מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שורשים ונרגשים

ליאל זהבי מבאר גנים ואילנה
אילנה אבן בן נעים בנערותה בגיל 16
מטיילים עם תהילים
"הקמע האדום" החדש יותר(המקורי לא שרד את תלאות הפינוי מגוש קטיף)

מטיילים עם תהילים

המושג, "הקמע האדום", היה קוד במשפחה שלנו לתשמישי קדושה במשפחה, שהיו לרוב בצבע אדום – ספרי תורה, פרוכות, וספרי נעים זמירות ישראל. הסיפור להלן משיק ונוגע לספר תהלים קטן בן למעלה ממאה שנה שעבר מדור לדור ושמש גדולים וקטנים לקריאת תהילים בכל מקום. בחלוף השנים הוסיף התואר "הקמע האדום" לדבוק בעיקר בספרי תהילים ששרדו מאז.

לפני 23 שנה הלך אבי לעולמו ואנחנו, עשרת ילדיו, חילקנו בינינו מזכרות וחפצים שהיו שלו. זכיתי לקבל 3 חפצים – כובע ברט שחבש, ספר מעשיות שהיה קורא באוזנינו וספר תהילים – "הקמע האדום". שמרתי עליו כבבת עיני וקראתי בו לפני כל לידה ובכל שבת.

עשור היה ברשותי, אך לצערי הלך לאיבוד בזמן הפינוי מביתנו בגוש קטיף. הריהוט, החפצים והספרים נארזו ואוחסנו ברשלנות והלחות שחדרה הרסה בראש ובראשונה את ספרי הקודש הישנים וביניהם גם "הקמע האדום", שמשום מה התגנב בין הספרים. הצער על אובדן ספר תהלים יקר זה, לא נתן לי מנוח וחיפשתי בכל דרך ספר שידמה לו וימשיך ללוות את המשפחה.

לפני מס' שנים, כשנברתי בספרייה ישנה, שעמדה לפני מסירה וגניזה, גיליתי ספרון דומה מאוד שהחלטתי לאמץ. הספרון הזכיר מאוד את הקמע האדום: בגודל, בצבע ואפילו במצב המרופט של הדפים שלו. מבחינתי, התואר "הקמע האדום", עבר בירושה לספרון החדש יותר הנמצא כיום ברשותי, וגם בו אני מוצאת מקור לנחמה ונסי ניסים.

כדי לתת תוקף לאימוץ זה, החלטתי לבדוק לעומק  את ההיסטוריה של הקמע האדום ובדרך גם להתוודע אל ילדותי ואבותיי. המקור הראשון היה אמי פריחה ביטון ז"ל שהלכה לעולמה לפני חודשיים והיא בת 100 !!

אמי ספרה לי, שהספרון היה של סבי (אב אבי) ר' מאיר ביטון, שקבל במתנה משד"ר שהגיע לכפר אסלאן ברום האטלס במרוקו. סבי שמר עליו מכל משמר, וקרא בו באופן קבוע. לימים העביר אותו כמתנת בר מצווה לאבי שהחזיק בו עד שנמסר לי כחלק מעיזבונו.

הסיפורים שהשמיעה אמי באוזניי, על הספרון ועל כפר הולדתי, עוררו זיכרונות עלומים ומתוקים, שבקשו להתממש. תכננתי את הטיול למרוקו לפרטי פרטים בעזרת אמי, והצעתי לשלוש בנותיי להצטרף אלי ואל אישי שגם הוא יליד מרקש שבמרוקו. המטרה הייתה לגלות את נופי ילדותי, להתוודע לשבילים בהם צעדו זקני השבט של בני משפחתי, הוריי ואחיי הגדולים. אני עצמי הייתי פעוטה בת 5 כשעלו הוריי ארצה וטיול שורשים זה, היה ראשית כל בשבילי.

הסיפורים על הכפר, הנופים והאנשים במרוקו, שסופרו בבית, בישראל, ע"י סבתי והוריי, היו כל כך חיים וצבעוניים, עד כי נדמה היה פעמים רבות, שאלו הם זיכרונות מחוויות שחוויתי ממש. לפני שנה וחצי יצאנו לטיול מעמיק במרוקו, וכמובן שהגענו גם לכפר שבו נולדתי. ההתרגשות הייתה ענקית, זקני הכפר זכרו את כל בני משפחתי וכמובן את הוריי. הצלחתי אפילו לקשר בין אימא לאחד הזקנים שדבר אתה בטלפון ושניהם החליפו חוויות בהתלהבות ושמחה.

עם זקן השבט בכפר הולדתי אסלאן במרוקו, מול המדרגה בה נהגו סבי דודיי ואבי לשבת ולקרוא בתורה בספר התהילים.

היו המון דברים מרגשים בטיול זה, אבל הדבר שגרם לנו לבכות ולשמוח בו זמנית, היה הסיור בכפר הקטן, כשאחד מהזקנים שליוו אותנו מסביר לנו במדויק היכן המדרגה, בה נהגו סבי ואבי לשבת וללמוד תורה, לקרוא תהילים וללמד פרשת שבוע.

ספר התהילים המאומץ, ליווה אותי למרוקו וכשהגעתי לכפר ולמקום בו נהג אבי לשבת, התמלא לבי שמחה כי זכיתי לקרוא תהילים באותו מקום בו קראו תהילים מספר זה – סבי ר' מאיר ביטון ואבי יעיש ביטון ז"ל. כחלק מהחוויה שזכינו לה בכפר, התבקש לעלות לקברו של סבא בכפר לא רחוק בבית העלמין המפורסם: ר' דוד ומשה זיע"א.

 

פוקדת את קברו של סבי ר' מאיר ביטון זצוק"ל בכפר אגויים בציון הקדוש של ר' דויד ומשה זיע"א

סבי ר' דוד ביטון ורעייתו נינה אסתר( הוריה של אמי), קבורים אף הם במרוקו, אך לצערי לא הצלחנו לאתר את קברותיהם. אהבתם וגעגועיהם של אבותיי לארץ ישראל הייתה נוכחת תדיר בחייהם דרך תפילות, שירים ופיוטים ובסיפורים מרתקים על ארץ ישראל זבת חלב ודבש שראו בדמיונם. זר לא יבין זאת; איך שרדה בחייהם התורה והגמרא, תהילים ופיוטים, בכפר שכוח אל-כלוא בלב הר- ושם שמרו על המסורת היהודית, על החגים, המנהגים והתורה.

הוריי עלו בשנת 1962 ממרוקו לארץ ישראל, שחלמו עליה כל השנים, הם ואבותיהם. הם הגיעו לארץ עם 7 ילדים (בתוכם אני) למושב שוקדה בנגב הצפוני, ושם נולדו להם עוד 3 בנות 'צבריות'. כשעגנה האוניה 'איסטנבול' בחיפה, התעניינו אבי ואחי הבכור לאן נוסעים משם? פקיד העלייה ענה, שהולכים לנוח כמה ימים במושב ליד ירושלים, עד שהבית שלנו בבירה יהיה מוכן לקראתנו. כמה תמימות ואמונה הייתה להוריי ולכל העולים שהובלו במשאית איומה, עם ילדיהם ומטלטליהם בידיעה שאוטוטו הם יגיעו לירושלים עליה חלמו כל חייהם.

אמי סיפרה לי שהגענו בלילה למושב, ולא כל כך ראינו את המקום… אבל למחרת בבוקר, גילינו שהבית מכוסה קוצים ועשבייה פראית ובתוך הבית, נדמה היה כאילו עדיין לילה… אמי סיפרה עוד, שאבא לקח סכין מטבח גדולה והחל גוזם ומקצץ את הקוצים. כשסיים לנקות חלקה קטנה קרא לכולנו להשתטח שם ולנשק את אדמת ארץ ישראל!! שום דבר לא הפריע להם – לא הלכלוך, לא הקוצים ולא המאמץ!! כשסיים, ישב וקרא תהילים. בלבו כבר ידע שזה הולך להיות בית הקבע שלנו, ולכן החל לנקות ביתר שאת את החצר ובין לבין, כאביו-ר' מאיר ע"ה, קרא תהילים. מהקמע האדום, ופרשת השבוע מספר חוק לישראל, שהביא עמו.

דעתה של אמי לא הייתה נוחה עליה. אמי הוסיפה עוד זמן רב להתלונן שלא תגור בירושלים… אבי פייס אותה בדרכים שונות, אך בעיקר בכך שבקש אותה להצטרף אליו ולהקשיב לקריאתו בתהילים, פרשת שבוע, או להאזין לסיפורי מעשיות שקרא מסדרת ספרי אגדות ומעשים שהביא עמו ממרוקו. אמי מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אך עצם ישיבתה ליד אבא כשקרא, הקנתה לה ידע מופלא בתפילות, מזמורים, סיפורי תנך ומעשיות מרתקות.

בנערותי בגיל 16

מכל חפציו של אבי בחרתי כאמור שלושה דברים, שבטאו עבורי יותר מכל את אהבתם של הוריי, את התשוקה לקריאה ולרכישת דעת ואת האמונה והאופטימיות שמסייעת להתגבר על כל המכשולים.

מאז אני קוראת בספר התהילים בכל עת, ובזמנים שאני רוצה להיזכר באבא שלי שנפטר לפני 23 שנה ובאמא שלי שנפטרה לפני מספר חודשים. האהבה למקורות עוצבה בבית בו גדלנו, שם חונכנו לתת כבוד למסורת ולשמור על חפצים מהעבר כדי לשמר את הזיכרון האישי, תוך חיזוק הזיקה להיסטוריה המשפחתית שממנה אנחנו לומדים המון, וחיבור לעצמנו ולמקורות שלנו.

בימים הרחוקים ההם, בטרום מחשב, טלוויזיה ואמצעי מדיה חכמים נוספים, ואפילו ספרים לא ממש היו זמינים, חנכו אותנו ההורים לקנות חוכמה בדרכים יצירתיות שדרשו מאתנו מאמץ אמתי של גילוי. האמצעי הבולט ביותר היה חידוני פרשת השבוע על שולחן השבת, שאבא היה עורך בכל שבוע, לכן כולנו היינו חייבים להתכונן. זאת ועוד, בזמנינו לא היו משחקים וצריך היה משהו יצירתי שיעסיק אותנו. אבא המציא משחק שנקרא: "פסוק לי פסוקך"; אחד מתחיל פסוק והשני חייב למצוא פסוק באות שמסיימת את הפסוק של מי שקדם לו. בדרך זו למדנו לשנן ולחדד את הזיכרון דבר שהגביר מאוד את הבקיאות שלנו בתנ"ך, במזמורי תהילים ומשניות. לימים גם עודדו בני המשפחה את אחי ואותי להשתתף בחידוני תנך ובתחרויות שינון שונות, דבר שהביא אותנו ליטול חלק וגם לזכות בחידון התנ"ך העולמי לנוער ולמבוגרים.

לאחר הזכייה בחידון התנך העולמי לנוער יהודי עם שר החינוך דאז מר יגאל אלון וראש המועצה האזורית עזתה מר אברהמי רוזנמן

החינוך שקיבלנו לאהבת התנ"ך הטמיע בתוכנו את האהבה ללימוד וקריאת ספרים בכלל וספרי קודש בפרט. תשעת אחיי ואחיותיי כולם אנשי ספר – לומדים וכותבים. אנשי תורה ואנשי ספר – ספר השירה שלי שראה אור, וכתבים אחרים משתמשים ברבדי שפה שונים המתכתבים עם שפת התנ"ך ומקורות יהודיים שונים.

העיסוק בחינוך עשרות שנים עם אוכלוסיות מורכבות, ההתיישבות בגוש קטיף 25 שנים והעקירה משם, כמו גם האווירה והשפה שהייתה נוכחת בבית הוריי, בילדותי ונעוריי, השפיעו מאוד על תכני הכתיבה שלי, על אורח חיי ותפיסת עולמי. בני משפחתי, אחיי ואחיותיי, בנותיי ובניי, נכדותיי ונכדיי שותים מאותו המעיין שבעלי ואני ממשיכים להנכיח בחיינו.

המסר החשוב שאני מבקשת להעביר נוגע במהות העבר והחשיבות לשמר אותו. כל אדם הוא חולייה בשרשרת הדורות והוא חייב להדק את הקשר הזה למענו ולמען הדורות הבאים. השם שניתן למיזם – הקשר הרב דורי מדגיש את המורכבות המשמעותית ואת הקשר החזק בתוך הדורות ולא רק ביניהם. אני מודה ושמחה על הזכות להשתתף במיזם החינוכי של בית הספר באר גנים: הקשר הרב דורי, שם גרמנו לחפצים, כלים, תמונות וסיפורים לקום לתחייה. הפכנו אותם לחלקים הבונים את הפאזל המשפחתי, הקהילתי והלאומי שלנו תוך הענקת מקום של כבוד בחיי השגרה שלנו לחפצים אלו.

תודה לילדה הנעימה ליאל זהבי חברתי לצוות.

יבואו על הברכה כל העושים במלאכה ובראשם הגב' מזל יהודה, סבים וסבתות, ובעיקר הילדים הצעירים – הדור הצעיר, שחברו לדור הקודם  למען בנייה והעצמה של הדור הבא.

הזוית האישית

העבודה המשותפת עם ליאל היתה מרגשת ומעניינת. הייתה לי זכות לספר לילדה צעירה על אירועים החוצים דורות וגבולות.

מילון

קמע
חפץ שמהווה סגולה למזל ומייחסים לו כוחות על⁻טבעיים

ציטוטים

”גרמנו לחפצים, תמונות לקום לתחייה. הפכנו אותם לפאזל המשפחתי, הקהילתי והלאומי שלנו.“