה מצאו מקומות עבודה, הקימו משפחות ועזבו את השכונה. במסגרת החינוך הממלכתי הוקם באזור בית ספר הממלכתי "ויתקין". בית ספרנו "בית חינוך ג'" נסגר והתלמידים עברו ללמוד בשכונת שפירא עם תלמידים מהאזור. משפחתנו נרשמה לתכנית "שיכון וותיקי ההסתדרות" ועברה לגור בקריית שלום שנבנתה על אדמות שנטשו הערבים. סבי המשיך לגור בשכונה וסבתי המשיכה לטפח את הגינה שהקמתי אבל גידלה בה רק תרד, והתרד גדל בה מצוין. היה להם מקור פרנסה נוסף ממכירת עלי תרד להכנת הבורקס לשבת. לאחר מות הסבתא סבי מכר את המגרש על צריפיו ועבר לחיות בדיור מוגן ברמת אפעל עד אחרית ימיו. ובזה תם הקשר המשפחתי שלנו עם השכונה. השכונה החליפה את דייריה וכיום גרים בה מהגרים רבים מאפריקה.

המשפחה חוזרת לתל-אביב

עבודה

ניתוח שעבר אבי בכף היד וטיפול פיזיותרפי ממושך פגע בהכנסות המשפחה ונאלצתי לעזוב את ספסל הלימודים ולמצוא עבודה לסייע בכלכלת המשפחה. למזלי הרב מצאתי עבודה במשרדי "התזמורת הפילהרמונית הישראלית", השכר היה גבוה, סביבת העבודה של אמנות ונפגשתי במסגרת עבודתי עם אנשי תרבות כגון מקס ברוד, ידידו של פרנץ קפקא שלא קיים את צוואתו להשמיד את כל יצירותיו לאחר מותו, אלא להפך: ערך את יצירותיו ודחף את פרסומם. הייתי מביא לו כתבות בנושאי מוזיקה בגרמנית כדי שיתרגם אותן לעברית עבור התכניות לקונצרטים. בקרתי בביתו של הצייר ראובן רובין לטעום ארוחת צהריים עם נגן הצ'לו פול טורטרליה, והוא והראה לי את השולחן הערוך והמאכלים והיינות שיוגשו, והיה חביב מאד. מתגורר עם משפחתו הצעירה נשלחתי למצוא מוסיקאי צעיר מבטיח שעלה ארצה ושמו גרי ברטיני. מצאתי אותו מתגורר במין מחסן בחצר בנין ברחוב אבן גבירול ונתתי לו מכתב המזמין אותו לפגישה במשרדי התזמורת. זה נתן לו נקודת זינוק לקריירה המפוארת שלו. פגשתי את שחקן הסרטים היהודי-אמריקאי דני קיי שהיה אהוב עלי מאד, כשהופיע בשירה וניצוח על התזמורת הפילהרמונית. הייתי מבקר רבות אצל פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, כי הוא היה יו"ר הדרקטוריון של התזמורת. ועוד ועוד…

הכספים שהרווחתי עזרו למשפחתי להתגבר על המשבר הכספי, וגם לי היה כסף לראות את הצגות התאטרון, להיות מנוי בספריה פרטית שבעליה היה גם מנחה את הקוראים. ללכת לתערוכות במוזיאון ולרכוש ספרי אמנות, לקונצרטים הייתי נכנס חינם! עבדתי בתזמורת כשנתיים עד לגיוסי לצה"ל. לאחר השחרור וגמר לימודי את מקצוע שירטוט מכונות, התקבלתי לעבוד במפעל השנאים "אלקו בע"מ". ראיתי שחסר לי ידע בחשמל אז הלכתי ללמוד חשמלאות בערבים. התקדמתי משרטוט לתכנון, ומאחר והיה לי דמיון מפותח הייתי ממציא פתרונות חדשים לבעיות התכנון שלא לומדים אותם בלימודים סדירים. התמניתי לאחראי על תכנון שנאי רשת ומערכות מדידה. ולעורך ספרי הוראות לשנאים גדולים למתח עליון. ומנהל פרויקטים של מוצרים מיוחדים. ובערבים למדתי ציור במכון אבני. בשנת 1980 בעקבות מעבר המפעל  לרמת השרון צומת מורשה רכשתי בית בנווה הדר בהוד השרון. זה היה בית צמוד קרקע על דונם וחצי והגשמתי עוד חלום. עברנו לגור בבית אני יעל אשתי ושלושת בנינו: יריב , לירון, ושימרי. עתה כולם נשואים ויש לנו מהם שבעה נכדים. אחת מהן, הרדוף בת של לירון ומרב, שותפה איתי בנושא הרב דורי. המשכתי לעבוד באלקו עד שנת 1999 ופרשתי לאחר שלושים ושמונה שנות עבודה. אלקו מפעל השנאים החליף שמות ובעלים ורוב העובדים שעבדתי איתם כבר פרשו לגמלאות.

צבא

את השירות הסדיר שלי עשיתי בקצין העיר תל אביב, התפקיד החשוב והעיקרי שמילאתי ביחידה היה "סמל קישור". בתוקף תפקידי היה טיפול באנשי מילואים שאיבדו קשר עם יחידתם, הארכות חופשה לחיילים מסיבות משפחתיות, מחלה, בעיות משפטיות וסוציאליות. וארגון ביקור בני משפחה בבתי הכלא הצבאיים. בימים ששירתי בקצין העיר לא היו קיימים הטלפונים הניידים שמאפשרים לחיילים קשר יום יומי והקשר היחידי היו מכתבים, אז היו משפחות רבות שלא היה להם קשר עם החיילים מספר שבועות. מודאגות מאד היו פונות לקצין העיר, אם לא היה ברשות המשפחה מספר אישי ומספר דואר צבאי אז הייתי יוצא עם האימא המודאגת אל החיילים שעומדים בתור והייתי שואל אותה" "איזה כומתה יש לבן שלך, איזה סמל על הכומתה, איזה תג יחידה, איזה נעליים, לאיזה כיוון הוא נוסע כשהוא חוזר ליחידה", והאימא הייתה מתבוננת בחיילים ומצביעה על הפריטים, וזה הספיק לי לקבוע באיזה יחידה הוא מוצב. הייתי מתקשר ליחידה ומברר מה שלום החייל. במקרים שלא איתרתי את החייל הייתי פונה לשלישות הצבאית ושם היו מאתרים לי אותו. והיו פניות של משפחות שיקיריהם חלו או נפגעו בתאונה ואושפזו, או בני משפחה שנפטרו והיה צורך להודיע לחייל על כך. זכור לי במיוחד מקרה אחד שאבא של חייל נפטר לפתע והמשפחה לא ידעה כיצד ליצור קשר עם הבן כדי לידע אותו על המקרה המצער ועל מועד הלוויה. איתרתי את החייל והתקשרתי לגדוד, בגדוד בדקו ואמרו שהחייל אכן שייך לגדוד, אבל הגדוד נמצא במסע רגלי בהרי הכרמל ובגלל ההרים שיוצרים מיסוך אין קשר איתם. לבסוף נמצא פתרון: חיל האוויר שלח מטוס קל לאתר את הגדוד וכשזיהה את הגדוד הנמיך בטיסה והצניח את ההודעה למג"ד, המג"ד בישר לחייל את הבשורה המרה וסייע לו להגיע בזמן ללוויה.

את הצילום צילם צלם עיתון "במחנה". קיבלתי אותו מכתב צבאי צעיר שכתב על קצין העיר תל אביב, זו הייתה כתבתו הראשונה בעיתון במחנה – שם הכתב  א י ת ן  ה ב ר…

אני כסמל קישור בקצין העיר תל-אביב

לקראת תום שירות החובה שלי, בעקבות תעודת השחרור המצוינת שקיבלתי, הציעו מהשלישות לחתום קבע או להיות אזרח עובד צה"ל. בחרתי ללמוד שירטוט מכונות, קורס שמומן על ידי משרד העבודה והמחלקה להכוונת חיילים של משרד הביטחון וזה היה הדבר הכי קרוב למה שאהבתי – הציור. במילואים הוצבתי ביחידות להגנה מרחבית. אהבתי זאת כי נשלחתי לכל מיני מקומות בארץ: לבקעת הירדן, בגדה המערבית, לכל ערי רצועת עזה ובסיני. סגל הפיקוד היה מורכב ברובו מלוחמים שנפצעו ונפלטו מהסיירות והיחידות המובחרות ולמדתי מהם הרבה כי לכל אחד היה ידע ייחודי. ברצועת עזה שירתי כמה מחזורים בסיוע לאנשי השב"כ. ובאילת הייתי מפקד על כל מארבי המחבלים בגבול עם ירדן.

כשהגדוד שלנו אבטח מתקנים באל עריש זכיתי לחוות פעם שנייה בחיי התקפה אווירית מצרית, כשמטוס קרב הפצצה מסוג אליושין תקף אותנו בלילה, אולם הפעם ללא הצלחה. הקפדנו על האפלה והטיה, והמטוס הפציץ דיר כבשים. רועה כבשים בדואי נפצע ומספר כבשים נהרגו ונפצעו. מטוס פאנטום שלנו יירט את המטוס המצרי כשהיה בדרכו למצרים, המטוס נפל בסיני והטייס והנווט נהרגו. את שירות המילואים שלי סיימתי בדרגת רס"ל בתפקיד מפקד מחלקה, על אף שלא עברתי אימון מתקדם ולא קורס מכי"ם ולא הייתי קצין כנדרש. כשהערתי על כך למג"ד הוא אמר לי "אני יודע, אבל אתה יותר טוב מהקצינים שיש לי"

סיכום

אפשר לסכם את סיפורי בקלישאה: " מה שלא הורג אותך, מחשל אותך "

זה נכון וזה מספיק אבל החלטתי להוסיף כמה עצות לקורא הצעיר כדי להצליח באמת בחיים: לא מספיק ללמוד בטכניון ובאוניברסיטה. מה שמלמדים שם מספיק כדי לעבוד ולהתפרנס, אבל אם תרצו לפתח רעיונות ומוצרים חדשים אז צריך ללמוד גם אמנות, לקרוא ספרות יפה, לראות מחזות, ללכת לתערוכות, ולהאזין לקונצרטים, ולשמוע כיצד האחר רואה את הדברים, לטייל בארץ ובחו"ל: ככל שתרחיבו את האופקים יהיה לכם מרחב חשיבה גדול יותר ומקורי יותר לפתרון בעיות בעבודה ובחיים.

החפץ שעובר מדור לדור

החפץ שבחרתי מחפצים שעוברים בירושה במשפחה הוא שעון הזהב. את השעון אבי קיבל בעת פרישתו מהעבודה מהקואופרטיב "אגד". אבי התחיל לעבוד באגד עוד בנערותו כשהמוסך היה בשדרות רוטשילד בתל אביב ליד מגדל המים. אבי היה גאה במקום עבודתו והיה מסור לעבודה ועבד שעות נוספות רבות וגם בהרבה שבתות. מנער הפך לפועל ומפועל לחבר באגד. דודי ואחי הלכו בעקבותיו והצטרפו לחברה כחברים באגד. מאז שירשתי את השעון אני עונד אותו באירועים משפחתיים או חברתיים וזה נותן לי הרגשה שאני מוקף בכל אנשי המשפחה, כולל אלו שכבר אינם בחיים.

סיפור האהבה שלי

הזוית האישית

סבא יעקב: התכנית העלתה לי הרבה זיכרונות טובים ופחות טובים. הקשר עם הרדוף התהדק מאוד. הרדוף הייתה גאה מאוד שבאתי לבית הספר וזה שימח אותי. התכנית הייתה טובה וחשובה מאוד לנכדים ולסבים ולהנצחת הדור שלנו.

הנכדה הרדוף: נהניתי מאוד לפגוש את סבא בבית הספר ולשמוע את הדברים שיש לו לספר. זה עשה לי הרגשה טובה ומרגשת. בכל יום שני שמחתי לבוא לבית הספר כי ידעתי שסבא צריך להגיע. עכשיו הקשר שלי עם סבא מאוד טוב.

מילון

תור הזהב
תור הזהב בספרד הוא הכינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת השלטון המוסלמי במהלך ימי הביניים. (ויקיפדיה)

לאדינו
שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור. (ויקיפדיה)

קָלֵידוֹסְקוֹפּ
(מיוונית: "צופה בתמונה יפה"; על פי האקדמיה ללשון העברית: גְּלִילוֹר), הוא מכשיר אופטי, שנועד להמחיש צורות סימטריות, וכיום משמש בעיקר לשעשוע. הוא מורכב מגליל שבתוכו מראות, המשקפות עצמים (בדרך כלל שברי זכוכית) צבעוניים שבתוכו למשתמש המשקיף מחור בקצה הגליל, כשאור מאיר מהקצה השני. (ויקיפדיה)

סַוָּור
עובד נמל. (מילוג)

הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב
איטליה הפאשיסטית, שהתייצבה לצידה של גרמניה הנאצית, והכריזה ביוני 1940 מלחמה על בריטניה, תקפה מן האוויר את תל אביב, כחלק ממלחמתה בבריטים, שהיו בעלי מנדט על ארץ ישראל. המתקפה התרחשה בשעה 16:12 אחר הצהריים. ההפצצה התרכזה באזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור וגרמה ללמעלה ממאה הרוגים. קיימות גרסאות שונות בדבר מספר ההרוגים המדויק. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מה שלא הורג אותך, מחשל אותך“