מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שוש ולדמן

אני וסבתי באירוע של בית הספר.
סבתי נמצאת בים
חייה של שוש ולדמן

נולדתי ב- 7.3.1947 במחנה העקורים קאסל שבגרמניה. אבי – אברהם ארפד קראוס, נולד בהונגריה בעיר דיו'ר בשנת 1902, איבד במלחמה את אשתו ואת ביתו שקראו לה זוזו (לימים לאחר שנולדתי נקראתי על שמה). אמי – חנה אנה ויטמן נולדה בהונגריה בעיר דיו'ר בשנת 1914, איבדה את אחיה ואימה. הוריי נפגשו בתום המלחמה במקום עבודה ובנו זוגיות חדשה.

כשעלינו לארץ הייתי תינוקת  בת שנה וחודשיים ואין לי שום זיכרון ילדות. אני יודעת שמסלול העלייה שלנו החל בגרמניה בה נולדתי, לעבר איטליה משם משפחתי עלתה על האנייה "יחיעם" שהייתה בדרכה לארץ ישראל. במהלך מסעה בים פגשה את האנייה "נחשון" שהביאה יהודים מצפון אפריקה. אנייה זו נקלעה למצוקה וכל נוסעיה עברו לאנייה הקטנה שלנו "יחיעם" (היו הרבה תקלות בדרך האנייה הייתה על סף קריסה כשהגיעה לנמל חיפה). כשהגענו לנמל חיכו לנו האנגליים… הם לא אפשרו לעולים היהודים להיכנס לארץ (בשל גזרות הספר הלבן), ועל כן העלו את כל המעפילים לאנייה אחרת לעבר קפריסין. בקפריסין, העבירו אותנו למחנה שמספרו היה 61 ורק כעבור חודש וחצי אפשרו להורי לעלות לארץ.

כשהגענו לארץ פגשנו לראשונה את בת דודתי שגרה בבית נטוש ב"וואדי סאליב" שבחיפה.  בבית זה גרו שתי משפחות בשלושה חדרים ולכן הם הציעו שאנחנו נגור בחדר השלישי כלומר, שלושת המשפחות חלקו יחד מטבח אחד ושירותים אחד. בבית זה גרנו כשנה וחצי עד שהקימו את קיבוץ מבקיעים.

השואה הייתה המאפיין המשמעותי שלתוכו נולדתי. הוריי הכירו זה את זו בתום המלחמה לאחר שחלק מבני משפחותיהם ניספו בשואה.

ביתנו בקיבוץ מבקיעים היה בית קטן שני חדרים ומטבחון. מרכז הבית היה רדיו גדול מעץ סביבו היו הוריי מתכנסים לשידורים השונים. התוכנית המושמעת ביותר באותם ימים הייתה "חיפוש קרובים". באותה תקופה הרבה מאוד אנשים חיפשו את קרוביהם שלא חזרו לאחר המלחמה.

הוריי דיברו ביניהם בשפת אימם – הונגרית. המאכלים שאני זוכרת מאותם ימים: גולש (כמובן!), בלינצס, כרוב ממולא, ושטורדל דובדבנים. המנהגים הותאמו לאווירת הקיבוץ הצעיר: טקסים וחגים נחגגו במשותף עם כל חברי הקיבוץ בד"כ בחדר האוכל המשותף. טקס חגיגי שאני זוכרת במיוחד היה סביב קציר הבננות שאחי ברוך ניהל. אני זוכרת היטב את סיפוריו של אבי שהיו סביב שני נושאים עיקריים: כדוררגל וריקודים. אלה היו תחביביו העיקריים. בילדותי היה לוקח אותי למשחקי כדורגל בין לאומיים כגון המשחק נגד רוסיה בשנת 1956. הוא התגאה מאוד בחברו הטוב גיולה מנדי שנחשב לשופט כדורגל הטוב בזמנו. עד היום אני זוכרת שיר שאבי אהב לשיר לי בהונגרית: "אוזו ספ אוזו ספ אקינוק אוסמה קיק אוזו ספ אוזו ספ אקינוק או סמה קיק. לאם אוז אניים שותת קיק מיג שביוג אובובונוק אלק ספ."

אימי סיפרה בעיקר על אביה שנהרג בתאונת עבודה ועל געגועיה לאחיה שלא חזר מהמלחמה.

ילדי קיבוץ מבקיעים למדו בבית הספר היסודי-אזורי בקיבוץ ניצנים. הגענו לביה"ס בהסעה.

חברי היו ממס' ישובים קרובים: יהודית קרטש, מאיר איצקוביץ, מירי הניג, חנה קוליקר, מירי איצקוביץ ויהודית קפש.

משחקי הילדות שלנו כללו: קלאס, מחבואים, חמש אבנים, מחניים, תופסת וארבע מקלות. היינו בתנועת הנוער "מחנות עולים". נהגנו לצאת לטיולים ומחנות  בשטח. לימים יצאתי לקורס מדריכים והייתי גם מדריכה בתנועה. מבית הספר היסודי בקיבוץ ניצנים עברתי ללמוד בבית ספר החקלאי במקווה ישראל. את הלימודים שם אני זוכרת כחוויה מיוחדת  מאחר והלימודים היו במסגרת פנימייה. הגעתי הביתה רק פעם בחודש והוריי ביקרו אותי בפנימייה פעם בחודש. בבית הספר התבקשנו לבחור שני תחומים חקלאים בהן נדרשנו להעמיק. העמקה פרושה ללמוד בהרחבה נושא מסויים ולעבוד בו במסגרת בית הספר. הנושאים שבחרתי היו: טיפול בפרות, וגידול וטיפול בצמחים. הבחירה ברפת הייתה חווייתית במיוחד – התבקשנו לקום ב- 5 לפנות בוקר לחליבת הפרות, לפעמים בחשכה (חשוב לציין שהיה לנו מעמד מיוחד – פינקו  אותנו בשתייה חמה ועוגיות). ברפת היו לי מספר חוויות, חלקן מצחיקות: מספר פעמים חלבתי פרות (כמובן ביד) ישבתי על שרפרף והדלי בין הרגליים – הפרה בעטה בדלי וכל החלב נשפך. היו גם אירועים מרגשים בהם הייתי שותפה להמלטות של עגלות ועגלים.

בהתמחות בגידול צמחים זכיתי לעבוד בגן הבוטני הגדול ביותר שהיה בארץ שהיה ב"מקווה ישראל". שם הכרתי לראשונה צורות גידול שונות של צמחים כגון: גידולי בעל, גידולי שלחין, גידולים בחממה. הכרתי סוגים שונים של שורשים כגון: פקעות, בצלים, ציצת שורשים. למדנו גם לגדל צמחים בעזרת ייחורים. מלבד הלימודים בבית הספר הייתי פעילה בוועדות שונות. שני עיסוקים נוספים היו: ריצה למרחקים בינוניים, המאמן עמיצור שפירה (מאמנה של אסתר רוט שחמורוב שנרצח באולימפיאדת מינכן). אודות לאימונים אלו השתתפתי במרוץ "הקפת התבור" והגעתי למקום חמישי. העיסוק השני היה ריקודי עם, רקדנו סתם ככה להנאתנו וכמו-כן הופענו במסיבות בית הספר.

כשהתגייסתי לצבא רצו שאהיה מורה חיילת, בתום קורס ההכשרה הבנתי שרוצים לשבץ אותי קרוב לבית. ביקשתי לעבור לתפקיד אחר ושובצתי לחטיבה שמונה של השריון, שהייתה חטיבת מילואים ועיקר עיסוקה היה הכנה לקראת מלחמה. בחטיבה שימשתי בתפקיד משק"ית ת"ש. שרתנו שם שלוש בנות ולימים הפכנו לחברות מאוד טובות: חווה וגנר (ברקאי) מאילון, שוש קוליקר משפיים (היום חיה בקנדה) ואני מרחובות. כמובן שבחופשות קצרות חווה הייתה מגיעה אלי לשבת ובחופשות ארוכות הייתי נוסעת אליה. השתחרתי בתחילת מאי 1967 בשיא ההארכות למלחמה שלימים נקראה מלחמת ששת הימים. כל חברותי וחברי שעדיין היו בצבא לא אפשרו לי לשבת בנחת בבית על זרי השחרור. מאחר ועדיין לא היה לי שיבוץ לתפקיד במילואים פניתי ללשכת הגיוס וביקשתי צו שמונה לחטיבה בה שרתתי וכך חזרתי לחטיבה בזמן המלחמה שתפקידה היה בשלב הראשון לשמש פיתיון לצבא המצרי בדרום. לאחר מכן החטיבה הועברה לצפון בסיוע ללחימה מול הצבא הסורי.

עם תום המלחמה השתחררתי שוב, הגעתי לרחובות וחיפשתי עבודה. באגף הנוער בעירית רחובות פורסמה מודעה בה חיפשו מדריכי נוער שיעבדו בשכונת מצוקה. הצגתי את מועמדותי כבעלת ניסיון בהדרכה בתנועת נוער "מחנות עולים" שלימים הפכה לתנועת ה"צופים". שובצתי בזרנוגה, שכונה שהוגדרה כשכונת מצוקה (היום נקראת קריית משה). עבודתי בשכונה זו הביא למפנה המשמעותי ביותר בחיי והוא המפגש עם המדריך לריקועי נחושת קובי ולדמן לימים הפך לבן זוגי. נישאנו ב- 2/9/1968. לאחר הנישואים הייתה לי תקופה קצרה בא עבדתי בהנהלת חשבונות (על מכונה שקוראים לה נשיונאל) הרפתקה מכוננת בה הבנתי כי כל עבודה שאני אבחר תהיה קשורה באופן זה או אחר לעבודה עם אנשים.

בינואר 1970 הפכתי אמא לראשונה כפיר בני הבכור, עם כל שמחה וההתלבטויות איך מתפקדים כאמא. ואז נפל האסימון שזה מה שאני הולכת ללמוד. למדתי על התפתחות ילדים בגיל הרך באוניברסיטה הפתוחה. ובסיומה פנו אלי מעירית רחובות לפתוח מוקד הדרכה לאימהות בטיפת חלב. תוך כדי העבודה הבנתי שאני צריכה להרחיב את הידע שלי בתחום או פניתי לשני מוקדי לימוד במקביל. אחד אוניברסיטת ברלינגטון תואר ראשון בפסיכולוגיה ותוכנית שוורץ (יעוץ ופיתוח תוכניות לימודים לגיל הרך) באוניברסיטה העברית בירושלים. לימודים אלה פתחו בפני עולם שלם של עשיה בגיל הרך בשלב ראשון הדרכתי רכזות הגיל הרך בחברת המתנ"סים. כעבור כמה שנים משרד החינוך פתח מחלקה לגיל הרך לשם הוזמנתי להיות חלק שבנה את תפיסת ההדרכה של מחנכים והורים בגיל הרך. בשנים אלה נולדו גם אורן  ועידו שעיצבו את משפחתנו.

הרחבת המשפחה הביאה אתה לבטים חינוכיים, ושוב מצאתי את עצמי לומדת הפעם בסמינר הקיבוצים (הנחיית קבוצות הורים פנימה ובעצם הבנתי כי יש בתוכי חלק שהיום קוראים לו ליקוי למידה המאופיינים בשגיאות כתיב וקושי בכתיבה רצופה. לימודים אלה אפשרו לי מיקוד נוסף במשרד החינוך שם שכותרתו הייתה פיתוח הדרכה למחנכים והורים. כעבור מספר שנים עזבתי את משרד החינוך או בחרתי באפיקים נוספים כאשר ביקשו ממני להיות שותפה בפתיחת מכללה ללימודי התנדבות שם עסקתי בכתיבת סילבוס (פיתוח תכניות הדרכה למתנדבים חדשים על פי עולם התוכן בו הם התנדבו). במקביל הייתי שותפה ליוזמה ארצית שנקראה "מהות החיים". מסרי התוכנית היו "השלום מתחיל בתוכי" הנחת היסוד התבססה על תפיסה שבא האדם המחובר לעצמו ואוהב את עצמו קל לו יותר להבין את האחר לכבד אותו ולאהוב אותו. ושוב מצאתי את עצמי לומדת הפעם טיפול בגישה בודהיסטית אותה שילבתי בעבודתי עם קבוצות ובטיפול אישי בבית.

בגיל שישים ושתיים פרשתי לגמלאות. ופניתי לאפיק ההתנדבות והתמקדתי באוכלוסיית הגיל השלישי. חברתי לעמותת חוסן זהב המפתחת כלים להתמודדות עם אתגרי החיים ובתוכם פיתחתי את מודל "מפגשי הלב".

הזוית האישית

אני נהניתי מאוד לכתוב יחד עם סבתי את סיפור חייה.

מילון

עמותת חוסן זהב
מרכז מקצועי העוסק בפיתוח תכניות לייעוץ ולהכשרה בתחום שיפור החוסן האישי, המוסדי והקהילתי.

ציטוטים

”הבנתי כי כל עבודה בה אבחר תהיה קשורה לעבודה עם אנשים“