מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שיחקנו בשכונה עם יהודים, נוצרים, מוסלמים והינדו

סבתא צפירה ואוריה
צפירה וישראל ביום חתונתם
ילדותה בהודו ועלייתה לארץ של צפירה

שמי צפירה בנימין, בת 64, אמא לשני ילדים וסבתא לשבעה נכדים.

החיים בהודו

נולדתי וגדלתי בעיר בומביי שבהודו. נולדתי שש שנים לאחר שהודו קיבלה עצמאות מהשלטון הבריטי ששלט שם עד אז. הבריטים הקימו בית ספר יהודי שבו למדו ילדים יהודים. בהמשך, בעזרת הסוכנות היהודית ובעזרת ישראל שתמכה ביהודי הודו, הוקמו בתי ספר יהודיים נוספים. אני למדתי בבית ספר ג'ייקוב ששון. בבית הספר למדנו עברית בסיסית. צעירים מהודו נסעו לישראל, למדו את השפה העברית, למדו תורה והלכות, הצטרפו לתנועת בני עקיבא וחזרו להודו כדי ללמד אותנו את מה שרכשו בארץ, כמו שירי שבת, שירי ארץ ישראל ועוד.

בכל עיר וכפר שבהם חיו יהודים היה בית כנסת. עד היום ממשלת הודו שומרת על בתי הכנסת גם אם אין שם קהילה יהודית והתפילות אינן נערכות במקום. בכל שישי ושבת נהגנו להתכנס בבית הכנסת כדי לחוש את ההוויה היהודית. לאחר תפילת השבת הלכנו לבית דודי שאצלו היה תנור קרמי של פחמים ואליו לקחנו כל שבת את סירי האוכל כדי לחמם, כי לא היו פלטות שבת. אנחנו לא הכנו חמין לשבת אך היו לנו שכנים יהודים שהגיעו מבגדד שבעיראק שנהגו להכין חמין והמתכון התגלגל בין השכנים. אז כן, חמין הכינו אפילו בהודו.

בהודו לא הרגשנו את האנטישמיות שהייתה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כל הילדים בשכונה שיחקו יחד, יהודים, נוצרים, מוסלמים והינדו. האימהות שלנו היו הולכות יחד לקניית ירקות בשוק. לאחר שחזרו, היו יושבות יחד באחת המרפסות ובוררות אורז, חיטה ועדשים, קילפו וחתכו את הירקות לארוחת הצהריים. כל ההכנות לבישול נעשו יחד.  שמות המשפחה של יהודי הודו נקבעו על פי הכפר שממנו הגיעו.

הבשר והעופות לא היו זמינים כל הזמן. היינו קונים אותם מהשוחט שעבר ממקום למקום ומבית כנסת אחד למשנהו. בשבת היינו אוכלים עוף ובשר, אך ביתר מימי השבוע היינו מסתפקים בירקות מבושלים, אורז ורוטב עדשים.

לא היו לנו מכשירי חשמל באותה תקופה ולא היו מים זורמים כמו בארץ. המים הגיעו מבארות ומאגמים בסביבה. מילאנו סירים גדולים במים, כדי שנוכל להשתמש בהם לשתייה, לבישול ולמקלחות. בכל בוקר הרתחנו את המים ומילאנו בתוך כדי חרס גדולים, כך המים נשמרו גם קרים, כי לא היה מקרר.

החגים בהודו

בהודו חגגנו את כל חגי ישראל, אני באופן אישי אהבתי את חג שמחת תורה, בו היו מקשטים את בית הכנסת בהמון פרחים חיים והריח היה מתפשט לכל עבר. כל המתפללים שרו ורקדו עם ספרי התורה וכל הקפה הייתה נמשכת פרק זמן ארוך כדי להיות כמה שיותר זמן יחד עם הקהילה. בשמחת תורה הייתה הזדמנות לשידוכים, בחורים ובחורות מרחבי הודו, מהערים ומהכפרים הסמוכים, הגיעו לבומביי למטרת היכרות.

החג המשמעותי השני הזכור לי היטב הוא חג הפסח. נהגנו לנקות את הבית היטב מחמץ לפני החג. מצות לחג לא היה ניתן למצוא בקלות לכן קנינו אותן מחברי הקהילה שאפו מצות בביתן ומכרו לכל דורש. אני זוכרת מאהל גדול שבו ישבו על הרצפה נשים יהודיות שרידדו את הבצק והיה איש אחד ממונה על הטבון ושם הוא אפה את המצות. לאחר קניית המצות, אני זוכרת שעטפנו אותן בסדין לבו נקי ותלינו במרכז תקרת חדר האורחים, כדי למנוע מהחמץ להגיע לשם.

הפסח בהודו היה קשה מאוד כי לא היה מה לאכול. התבלינים בהם השתמשנו היו תבלינים טריים שנכתשו ע"י אמא במקום. לא שתינו חלב לקפה ולא לתה כי זה היה ייצור לא כשר. אם הזדמן לנו, היינו טוחנים בבית פולי קפה ושותים או משרים עלי לימונית במים רותחים ושותים במקום תה. כדי להמתיק את המאכלים היינו משתמשים בתמרים. היה יהודי אחד, בעל חנות תבלינים. הייתה לו מטחנה מיוחדת כשרה לפסח. בכל שנה הוציא אותה מהבוידעם, אצלו היינו טוחנים את האורז ומקמח האורז הכנו לחם הודי-"רוטי" ודייסת אורז.

כשהייתי בגיל 16, הגיעו לבית הספר אנשים מהסוכנות היהודית וערכו רישום של בני נוער שרוצים לעלות לארץ ישראל. החברים התלהבו מהרעיון ונרשמו וכך מצאתי את עצמי בדרך לישראל עם קבוצה גדולה של בני נוער שהכרתי, גם שני אחיי הגיעו איתי בעליית הנוער.

 

החיים בארץ ישראל

כשהגענו לארץ המובטחת שלחו אותנו לפנימיית כפר הנוער הדתי בחיפה. התייחסו אלינו מאוד יפה וקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. על אף היחס החם היה לנו קושי להסתגל למקום החדש ללא ההורים, לשפה החדשה, ולאוכל (אכלנו הרבה לחם עם ריבה כי האוכל לא היה לטעמנו). בחופשות היינו מבלים אצל הדודים ומשחקים עם ילדיהם ועם חבריהם משחקים שונים כמו גוגואים וחמש אבנים. לאחר חצי שנה הוריי עשו עלייה עם שלושת אחיי שנותרו מאחור. הפרידה מהחברים בהודו הייתה קשה והיינו עצובים מאוד ולכן לאחר שנתיים בארץ טסנו לבקר את החברים והשכנים שמאוד שמחו לראות אותנו.

בעת הביקורים שלי בבית דודיי, הכרתי חבורת בחורים ובחורות וביניהם מי שעתיד להיות בעלי, ישראל. ישראל ראה אותי והתעניין בי ובמעשיי. לאחר תקופה מסוימת הגיע אליי לפנימייה ושאל אם ארצה להיות החברה הקבועה שלו, כמובן שהסכמתי. כך התחיל הרומן בינינו ולאחר שנתיים נישאנו ובזה אחר זה הגיעו גם ילדינו איתן וכרמית.

שכול במשפחה

בשנת 1981 התגייס אחי הצעיר, נורמן, לצבא. היינו גאים בו ושמחים על כך שזהו האח האחרון מביננו שמתגייס. לאחר חצי שנת שירות, נהרג נורמן בתאונת אימונים. זה היה משבר לכל המשפחה והשפיע קשות על הוריי שמאז התאונה לא חזר האור לעיניהם.

היו לנו חיים מלאים ומאושרים בהודו ולפעמים אני מתגעגעת לאותם הימים, אך אני מאוד שמחה שאנו חיים כאן בארץ ישראל, הארץ שאליה אנו שייכים, ואני הכי גאה בכך. אנו מגדלים כאן את ילדינו ואת נכדינו ורואים אותם גדלים מאושרים ומתפתחים. אני מפנקת את משפחתי במאכלים הודים שהם אוהבים. הנכדים נוהגים לבוא לבקר במהלך השבוע ובעלי, סבא שלהם מפנק אותם במתנות שהוא מביא מחו"ל כדייל מוטס.

הזוית האישית

סבתא צפירה – התכנית הזו מצוינת כי כל אחד יכול להביא את הסיפורים שלו מהמקום ממנו הוא הגיע, לשתף את האחרים וגם להכיר סיפורים שונים. זה אפשר לי לצאת מהבית ולהיפגש עם אנשים חדשים. הפגישות שלי עם אוריה תרמו לקשר שלנו כסבתא ונכדה. נהניתי להגיע לבית הספר ולראות את אוריה במקום שבו היא לומדת כל יום, לראות את החברים איתם היא לומדת.

הנכדה אוריה – תכנית הקשר הרב דורי מקשרת בין הסבא/סבתא לנכד/ה. סבתא התאמצה להגיע למפגשים שלנו וזה מאוד חשוב לי. בכל פעם שהיא הגיעה, פינקה אותי במאכלים הודיים. הייתה לי הזדמנות לקחת איתי את סבתא לסיור בבית התפוצות, שם ראינו דגמים של בתי כנסת מכל העולם. לדעתי התוכנית הזו טובה ומהנה ומאפשרת ללמוד גם על אחרים.

מילון

עליית נוער
נערים ונערות יהודיים שעלו מארצות שונות לארץ ישראל, הגיעו בקבוצות וחיו יחד.

ציטוטים

”היו לנו חיים מלאים ומאושרים בהודו ולפעמים אני מתגעגעת אך שמחה שאנו חיים כאן “