מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 בשורני עיירה קטנה בצ'כוסלובקיה.

הייתי הילדה הראשונה שנולדה להורי ניצולי שואה.

אמי, אנה בלה שטרן, נולדה למשפחה דתית, הבת השישית מתוך 11 ילדים. אבי המשפחה אלעזר שטרן – נשא בתפקידים ציבוריים בקהילה (בהתנדבות), עסק במסחר, שינוע עצים מהרי הטטרה, והפעיל מפעל סודה.

אמי הרביעית משמאל

 

אבי, אליעזר כהן, נולד למשפחה חילונית, היה בן יחיד לאימו, לה 3 ילדים בוגרים נוספים שאביהם נהרג במלחמת העולם הראשונה. אבי התייתם בגיל 13.

פרנסת המשפחה הייתה מהמאפייה, מקצוע שאבי למד בעל כורחו עם מות אביו, מקצוע שעזר לו לשרוד את תקופת השואה- בשל היותו מקצוע נדרש. המאפייה הייתה מוקד משיכה למשפחות היהודיות שנהגו להביא אליה בכל שישי סיר חמין לשבת.

בשנת 1939 אחד מאחיה של אמי, אהרון, ראה את הנולד והחליט לעלות לפלסטינה בה שלטו הבריטים. כיוון שלא הצליח להשיג אשרת כניסה, עלה לארץ כמעפיל והתגורר בתל אביב ובבני ברק.

עם הפלישה הגרמנית לעיירה גורשו כל הילדים שלמדו בבית ספר משותף עם הגויים. סבי לא הסכים שבתו (אמי) לא תלמד והחליט להקים כיתת למידה ביתית שתכלול: מתמטיקה, לימודי שפה ומלאכה – תפירה. אביה קנה לה מכונת תפירה חדשה. מן הראוי לציין כי לימודי התפירה סייעו לפרנסתה בהמשך.

                                                                    צילום נדיר של קבוצת הבנות שלמדו יחד תפירה

 

בשנת 1944 גורשו כל יהודי העיירה מביתם והועברו לגטו (שהיה ליד בית כנסת מפואר של הקהילה). הם נאלצו לעזוב את שני בתיהם המרווחים ולעבור לחדר אחד בגטו יחד עם משפחות נוספות.  בגטו  נדרשו היהודים למסור את כל דברי הערך, תכשיטים וכסף. מי שלא מסר הסתכן בעונש מוות.

אבי הסתכן כאשר החליט לא למסור את טבעות הנישואים של הוריו , עם צמיד יקר של אימו וקבר אותם באדמה, מתוך תקווה שיבוא יום וימצא אותם.

 

הגברים נשלחו לעבודות כפייה במחנה עבודה. נשים מבוגרות וילדים נשלחו ברכבות לאושוויץ. עם הגעתם לאושוויץ פגשו את הגרמני האכזר מנגלה אשר מיין בין סבתות, ילדים צעירים לבין נשים צעירות שנחשבו כוח  עבודה וזול. בשער הכניסה לאושוויץ היה כתוב: "העבודה משחררת", אך למעשה היה זה מחנה השמדה. התנאים בו היו קשים ביותר, ללא ביגוד מספק, ללא אוכל מספק, ותנאים סניטרים גרועים ביותר. במחנה שוכנו בצפיפות, 6 בנות בתא שינה אחד, ללא יכולת לנוע. סיר האוכל שימש כשירותים. אמי הייתה במחנות השמדה פלשוב ובאושוויץ, עבדה בעבודות כפייה וניצלה בנס יחד עם אחותה לילי שטרן (וייס).

עם תום המלחמה, בעקבות ניצחון בנות הברית את גרמניה נפתחו שערי אושוויץ. עם השחרור ממחנה הריכוז, הגרמנים ברחו מפני הכוחות הרוסים ואמריקאים. השערים היו פתוחים. הבנות החליטו לנסות להגיע חזרה לעיר הולדתן בצ'כוסלובקיה ולפגוש את מי ששרד את התופת. הן הלכו מספר ימים ברגל ובשלב מסויים הגיעו לתחנת הרכבת. הן עלו לרכבת שהסיעה חיילים רוסיים, החיילים ניסו לתקוף אותן. הפעם הציל אותן קצין סלובקי.

אבי היה בן יחיד, אשר שרד את השואה במחנות עבודה. כל משפחתו הקרובה הושמדה במחנות ההשמדה. במשך המלחמה עבד במחנות של הגרמנים במאפיות שהכינו לחם לצבא. את מקצוע האפייה למד מאביו מיכאל שהיה בעל מאפיה.

בתמונה אבי, כהן אליעזר בפתח חנות המאפייה של אביו מיכאל

 

עם ניצחון בנות הברית נשלח בצעדת המוות לכיוון אושוויץ. במהלך הצעדה החליט לברוח והצליח. בדרכו לשורני פגש חבר ילדות סלובקי שאמר לו: "אם הצלחת לשרוד את המחנות אעזור לך להגיע הביתה".

עם שובם לשורני הם המתינו לשובם של בני משפחה נוספים. אך עד מהרה התברר כי אמה של אמי, ששת אחיה ואחייניה הקטנים נרצחו במחנות ההשמדה. כך גם אמו של אבי ואחיו למחצה. הם גילו שהתושבים המקומיים פלשו לבתיהם ולקחו את כל רכושם ובגדיהם. אמי מצאה את מכונת התפירה שנקנתה לה לפני המחנות  אצל אחיה של חברתה הטובה (חברת ילדות גויה. הוא הכחיש את הגנבה ולא רצה להחזירה). כך גם ראו את תושבי המקום לבושים בבגדיהם.

קשה לתאר את רגשותיהם וכאבם הגדול של השורדים את השואה שרוב בני משפחתם נספו במחנות ההשמדה. אמי ואבי נשאו ב- 1946 ובחתונה השתתפו הניצולים / השורדים האחרים. כעבור שנה נולדתי 1949. אמי בחרה את שמי יהודית, כי רצתה ששמי יהיה משמעותי גם בארץ ישראל אליה תכננו לעלות. כעבור שנה אכן הוקמה מדינת ישראל.

בפברואר 1949 עלינו ארצה באונייה עמוסה בנוסעים רבים שרצו לעלות לישראל. ממשפחתנו שרדו את השואה סבי אלעזר שטרן (אביה של אמי), אחותה לילי ואחיה לוי. כולם עלו לישראל והצטרפו לאחיה של אמי, אהרון, שעלה לארץ ישראל כמעפיל. מצד משפחתו הגרעינית של אבי, לא שרד איש מלבדו.

עם הגעתנו לישראל, המדינה הצעירה, הועברנו למעברה בחדרה. קיבלנו אוהל עם שתי מיטות. היה זה חורף גשום ובבוקר האוהל היה מוצף מים. אמי החליטה לקבל את הצעתו של אחיה אהרון ולהתגורר אצלו בבני ברק עד שימצאו בית. כעבור זמן קצר קיבל אבי הצעה להשתתף בהקמת מאפייה ברמת השרון, מאפיית ודש, ובכך לנצל את ידיעותיו בתחום האפייה, כפי שלמד בבית אבא. במהלך השנים הקפיד אבי להכין חלה קלועה גדולה לכל אירוע של  בן משפחה. ימי הולדת שלי, של הנכדים, חברים ועוד.

סיפור ילדותי ברמת השרון

הגעתי לרמת השרון בשנת 1949 כשנה אחרי קום המדינה. התושבים הוותיקים היו חקלאים ברובם, דוברי עברית. התושבים החדשים היו ברובם  ניצולי שואה, פליטים מאירופה  או מארצות ערב (סוריה, עירק, תימן וצפון אפריקה) – לא ידעו את השפה העברית, ורובם היו חסרי כל.

גרתי ברמת השרון ברחוב אז"ר. הוריי שכרו מתושב ותיק בית קטן, 2 חדרים. עם שטח קטן סביבו. הם דאגו שלא יחסר לנו דבר. רוב הדברים נעשו בעבודה עצמית כדי לחסוך בהוצאות. למשל: בנו לול וגדלו תרנגולות שהטילו ביצים, בגינה הקטנה גידלו ירקות ועוד. בפורים אמי תפרה בעצמה את התחפושות.

במערב המושבה הייתה בחורף ביצה ענקית מכוסה מרבדי נרקיסים. בצפון על גבול הרצליה הייתה גבעת צבעונים וגבעת כלניות. פרחי בר מגוונים כיסו את המרחבים הרבים בין הבתים. קטפנו פרחי בר, הבאנו לאימא, ייבשנו פרחים ושלחנו אותם באגרת מיוחדת מטעם הקרן הקיימת לישראל, לילדים יהודים בחו"ל, לפעמים קבלנו מכתבי תשובה. אך לא הייתה לנו שפה כדי להמשיך ולשמור על קשר.

היה בי"ס יסודי אחד (כתות א-ח),–היום הוא נקרא אוסישקין והיו בו שתי כתות מקבילות בכל שנתון. היה לנו שעור מלאכה נפרד לבנים ובנות: בכל גיל יצרנו משהו תואם גיל, למשל, למדנו לרקום מפית אוכל, תפרנו חולצה, עבודות נצרים ועוד. הבנים עשו עבודות עץ למיניהם.

בכל בוקר לפני הכניסה לכתות, התכנס כל ביה"ס במגרש להתעמלות בוקר, כל כתה בטור נפרד. הכינוס שימש להודעות, על זכיות של תלמידים /כתות  בתחרויות, התעמלות, שירה, ציור, חידונים וכו'. הצלצול לשיעור / הפסקה נעשה ע"י פעמון. רוב ילדי כיתתי היו דור שני לשורדי השואה ומיעוטם בנים להורים שנולדו או עלו לארץ ישראל טרם הקמתה. לא היו מכוניות – הלכתי ברגל לגן ולביה"ס, מכתה א' הלכתי עם חברה ובדרך פגשנו עוד ילדים… הלכנו יחדיו. אט אט מספר הילדים בביה"ס הלך וגדל, מספר הכתות הוכפל, אך לא היו די חדרי לימוד. לפיכך למדנו בשתי משמרות. במקביל נבנו בתי ספר נוספים ואז חולקו הכתות מחדש וכל תלמיד נשלח ללמוד באזור מגוריו.

היה מחלק קרח שעבר ברחובות עם חמור או סוס ועגלה כי לא היו מקררים חשמליים. היה חלבן שחילק חלב, הסתובב עם חמור ועגלה ומכר חלב על פי מידת הכד שהיה ברשותו. היה מחלק נפט שהסתובב עם סוס ועגלה ומכר נפט ששימש את הפתיליות לבישול ואת תנורי החימום בחורף ואת הפרימוסים להרתחת הכביסה. לא הייתה טלוויזיה, מחשב או טלפונים חכמים, אבל היו חברים של ממש, חברים אליהם אפשר היה לבוא מבלי לקבוע מראש, הדלתות היו פתוחות.

מקום המשחקים היה בחוץ…ברחוב שלא היה רחוב… שיחקנו קלאס, חמש אבנים, מחבואים, שלום אדוני המלך, עמודו, משחקי כדור, חמור ארוך, קפצנו בחבל, הלכנו לטייל בשדות, רכבנו על אופניים בשבילי המושבה, בשדות, עד חוף הים. כשרצינו לקיים טיול יקר או לממן אירוע – יצאנו יחד לעבוד בחקלאות בשדות החקלאיים ברמת השרון, עקרנו עשבים, ושלפנו גזרים ומילאנו את הקופה הכיתתית לצרכי הקבוצה. כולם הכירו את כולם.

היה ברמת השרון רופא משפחה אחד, ד"ר שטיין, שערך ביקורי בית כשהוא רכוב על אופנוע. כיוון שלא הספיקו לבנות בתים, שיכנו את העולים שהגיעו במעברת אוהלים, שהייתה מול הכפר הירוק. התנאים היו מאד קשים. אני זוכרת שאבי לקח אותי לבקר. רוב המעברה פונתה למזרח המושבה –שם נבנתה שכונה גדולה שנקראה קדמה או מורשה. בתים חד קומתיים עם חלקת אדמה לגידול "משק חי" – ירקות בצד תרנגולות וכו'.

על רקע התנאים הללו הייתה לנו ילדות שמחה, לא היו פערים כלכליים גדולים, היינו הרבה מאד יחד. והביחד נשמר שנים רבות, עד היום אנו שומרים על קשר. כשסיימנו כתה ח' הבטחנו להיפגש  ב 1.1 כל עשור. כך עשינו. חלק מהחברים הגיעו למפגשים מחו"ל (דרום אפריקה, קנדה, וארה"ב). לפני שנתיים ציינו יום הולדת 70 .

שרתתי בצבא במשטרה צבאית בתפקיד בו טיפלתי במתן רישיונות נשק אזרחיים לקציני צה"ל. נישאתי בשנת 1969 לאברהם שגב (סקובלסקי) אותו הכרתי במהלך השירות צבאי.

אברהם היה חבר קבוץ נחשון, שבו נישאנו ב 1.9.1969.  בקיבוץ נחשון באותו ערב נערכו שתי חופות אחת דתית בהתאם לדרישות הוריי שבאו מבתים מסורתיים והשנייה חתונה כמקובל בקיבוץ עם חופה אותה נשאו חברים עם שני רובים ושני כלי עבודה קלשון ואת חפירה.

תמונות מיום נישואינו

למדתי  פסיכולוגיה, באוניברסיטת בר אילן. ניהלתי את השרות הפסיכולוגי ברעננה,  כ- 37 שנה ופרשתי לגמלאות בשנת 2012. נולדו לנו שלושה ילדים: עמיר, דורון ותמר. שלושתם הקימו משפחות לתפארת, שלושה ילדים לכל אחד מהם: לעמיר – שנישא לגילי נולדו יובל, אלון וענבל. לדורון  – שנישא למיה נולדו: רותם, אורי ומעיין. לתמי  – שנישאה לודים נולדו: שירה, נטע וגלי.

לסבא אלעזר שטרן (סבא של סבתא) שאת משפחתו רצו הגרמנים להשמיד יש כיום מעל ל- 400 צאצאים – כולל בני נינים.

הזוית האישית

שירה: למדתי דברים חדשים מסבתא על המשפחה שלי, חיכיתי למפגשים עם סבתא. אני שמחה, שאני יודעת עוד מידע על משפחתי.

יהודית: נהניתי מהתעניינותה של שירה לגבי שורשי המשפחה. שמחתי להפקיד בידיה את תולדות ושורשי המשפחה. המפגשים היו נעימים.

סבתא יהודית השתתפה בתכנית בעבר עם ענבל שגב, בבית ספר ניצנים בתל-מונד והעלתה את סיפורה: מגלות ושואה לחירות והגשמה.