מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שושנה (ז'וז'י) שינדלר

סבתא ז'וז'י והיאלי 2019
ז'וז'י בילדותה
סיפור החיים של ז'וז'י שינדלר מאת ז'וז'י והיאלי שינדלר

נולדתי ב-22.2.1947 בבודפשט, הונגריה בשם ז'וז'י פופר. להורים הנס פופר (נולד בוינה להורים לודויג פופר ואלזה ווסלי) ואירנה שמעון (נולדה בטרנסילבניה להורים נורברט שמעון ובלנקה כהן). אני אלמנה מ-1994, אם לשלושה עם ד"ר מיכאל שינדלר ז"ל, סבתא של 7 נכדים: ריף, היאלי, רון, מיכאלה, אלון, יעלה ורפאל שינדלר.

ילדות בבודפשט, הונגריה

     
     

הורי ואחי שרדו את השואה ביחד עם בני המשפחה שלא נספו, בזכות ראול ולנברג הגיבור של עשרות אלפי יהודי בודפשט. אחותה של אמי (שידעה שבדית) הייתה המזכירה שלו, דוד שלי הנהג שלו, שמת איתו בסיביר. הרבה לא חזרו, כולם נשארו עם צלקות בלב. הייתה לי ילדות טובה, מוגנת, הייתי אהובה. נולדתי פחות משנתיים אחרי מלחמת העולם השניה, השואה. רבים ממשפחתי, מחברי הורי קרוב לחצי מיליון יהודים בהונגריה לא שרדו. את כל זה לא ידעתי למה אין לי אף סבא.

לשמחתי היו לי שתי סבתות אוהבות. אני הייתי קרן האור של אבא, אמא ואחי הגדול בכמעט 10 שנים. לסבתא מצד אמי היו איתי ביחד שישה נכדים. סבתא וגם אמא שלי ויתר המשפחה גידלו אותנו, שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים, להיות ביחד ותמיד לעזור אחד לשני. כך אנחנו עד היום הזה, למרות שאנחנו מפוזרים בארצות שונות, אוהבים ושומרים על קשר חם. הן גם לימדו אותנו לאהוב את היפה, אומנויות, מוזיקה, ספרות ולמרות הכל תמיד להיות אופטימיים ושמחים עם מה שיש.

אני לא זוכרת הרבה מהשנים האלה בהונגריה בגלל השינוי הדרמטי בגיל 9. אפילו לא את בית הספר, מורים, וילדים, חוץ מחברה טובה בשם קאטי, שכך קראתי לבובה שלי. בתחילת שנות החמישים אמי פתחה גן פרטי קטן בביתנו לילדים של החברות שלה שהלכו לעבוד. היא בישלה, שיחקה אתנו, ירדה אתנו לפארק, מגרש המשחקים מול ביתנו ואפילו הפלגנו לאי מרגרטה, קרוב לביתנו, באמצע הדנובה. אבא קיבל עבודה כמהנדס טקסטיל בחברה הממשלתית "הונגרוטקס". הוא נשלח לרכוש בדים בארצות רחוקות כמו אינדונזיה, פקיסטן, הודו ולבנון. יש לי עדיין גלויות מארצות רחוקות ששלח לי. היה לי קשה כשעזב לחודשים ארוכים, בכיתי. אבי אהב אותי מאוד. אבל בלי להבין אז הרגשתי עצב רב אצלו. אביו ואחיו היחיד, צעיר ממנו לא חזרו. אחותו היחידה חזרה מאוד חולה ממחנה דכאו ולא הביאה ילדים, וכך מצד אבי, אחי ואני נשארנו יחידים כהמשך המשפחה פופר/ וסלי. בהמשך הקומוניסטים לקחו את המפעל הקטן של אביו. כל זה גרם לאבא שלי להיות אדם עצוב. אני זוכרת חופש יפה עם אבא באגם בלטון. אהבתי לשחות, וחופשות עם אמא בסביבת בודפשט עם חברות שלה ושלי. אני זוכרת שקטפנו פטל עם טעם וריח בלתי נשכחים, זוכרת את מגרשי הקרח, אהבתי מאוד לגלוש עם נעליים מיוחדות, זוכרת שהיו לי בובות אהובות עם שמות, שהיה לי בית בובות וחנות ומכרתי וקניתי עם חברות כל מה שהכנסנו, אני זוכרת דומינו ושחמט מקלות מיקדו וספרי ילדים שכמובן שאהבתי.

סבתא אלזה מצד אבא, שאחי ואני היינו הנכדים היחידים שלה, ידעה לפנק אותנו עם כופתאות טעימות. היא בקושי דיברה הונגרית, שפת האם שלה הייתה גרמנית. אצל סבתא בלנקה היו עוד נכדים, בילינו ביחד וגם שם התפנקנו באוכל טעים. למרות שהורי והוריהם וסבים שלהם כולם היו יהודים, סבא של אמא אפילו רב ראשי, לא חגגנו חגים יהודיים בכלל. אמא סיפרה לי הרבה סיפורי תנ"ך, את זה אני זוכרת מצוין.

באוקטובר 1956 התרחש מהפך בהונגריה, רצון נואש ונועז של העם לגרש את הרוסים ואת הקומוניזם, מה שהיה ברור, שלא יצליחו. גם אחי בן ה 19 השתתף בהפגנות. עד מהירה הגיעו טנקים רוסים והכל נגמר. בן הדוד שלי, בן יחיד, שאביו הרופא נרצח על ידי הנאצים, ברח עם בן דוד מצד אביו לחו"ל. כשאחי אמר לאמא שגם הוא לא מוכן להמשיך להיות בהונגריה הקומוניסטית אמי אמרה: אז כולנו הולכים. אבי היה בוינה וגם היה בעד להגר. אחרי פרידה קשה וכואבת מהמשפחה המורחבת יצאנו לדרך, לארץ אחרת, בתחושה שלא נראה אותם שוב לעולם…..אבי שילם בוינה למבריח וכך יצאנו: אמא, אחי עם תיק גב, אני עם הבובה שלי. המשאית באמצע הלילה הורידה אותנו רחוק מהגבול, המשכנו ברגל, בדצמבר אירופאי לכיוון וינה. היה קר ורטוב ומפחיד, חוויה טראומטית עבורי, ילדה בת 9. פיסלתי עשרות שנים מאוחר יותר עבודות שמראות את הרגשות שלי.

נעורים, וינה אוסטריה

השנה הראשונה הייתה קשה עבור כל המשפחה אבל עבורי כילדה אולי הכי מכולם. שפת האם של אבי הייתה גרמנית והייתה לו מיד עבודה. אמי ואחי ידעו טוב גרמנית ואחי מיד התקבל לאקדמיה לאומנות, וגם עבד בנוסף. אני התקבלתי די יפה בכיתה ד' בינואר 1957 אבל הילדים צחקו ממני כי לא ידעתי גרמנית. הורי נפרדו ואבא גר במקום אחר עם אישה חדשה, צעירה. אני גרתי עם אמא ואחי בדירה שכורה קטנה. בקיץ נשלחתי למחנה ללמוד גרמנית, נורא התגעגעתי, היה קשה ועצוב. בסתיו התחלתי ללמוד בבית ספר חדש בלי חברות מוכרות, בלי משפחה מורחבת תומכת. אמא התחילה לעבוד ואני הייתי ילדת מפתח. חזרתי מהלימודים וחיממתי לי ארוחת צהרים לבד עד שאמא חוזרת מהעבודה כסוכנת ביטוח. אחרי שנה שוב שינוי. עברתי לתיכון, שוב לבד, לתוך כיתה מגובשת ולהפתעתי מצאתי מהר חברות ועד היום הכיתה שלנו שומרת על קשר קבוע וגם אני איתם, בכל ביקור בוינה כל שנה.

שנים טובות מתחילות. נעורים מלאים בחיי תרבות: אופרה, ותיאטרון, קונצרטים מגיל 16. אני שרה במקלה של סטודנטים (Jeunesse musicale) באולמות קונצרטים יצירות קלאסיות. אפילו בברצלונה. משתתפת עם החברות בחוג ריקודים סלוניים, חוגגות בנשפים בעונת הקרנבל. מחנות קיץ של ילדים ויותר מאוחר עם המקהלה. אהבתי לשחות, לרכב על סוסים בחופש, טניס וטיולים בהרים. בגיל 13 ו 16 ביליתי חודש באנגליה אצל משפחה לשפר את האנגלית המדוברת שלי ונסעתי לראשונה לים עם אמא באיטליה. התאהבתי באמנות האיטלקית. בשבתות, כל השנים האלה ביליתי עם אבא ואשתו השניה, טיולים, סרטים, ובתי קפה בוינה. כשאחי התחתן ואני הייתי בת 16 היה לי פעם ראשונה בחיים חדר משלי. 1965 בגרויות ובחינות קשות להתקבל לאקדמיה לאומנות כמו אחי הגדול הנערץ. התחלתי שנים מצוינות בלימודי אמנות, קרמיקה ופיסול, תולדות האמנות, ציור, רישום ועוד. סיימתי בהצטיינות עם שני פרסים מאוד מכובדים באביב 1971. עבדתי כשנתיים כמעצבת פנים בהצלחה. בשנים אלה המשכתי במקהלה, הייתי עם קבוצת הלימודים בביאנלה בונציה, ברומא

    
     

החיים הבוגרים, כפר מנחם, ישראל

הורי התחתנו ב-1935 ובילו ירח דבש בקהיר ותל אביב, וחזרו להונגריה. במשפחתי לא היו ציונים, לא היו בתנועות נוער יהודי-ציוני. ב-1967 מיד עם סיום מלחמת ששת הימים התחילה בכל העולם סקרנות כלפי ישראל. בארצות הברית וקנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה, סקנדינביה, אנגליה, גרמניה ואפילו בברית המועצות. גם אני חיפשתי איך להגיע לארץ הלא מוכרת, שהתחלתי אז יותר לשמוע עליה. חברה בלימודים נתנה לי את הכתובת של הקיבוץ הארצי בתל אביב וכתבתי מכתב באנגלית לרחוב לאונרדו דה וינצ'י. מכתבי הגיע במקרה או על ידי הגורל לקיבוץ כפר מנחם לידי הזוג ז'וז'ה ואביגדור כהן והם מיד הזמינו אותי לא רק להיות מתנדבת, אלה כבת בית, גם בגלל מוצאם (הונגריה וינה) גם כי האב והבן אמנים, עובדים במפעלי הקרמיקה.

הגעתי לארץ בקיץ 1968. אחרי שבוע טיולים בצפון עם חברת הילדות שלי, ביליתי עוד שבוע בקיבוץ גבעת חיים איחוד אצל דודה רחוקה, נהנתי מברכת השחיה והתרשמתי לפגוש חבר הכנסת שוטף כלים בחדר אוכל. מפגש ראשון עם הרעיון הקיבוצי. בקיבוץ כפר מנחם התקבלתי בהרבה אהבה. היחס לנוער יהודי היה שונה מכלפי המתנדבים. חברי הקיבוץ התייחסו אלינו כמו לבנים שחזרו הביתה. הקשבתי בהתרגשות רבה יום יום, ערב ערב לסיפורים של הכשרה בחו"ל של ז'וז'ה, על הפלמ"ח מפי אביגדור, על חומה ומגדל, החינוך המשותף, על דמוקרטיה ישירה וסוציאליזם של יום יום. על הקשר עם הערבים בכפר השכן, לשם ליויתי את הרופא דר' ציקל. עבדתי במפעלי הקרמיקה אבל גם בשטיפת כלים ובלול קצת. נסעתי עם ההורים למופע של הגששים, של שייקה אופיר ואפילו לשבוע חופש לחיפה. הרגשתי בבית מהרגע כשירדתי מהמטוס בתחילת יולי, וכל יום יותר עד שטסתי הביתה  בתחילת אוקטובר כולי דמעות. ידעתי שזה יהיה ביתי, מולדתי בקרוב. הגעתי במקרה לכפר מנחם…ביתם היום לשניים מילדי ושישה מנכדי.

סיפור האהבה שנים באותה שנה, גם כמו רוב סיפורי אהבה התרחשו במקרה. פגישה עם מיכאל, אהבת חיי, בסוף אותה השנה 1968. בחזרה לוינה המשכתי ללמוד בשמחה באקדמיה לאמנויות, לשיר במקהלה ולבקר עם חברה בתנועת השומר הצעיר.. מיד נהנתי בחברת הבוגרים ובכלל אהבתי את פעילויות אחה"צ בשבתות. חיפשתי חוג לעברית דחוף, הרי היה לי ברור שבקיץ הבא אחזור לארץ. מצאתי את המתנ"ס היחיד בכל וינה, בכל אוסטריה! ללימודי עברית קרוב לביתי. נרשמתי, התחלתי אצל פרופ' בר-גיל מהאוניברסיטה בקבוצת המתחילים. בחנוכה חיברו אותנו עם המתקדמים כי בשתי הקבוצות היו רק חמישה תלמידים. ואז נפגשנו. יצאנו לקפה, לטייל בפארק, היינו אצלי בבית כדי לשמוע את התקליטים שקניתי בארץ: חווה אלברשטיין, זרעים של מסטיק, איש חסיד היה…וירושלים של זהב שהתבקשנו לתרגם לחוג. אמא שלי כיבדה אותנו בטוסטים.  המשכנו לטייל בפארקים לשבת בבתי קפה ולדבר אין סוף. היה לשנינו ברור שזוגיות זה חברות קודם כל, הקשבה, הבנה והתאמה בתוכניות החיים. דיברנו בהתרגשות על עליה, על הקיבוץ (מיכאל היה כמתנדב בשמיר בקיץ 1967) הכל התאים, התאהבנו, אהבנו ועזרנו אחד לשני 25 שנים..לא מספיק ובכל זאת כנראה מספיק לחיים שלמים. עצוב לחלות בגיל 46 ולמות בגיל 52 …אבל לא הבטיחו לנו חיים שכולם גן של ורדים. מיכאל היה גאון בעבודתו במחשבים כך אמרו עמיתיו. הוא סיים תואר שלישי בפיזיקה והיה איש רנסנס במובן שכל החיים למד בכל התחומים. היה לו ידע עמוק ורחב. היה בו גם ילד שאהב לבנות ארמון חול בים, לבנות בלגו ובית העץ מהענפים. היה כבוד, שמחה ואושר לחלוק איתו את החיים, להביא לעולם את שלושת הילדים המשותפים שלנו. אושר וסיפוק ולבלות את רוב הזמן שלי בגיל הפנסיה עם הנכדים המשותפים שלנו. לכולם יש משהו מסבא מיכאל.

    

על יתר  המשפחה, אבא שלי חי בוינה עם אשתו השניה אדית מ-1957 ועד מותו באביב 1984, כשהייתי בהריון עם בני הצעיר יובל. אמי גם נשארה בוינה שמחה בביקורים רבים וארוכים עם הנכדים בכפר מנחם, חלתה במחלת הפרקינסון ובהמשך שברה את הירך מה שהביא את מותה, לצערי, בסבל של חודשים. לא עובר יום שאני לא חושבת על הורי באהבה. אחי היחיד שהיה תמיד דוגמה שלי איש מוכשר, חרוץ, יצירתי, ישר והוגן ואוהב. התחתן בוינה ב1964 וחי באושר עד היום שם, עיר שמאוד אוהב. אדריכל מצליח ולאחרונה גם צייר. יש להם שני בנים מוצלחים, ושלושה נכדים. יתר המשפחה מפוזרים ביבשות שונות מהונגריה לאנגליה וארצות הברית

הורי מיכאל גם חיו בוינה, רוזי והנס שינדלר ואחותו סוזי שבחרה לבוא להיות בכפר מנחם ב1970. התחתנה ונולדו לה שתי בנות ו-4 נכדים. היא חיה עד היום כאן בשכנות טובה איתי. אבא שלהם פרופ. הנס שינדלר היה מורה לאנגלית, נפטר בוינה ב 1982. אמא שלהם, סבתא רוזי הגרה אלינו לקיבוץ ב 1983. זוג ההורים ברחו מוינה מפני הנאצים לאנגליה שם נולד מיכאל וחזרו לוינה, שם נולדה סוזי, אחותו, ב1947. סבתא רוזי חיה איתנו בקיבוץ עד שנפטרה בגיל 104 והיתה סבתא אוהבת ואהובה, אישה מלאת שמחת חיים.

עבודה, קריירה, הצלחות, סיפוק

ב 1971 סיימתי בהצטיינות וזכיתי בשני פרסים מאוד יוקרתיים  – של עיריית וינה ואחר על שם יוסף הופמן. גם נקנתה עבודה שלי על ידי מנהל המוזיאון לאמנות. את התואר השני באוניברסיטת וינה, אקדמיה לאמנות במגמת קרמיקה ופיסול קרמי. עבדתי בעיצוב פנים.

ב-1973 אוקטובר נפל ראובן ז"ל אחי בקיבוץ, ומיד טסתי, נשארתי 4 חודשים,  עזרתי להורים לחזור לחיים. עזרתי לאביגדור לחזור לעבודה, הוא ביקש שאעבוד על האובניים של ראובן ז"ל. כשחזרתי לוינה עבדתי כקצינת ביטחון באל על בשדה התעופה בוינה.

בקיץ 75 התחתנו בוינה, עם המשפחה במסגרת קטנה. מסיבה שמחה היתה בקן השומר הצעיר עם כל החברים שלנו. אחרי שבילינו יחד בכפר מנחם כל קיץ וגם בחורף 75 להכין את העליה, הגשמנו ועלינו ב 30.12.1975 . מיכאל עבד במכון ויצמן אני במפעלי הקרמיקה של כפר מנחם. אחרי שלוש שנים מיכאל התבקש לעבור ל דע-רום ולהקים עם חברי קיבוץ מהדרום את מיחשוב  הקיבוצים. שם עבד 14 שנים עד שהיה צריך להפסיק בגלל מחלתו הקשה. בהמשך עבד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ עד ימיו האחרונים.

התחלנו מגורים בצריף עץ שבדי ועברנו בסוף לדירת קבע. אני עבדתי מתחילת 1976 ועד 1990 במקצוע שלי חוץ מתורנויות קצרות בבתי ילדים, מטבח, סידור עבודה. עבדתי בכל מחלקה במפעל וגם שימשתי כמרכז פנים שנה. יצרתי אין סוף כלים שונים וחדשים. כשעברתי למחלקה ארכיטקטונית של משה סעידי ביצעתי הזמנות שלו לפי התכנון שלו ולמדתי המון. בתחילת שנות ה80 קיבלתי מעמד אומנית של התנועה הקיבוצית ויום אומנות בשבוע. עברתי לפיסול ותבליטים, כדים גדולים בעבודות יד. היו לי תערוכות יחיד ומשותפים בתל אביב, ירושלים, באר שבע ואשדוד הרבה מכירות גם לחו"ל אפילו לבית הנשיא, שגרירות ישראל בספרד. הזמנות וביצוע של שישה קירות קרמיים שלי, מלון בים המלח, וילה ברחובות, בכפר מנחם.

אחרי שמיכאל חלה הראש שלי היה פחות פנוי לאומנות. רצה הגורל שפנו אליי לרכז את ועדת בריאות לשנתיים שהפכו לעשרים שנים. הסכמתי, יצאתי לקורס מרכזי בריאות, לימודי יום בשבוע לרופין מדעי ההתנהגות.  מהר התחלתי להבין שצריך להגדיל את "חדרי החולים" של הקיבוץ שהיו בו חמש מיטות להרבה יותר. יצאתי ללמוד יום בשבוע לאוניברסיטת תל אביב ניהול מוסדות לקשישים, סיימתי בהצלחה עם תעודה. נלחמתי בקיבוץ, לא היה קל, הצלחתי. בנינו, גדלנו, הוספנו עוד בניין ועוד.. ובסוף היו 32 מיטות  100 אחוז תפוסה כל הזמן עם הרבה דיירים מרוצים מבחוץ וכמובן לפני הכל חברי קיבוץ שלנו. היו שנים קשות בבית בגלל מחלתו של מיכאל ושנים מרתקות מלאות בסיפוק ואהבה בעבודה. לעזור לאנשים חולים, זקנים והנוטים למות, מצווה וכבוד גדולים. אולי הסיבה שדחף אותי היו המצבים שעברה אמי במחלקה סיעודית, בית חולים. כתבתי על זה בעבודת סיום בלימודים.

אחרי 20 שנות עבודה בתפקיד משמעותי וקשה עם המון סיפוק סיימתי ועבדתי עוד שלוש שנים בשני קיבוצים אחרים כמנהלת רווחה. בגיל 66 יצאתי לפנסיה, נהנית מכל יום ובעיקר הקשר החם עם ילדי ונכדי. ילדי: יערה, מעין ויובל התחתנו, והביאו ילדים נהדרים וכולם מצליחים בעבודתם. בתי כיועצת מיסים ונדל"ן, מעין כמהנדס חשמל ואלקטרוניקה ויובל כמנהל מקצועי בעמותת אלו"ט לאנשים עם אוטיזם. אני מאוד גאה בהם ובבנות/בן זוגם, בן הזוג של יערה טל מצליח בהייטק, אשתו של מעין-מעין עובדת במכללת אחווה ושל יובל שמרית מורה בתיכון צפית כפר מנחם.

מקווה שעניתי על הבקשה לספר על חיי ואהבותי. מוקדש באהבה גדולה לנכדים ונכדות שלי: ריף, היאלי, רון, מיכאלה, אלון, יעלה ורפאל. סבתא ז'וז'י שינדלר כפר מנחם באביב 2019.

סרטון – סיפור האהבה שלי

הזוית האישית

סבתא והיאלי – אנחנו מאוד נהננו משנה של פגישות הבנויות היטב על ידי שתי מורות מקסימות טל ושני היה מרתק לפגוש סבתות מכל עדות ישראל ממקומות שונים בארץ. לשמוע את סיפור היום בבית התפוצות היה מעניין במיוחד. הכיבודים במגוון הטעמים של המשפחות, היו טעימים. לפני הכל הייתה חוויוה בלתי רגילה לבלות ביחד נכדה וסבתא בלי אחים קטנים והורים, בשעות הבוקר. היה מעשיר ללמוד אחת על השנייה ולהכיר את חייה של סבתא ולגלות שגם היא הייתה פעם בגיל שלי. בתודה סבתא זוזי והיאלי שינדלר, כפר מנחם.

מילון

Junesse musicale
ארגון של תזמורות ומקהלות של בני נוער וסטודנטים בכל אירופה

ציטוטים

”רק אור ואהבה יכולים לנצח חושך ושנאה“