מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שושי ולוח הכפל

שושי מספרת על משפחתה שעלתה ממרוקו לישראל ועל ילדותה בארץ

שמי שוש מעודה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרבה דורי, וזהו סיפורי:

סיפור המשפחה

סיפור המשפחה שלי מתחיל במאה הקודמת. סבא של אבא שלי, אליהו לוי ז"ל, הוא יליד מצרים שעלה לישראל ולמד בבית מדרש בטבריה. בשנות ה-20 לחייו הוא נשלח כשדר לגולן (שדר זהו אדם שהולך להביא כסף לאנשי הגולן). לאחר מכן הוא נשלח למרוקו. זמן השליחות ארך כשנתיים. אחרי תקופה קצרה במרוקו אסף כסף מהיהודים שגרו בערים הגדולות וגם בכפרים המרוחקים. כשסבי הגיע לאוריקה שבהרי האטלס, הוא התארח אצל משפחה, ושם הכירו לו את בתם וחיתנו אותם. נולד להם בן במרוקו ששמו אברהם. כשמלאו לילד שנה, הסתיימו השנתיים של השליחות במרוקו והוא היה חייב לשוב ארצה עם הכסף של התרומות שאסף מהיהודים במרוקו. המשפחה של האישה פחדו על הנכד ועל הבת שלהם, ולא הסכימו לתת להם לעלות לארץ בדרך המסוכנת. הזוג התגרש ואליהו לוי חוזר לארץ לטבריה לבדו. הקשר עם משפחתו נותק. הנכד נשאר עם האימא ועם משפחתה במרוקו והאם התחתנה בשנית. הילד אברהם (אבי) גודל ומתחתן עם חנינה. נולדו להם חמישה ילדים: אבי הבכור, חליפה ז"ל, אחותו סימי ז"ל, האח אליהו ז"ל והאח מסעוד והאחות הצעירה סוזן. אביו חליפה התחתן בשנת 1950 עם פני אוחנה בת למשפחת אוחנה, סבא שלום, סבתא. עלו והאחים: סעדה, ניסים, בנימין, פני, מחלוף, רחל, יהודה.

שנה לאחר החתונה, בשנת 1951, נולד להוריי בן: שמעון. הוא נפטר בגיל שנה ממחלת ילדים. אחר כך נולד שלמה ואחריו שמעון, דני ואני. לאחר מות אחי עלו הוריי לארץ עם שלמה, שהיה בן חצי שנה. בשנת 1954 הוריי עלו לארץ עם משפחת אוחנה: סבא שלום, סבתא עלו, וכל האחים חוץ מסעדה, שנשארה במרוקו. ההורים של האבא ממשפחת לוי ביחד עם האחים עלו ארצה באונייה שנקראה ״ירושלים״. הם הגיעו לחיפה וקיבלו אותם בסבר פנים יפות. העלו אותם במשאיות ושלחו אותם למושב ספסופה. כאן נכונה להם אכזבה, משום שהשאיפה של היהודים שהיו במרוקו הייתה לגור בירושלים, כך הבטיחו להם בנמל. אך בעצם שלחו אותם למושב ספסופה וכך את כל עולי מרוקו. פיזרו אותם בישובים ״סמוכי גדר״, על הגבול מצפון הארץ עד לדרום כתכנית ממשלתית.

ההורים הגיעו אל ספסופה לבית שהיה בעצם חדר אחד ומטבח קטן לכל המשפחה. הבית היה גם מיועד לשכן גם את הסבא והסבתא והאחים של האימא. במושב היו בתים קטנים מאוד, לא היו כבישים ולא שבילים. היה חורף קשה והרבה בוץ. מסיפורי אימי ישנו זיכרון שהיה חרוט אצלה מחוויות הקליטה, והוא שיצאו מהבית היו שוקעים בבוץ ואבדו בבוץ. מכווין שריכזו את רוב המשפחה במושב, וגם את כל השכנים ממרוקו ריכזו באותו מושב, אז הם שמרו על תרבות ביחד. זה דבר שחיזק את רוחם והם היו מאושרים. למרות התנאים הקשים יצאו לעבודה בחקלאות עם מדריכים מטעם הסוכנות היהודית שליוותה ועזרה להם. בינתיים נולדים ילדים, האחים שלי לפי הסדר הם: שלמה, שמעון, דני, אני, יוכבד, אבי, נתי ויריב.

ילדותי

אני זוכרת את הילדות שלי כתקופה חברותית מאוד, יחד במשפחה ועם החברים והחברות והבני דודים שגרו בשכונות לנו. בשעות הפנאי בעיקר עזרתי להורים עם האחים בעבודות הבית ובמשק החצר במושב. היה לנו לול של תרנגולות, צריך היה לאסוף ביצים. בקיץ עזרתי לאבא במטע, בקטיף של תפוחים ואגסים. לא היו לנו חוגים או פעילות נוער, כך שבמיוחד עזרתי במשק והכנתי שיעורי בית. שם בית הספר היסודי שלי היה "ממלכתי דתי" עד כיתה ג'. אז עברתי לבית ספר "ממלכתי חילוני" במירון, למדנו במסגרת בית ספר יסודי (לימוד כללי). יחסיי עם המורים היו טובים. בעיקר נתנו כבוד למורים, הייתה משמעת חזקה מאוד. בבית ספר הממלכתי-דתי היו עונשים: מי שלא למד וידע את לוח הכפל בעל-פה, קיבל מכות עם סרגל על האצבעות. למזלי ידעתי בעל-פה את לוח הכפל, הייתי תלמידה חרוצה ושקדנית.

אני זוכרת במיוחד את הגננת שהייתה מחבקת אותי כל הזמן. במיוחד אני זוכרת שהגננת הלן הייתה מתלבשת כל יום בצבע אחר: שמלה, נעליים, עגילים, תיק באותו הצבע, במיוחד זוכרת את הצבע הצהוב. הגננת גם לימדה אותנו לכבד ולאהוב אחד את השני, לשחק ביחד ולדעת לשתף גם את הילדים הפחות מקובלים. אהבתי את המקצועות היסטוריה, תנ"ך ואזרחות. לא אהבתי לשון ואנגלית. במיוחד אהבתי את טיולי הגדנ"ע: המדים שקיבלנו, נושאי הדיון והשיחה, מורשת הארץ והטבע. וכמובן ההווי החברתי, השירים והארוחות בחיק הטבע. במיוחד זכורה לי חוויה שבלילה עשינו צעדה, ושתי בנות הלכו לאיבוד ובמשך כמה שעות חיפשנו אותן. מצאנו אותן לקראת הבוקר, מסתתרות במערה. התיכון שלי היה פנימייה מקצועית בשם ״חוות השומר״, השלמתי אותו במקצוע פקידות עם בגרות מלאה. לא הייתי בצבא.

תקופת הילדות שלי במושב ספסופה זכורה לי כתקופה טובה, שמחה, במשפחה חמה ואוהבת, עם כל הדודים מסביב וגם סבים וסבתות. ובמיוחד השבתות והחגים הנעימים והטעימים. היום אני גרה במושב לבנים ליד הכינרת עם משפחתי היקרה – בעלי בצלאל וילדיי. ליהי בתי גרה בתל אביב. מתן, איש צבא, גר באשקלון. דור בני גר בלבנים. הוד גר בלבנים. יש לי נכדים, ילדים של מתן ומורן, שמם דן ויואב.

סיפור חייה של שוש מעודה

הזוית האישית

שושי: העבודה עם התלמידות לירן ביטון, אודל גלמודי וגילת מלכא הייתה לי נעימה, והרגשתי שהסיפור מעניין אותן. הן שאלו שאלות וגם אני שאלתי על החיים שלהן.

מילון

אלפון
חוברת המסודרת לפי סדר הא"ב, אופייני למשל לספר טלפונים. (מילוג)

ציטוטים

”במקום שאין אנשים הייה אתה איש“

”השאיפה של היהודים שהיו במרוקו הייתה לגור בירושלים, כך הבטיחו להם בנמל. אך בעצם שלחו אותם למושב ספסופה“