מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שורשים וילדות

סבתא חנה'לה וניר בצר
סבתי - עבודה עם ניר
השורשים של סבתא חנה"לה מצד הוריה וההתבגרות בארץ

נולדתי בפתח תקווה בבית החולים בלינסון ב-י"א בניסן תש"ט 09.04.1949. שמי נקרא חנה על שם סבתי ה' יקום דמה. הוריי נישאו שנה קודם לכן. אבי נתן זכה שמשפחתו עלתה לארץ בשנת 1936 מריגה עיר הבירה של לטביה. משפחתו הייתה מבוססת למדי והציעו לסבי שניאור זלמן גורביץ, דירת נופש ליד הים והוא חשש שאם הם ישדרגו את רמת חייהם זה ימנע מהם לממש את חלומם לעלות לארץ ישראל.
 
במשפחתם היו שתי בנות מלכה ושרה ואבי נתן ואחיו הצעיר יעקב. האחות הבכורה מלכה חברה לבחור שקיבל סרטיפיקט-ויזה (אישור עלייה לארץ) והם נישאו נישואים פיקטיביים כדי שתוכל לעלות אתו לארץ. הם הגיעו לפתח תקווה. בינתיים הם התאהבו אחד בשנייה והנישואים קיבלו תוקף חוקי. הם הזמינו את שאר המשפחה להצטרף אליהם. כדי לממן את הכרטיסים לעלייה אבי נתן מכר את אוסף הבולים שלו ונתן את התמורה להוריו. אבי היה בן 16 כשהגיע ארצה.
 
אמי מאירה לאה הייתה אמורה בעצם להיוולד בארץ. משפחתה השתייכה לחסידות גור ואביה אף רכש מגרש עם חסידי גור נוספים בארץ ישראל. אולם כשהגיע ר' קלמן אביה לרבי מגור לבקש ברכה לפני העלייה לארץ השתררה שתיקה. המשמעות הייתה שלא קיבל את ברכת הדרך ולכן לא עלו לארץ. כך אמי נולדה בפולין. אמי מאירה לאה נקראת על שם סבה מאיר. אחיה אלישע חלה ונטה למות. הסבא ר' מאיר נסע לרבי מגור לבקש ברכה להבראת אלישע. הרבי שתק. מיד הסבא ר' מאיר אמר: "אני בשבילו".  כאשר חזר הביתה אלישע הבריא והסבא נפטר בפתאומיות
 
אמי הייתה בת הזקונים למשפחה בת ארבע בנות ובן. היא הייתה כמעט בת שבע עשרה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. מקום מגוריהם היה בדרום פולין ליד הגבול הגרמני. כעבור זמן בקשו לקחת מכל משפחה אנשים למחנות עבודה. מטבע הדברים שאחיה היה המועמד הטבעי לצאת למחנה זה. אחיותיה ואחיה היו כבר נשואים עם ילדים ולכן אמי הציעה את עצמה לצאת למחנה. היא הייתה בטוחה שבמעשה זה היא מצילה את אחיה.
 
היא עברה אחד עשר מחנות ריכוז שונים. במהלך  שהותה במחנות העבודה היא קבלה גלויות וצילומים מהמשפחה אך הגרמנים שהיו מתעללים בעצירים בתירוצים שונים לקחו את המזכרות היקרות האלה ושרפו אותם. בכל אופן אמי הצליחה בדרך לא דרך לשמור על גלויה אחת שבדיעבד הייתה הגלויה האחרונה שאביה שלח לה לפני שנשלחו למשרפות באושוויץ. אמי ניצלה יחידה ממשפחתה ועלתה לארץ מברגן בלזן. היא התחזתה לדודה של נערה צעירה כדי לאפשר לה להצטרף לאישור העלייה שלה. הם הגיעו לחיפה בשעות הלילה וזכורים לי התיאורים של היופי המיוחד של האורות שנצנצו מהחוף. היא הגיעה לפתח תקווה ושם פגשה את אבי באוטובוס כאשר הבחין שהיא מנסה להדליק סיגריה והוא במחווה אבירות הדליק עבורה. עישון סיגריות היה אחד מעוד דברים נוספים שאפיינו את שורדי השואה.
 
בכ"ט בנובמבר נערכה ההצבעה המפורסמת באו"ם על הקמת מדינה יהודית. הורי סיפרו על ההתרגשות העצומה שהוציאה את כולם לרחובות בשירה וריקודים. לי היה קשה להבין מציאות של חיים ללא מדינה. הם נשאו ב-  20.06.48 המדינה הוקמה זה מכבר ומיד הערבים סביבנו יצאו להתקפה נגדנו. אבי ששירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה היה כמובן גם חייל בצה"ל ושירת כלוחם במלחמת השחרור.
 
אחד הקרבות הידועים שהשתתף היו בלטרון. היו הרבה חיילים ניצולי שואה שעלו לארץ ועדיין לא למדו עברית ולפעמים אף לא ידעו לתפעל את הרובה שקיבלו. הקרבות היו קשים. מזג האוויר היה חם עובדה שהקשתה עוד יותר על הלוחמים. עם אבי היה בחור צעיר בן השכנים שהתנדב להילחם ואמו התחננה לאבי ש"ישגיח עליו במלחמה".  לרוע המזל נפל הנער בקרב ובכל פעם שאבי נזכר בכך צער רב היה נסוך על פניו. בכל התקופה הזו אמי גרה בחדר בבית סבי וסבתי.
 
באותה תקופה היהודים בארץ ישראל הסתכלו בביקורתיות על ניצולי השואה.  אמי צפתה למשפחה חמה שתפצה אותה על אובדן כל משפחתה. הוריו של אבי לא קיבלו יפה את אמי והיא חשה לא רצויה. כך איבדה בשנית משפחה. אכזבתה הייתה קשה. כאשר נולדתי נולדה גם התקווה לאמי שתהיה לה משפחה. הורי עזבו את בית סבי וסבתי ואבי בנה בית זמני מאסבסט במגרש קטן שרכש בפתח תקווה ברחוב הנרייטה סולד מול שיכון מפ"ם. התקופה הייתה של ראשית המדינה. המצב הכלכלי בארץ היה קשה. חילקו פנקסים שאפשרו לקנות מצרכים במשורה. תקופה זו ידועה כתקופת הצנע. בבתים היו,"ארגזי קרח" שם היה מקום מיוחד לאחסן בלוקים של קרח כדי לשמור על אוכל טרי. במטבח בישלו על פתיליה שהיה צריך למלא את המיכל שלה בנפט. במגרש לידנו ברחוב הנרייטה סולד היה בית מפואר של משפחת רוזנבאום. בכל פעם שצפיתי בחצר שלהם התפעלתי מהגינה המטופחת, מהעצים התמירים שהצלו על המשפחה המורחבת שגרה בבית בעל שתי הקומות.  
 
כשהייתי כמעט בת שלוש אמי אושפזה בבית חולים ליולדות ללדת את אחי שנקרא קלמן על שם סבי, אביה של אמי. באותה תקופה יולדת הייתה נשארת בבית היולדות שבוע ימים. אבי הביא אותי ל"גן מלכה" אצל דודתי. התפעלתי מאוד מכל המשחקים והציוד שהיו בגן. דודי בנה בתים קטנים בחצר הגן עם מדרגות קטנות. ב"בית", אחד היו פינות שונות מטבח, סלון פינת משפחה עם כל הריהוט והאבזור. ב"בית" השני היו פינות של  בעלי מקצוע כמו נגר, סנדלר וכו'. אחר הצהריים כאשר חזרתי הביתה עם אבי יצאנו לחצר ולפתע אבי הרים אותי במהירות והושיב אותי על חבית גדולה שעמדה בצד. הרגשתי בהלה בהתנהגותו של אבי. שמתי לב שפניו מופנות אל מעבר לגדר ואז נגלה לעיני מחזה מדהים. על חוטי החשמל שנמתחו ברחוב הצטופפה שורת דרורים שצייצו וצווחו בקולי קולות, ומעמוד החשמל הזדקר ראש של נחש שהפנט את הציפורים ובלע אותן אחת אחת. סוף סוף הסתיים השבוע שאמי שהתה בבית החולים והיא הגיעה הביתה עם אחי התינוק. היה לנו כלב כנעני ששמו היה עזה והוא מאוד התגעגע לאמי בזמן שלא הייתה בבית. רזונו העיד על כך שלא אכל שבוע ימים. הוא כל כך התלהב לראות את אמי שהצליח לקרוע את השרשרת ולרוץ לקראתה.
 
בחצר היה לנו מבנה נוסף ששמש למחסן ושם היו כלי העבודה של אבי. אבי נכנס למחסן ולפתע הבחין שבדלי יש קיפודים קטנטנים שכנראה הומלטו לא מזמן. הוא התרגש מאוד ולקח את הדלי עם הקיפודים הביתה להראות לאמי. אמי שהייתה בת העיר צווחה בבהלה למראה הקיפודים והתחננה שיוציא אותם החוצה. בחצר היו שני לולים עם תרנגולות, תרנגולי הודו והכלב הכנעני המעורב, עזה. באחד הלילות אבי שמע נביחות רמות של הכלב יצא החוצה וראה את הכלב נאבק עם נחש צפע ארסי שהספיק להכיש אותו לפני שאבי היכה את הנחש עם מעדר וכרת את ראשו. במעשה הרואי זה עזה הציל את המשפחה מהנחש.
 
באותם ימים היה מאוד יקר ללמוד בגן פרטי ולמדתי רק בגן חובה. בת השכנים, עופרה רוזנבאום למדה בגן טרום חובה באופן פרטי שנה לפני כן. היא הייתה מספרת לי בעומדה במרפסת בקומה השנייה על הגן. לפי התיאורים היה זה מבנה אבן עם פסנתר. הגיע היום המיוחל ללמוד בגן חובה. אין לי מילים לתאר את אכזבתי כשהגעתי לגן שהיה צריף עץ ללא פסנתר. שיתפתי את אמי בחלום שלא התגשם. אמי הלכה לעיריית פתח תקווה ועד היום אני לא יודעת מה היא אמרה לפקידים, אך למחרת שובצתי בגן רות, הגן של עופרה. בדרך חזור מהגן הצטרפתי לתלמידות בוגרות שלמדו בבית הספר הסמוך-בית ספר על שם הס, שליוו אותי עד שיכון מפ"ם. הדרך היית הארוכה.
 
אל ביתנו הגיעה מידי פעם אישה גדולת ממדים עם שק ענק שנשאה על גבה. היא הייתה פורסת את תכולת השק על הרצפה-  מגבות, סדינים, תחתונים, טרנינגים ועוד ואמי הייתה רוכשת את הנחוץ לנו. אישה זו כונתה בפינו "רבקה השמנה". התברר לי לימים שמוצאה היה מפולין, אך היא עלתה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. היא ואמי שוחחו יחדיו בפולנית. 
 
 זכור לי צהריים אחד שחזרתי מהגן ורבקה השמנה הלכה באותה דרך. היא הכירה אותי וברכה אותי לשלום. אני ממש זוכרת שהתביישתי, ועוד יותר הייתי במבוכה כשאחת התלמידות שליוו אותי שאלה אם זו סבתא שלי.

מזה זמן אמי התחילה לקבל כספי פיצויים מגרמניה, כאשר שכחו קמעה ההפגנות נגד קבלת הפיצויים. בינתיים אחי גדל, וזכור לי שבכל פעם כשנשמע צלצול הפעמון של מוכר הקרח ואמי הייתה צריכה לצאת לקנות חצי בלוק קרח אחי היה בוכה עד שהתעלף. חוויה עזה נוספת זכורה לי בחורף. בת דודה של אמי ובעלה שנקראו בפינו דודה הניה ודוד מותק עמדו לרדת מהארץ לקנדה. הם מכרו לנו רדיו ומגהץ חשמלי שהיו אביזרים נדירים שלא היו בכל בית באותה תקופה.

לפני שהמשפחה התרחבה הורי בנו חדר נוסף למעלה. בגיל שש זכיתי להולדתה של אחותי רחל שנקראת על שם דודתי אחות אמי וגם סבתא של אבי. זכור לי שהגיע מקרר חשמלי והייתה התרגשות רבה. תפקידי היה לנענע את העגלה של אחותי התינוקת שלא תבכה בחדר החדש ולא יכולתי לראות את המקרר החדש כי לא יכולתי להשאיר את אחותי לבד.

במלאות לי שבע וחצי שנים פרצה "מלחמת סיני". בתקופה זו אחי היה בן ארבע ואחותי בת שנה וחצי. אבי גויס למלחמה. כשנשמעה האזעקה אמי העבירה את אחותי התינוקת מעבר לגדר לאחד מבני השכנים ואנחנו רצנו מסביב כדי להיכנס לחדר המדרגות של משפחת רוזנבאום. בזמן שהותנו בחדר המדרגות עד לשמיעת צפירת ההרגעה הצצתי פנימה מבעד לדלת הפתוחה. הייתי סקרנית מאוד לראות את ה"ארמון" מבפנים אך מעולם לא זכיתי לזה.

אבי הגיע הביתה לכמה שעות להתרעננות, ואחי רץ אליו משש את רגליו ושאל: "אבא אתה בריא ושלם?" –אבי צחק וענה: "אתה לא רואה?". "יופי!" צהל אחי ורץ החוצה לשחק בחצר.

מגיל צעיר מאוד אמי נהגה לספר לי על משפחתה, ילדותה, אחיותיה, אחיה וחוויות שונות מלפני המלחמה. בדרך לא דרך היא הצליחה להשיג תמונות פספורט בלויות של הוריה. בתמונת הפספורט של סבי ראו חצי זקן, כי הגרמנים תפסו אותו בגטו וגילחו לו חצי זקן כדי להשפילו. צלם מומחה ריטש את הצילום, השלים את הזקן, הגדיל את הצילומים ויצר תמונה גדולה של סבי וסבתי. אמי הצביעה על הצילומים והחייתה את הדמויות בסיפוריה.

חברים וחברות שהיו אתה במחנות הפכו ל"דודים ודודות". בשעה קבועה בצהריים הרדיו שידר שמות של אנשים שמחפשים קרובי משפחה שנעלמו ואבד איתם הקשר במלחמה. בשעת השידור אמי האזינה בקשב רב והיה צריך להיות בשקט כדי לא להחמיץ את השמות המשודרים. 

אחותי הקטנה הייתה חולנית והיה צורך להגיע לרופא במרכז העיר להסביר מה קרה ולקחת תרופות מבית המרקחת. הייתי בת שבע ונסעתי לבד באוטובוס מספר 71 למרכז העיר. חציתי כביש ראשי הגעתי למרפאה הסברתי לרופא מה שאמא אמרה לי ועם המרשם הלכתי לבית המרקחת לקחת את התרופות.

 עד גיל שמונה גרנו בפאתי העיר, רחוב הנרייטה סולד – שם היו מעט בתים בין פרדסים ושדות. לאחר מכן עברנו לגור ברחוב הרצל 25 במרכז פ"ת. בבית לידנו היה בית קטן עם חצר ענקית שם גרה משפחת אשרוב. היו להם תרנגולות עצי פרי וגן ירק גדול. בבוקר זה היה מוזר להתעורר לקריאת התרנגול. למדתי בבי"ס "נצח ישראל" לבנות שנמצא ברחוב מוהליבר. 

יום אחד אמי סיפרה לנו בהתרגשות שהיא קראה בעיתון היידיש על קלמן גולדברג שחשבה שאולי מדובר באביה. היא השיגה את הטלפון של אותו אדם ולמרות שידעה כבר שמדובר באדם אחר היא ואבי נענו להזמנתו להיפגש אתו. אותו ערב היה מרגש מאוד והמתנו חסרי סבלנות שיחזרו הביתה. התברר שמדובר באדם מאוד חם ולבבי שהייתה לו בת יחידה, והוא הציע "לאמץ" את אמי כבת נוספת. הקשר עם דוד קלמן ודודה פרידה ובתם איטל'ה היה הדוק מאוד לאורך כל השנים.

לארץ הגיעה תערוכת ציורים של הצייר המפורסם ואן-גוך. הורי לקחו אותנו לצפות בתערוכה. חוויה זו השפיעה מאוד על בחירת תחביב הציור שלי.

את חגיגת בת המצווה שלי אמי רצתה לחגוג באופן מאוד לא רגיל באותם ימים. הורי הזמינו את אולם "חן" ואורחים רבים הגיעו. אמי אמרה שאם יש כבר שמחה צריך לחגוג אותה עם כל הלב.

מול ביתנו ברחוב הרצל גר זקן השומרים של פתח תקווה אברהם שפירא. אחד מבניו היה חרש אילם ונקרא בפי כל הילדים מנדל'ה שפירא. הילדים נהגו להציק לו למרות שהיה אדם מבוגר. היו כאלה שהוציאו לו לשון ולעגו לו תוך כדי שירה: "מנדלה שפירא שתה כוס בירה", והוא היה מתעצבן מוציא קולות מפחידים לא ברורים ורודף אחריהם. תמיד ריחמתי עליו. הוא היה אדם משכיל ונהג לבוא אלינו ולשאול ספרים בשפה הגרמנית מאמי. כאשר קיבלתי אופניים לבת המצווה הוא לימד אותי לרכב עליהם.

בכיתה ז' תוכנן טיול ליומיים. אחרי התלבטויות רבות אמי הרשתה לי להשתתף בו והסכימה לשלם את העלות של שבע הלירות. בבוקר הטיול התעוררתי מוקדם מהרגיל אך אמי הודיעה לי חגיגית שאני לא נוסעת! היא חלמה חלום בלהות בלילה ולכן חששה מאוד שיקרה לי משהו רע בטיול. בכיתי בכי תמרורים ומהמרפסת של המטבח הסתכלתי בעיניים כלות על חברותי המצוידות בתרמיל ובמימיה שהולכות לבית הספר ותשתתפנה בטיול. שנים רבות כשרציתי משהו יקר הייתי מזכירה את שבע הלירות של הטיול שאמי הבטיחה לתת לי כיוון שלא השתתפתי בטיול. שנים רבות לאחר מכן כשהייתי בעצמי כבר סבתא ואמי כבר לא הייתה בחיים פגשתי את חברתי מבית ספר היסודי שסיפרה לי שהיא הטיחה באמה באותם ימים: "אימא של חנה גורביץ אוהבת אותה וההוכחה עד כמה היא דאגה לה תמיד והיא אף לא הרשתה לה לצאת לטיול ליומיים"…

עברו שלוש שנים והגיעה חגיגת בר המצווה של אחי. הפעם נשלחה הזמנה גם לרבי מגור בירושלים. כמה ימים לפני בר המצווה נשמעה דפיקה בדלת פתחתי ולפני עמד יהודי מרשים בגובהו עטור זקן. לא הספקתי עוד להזמינו פנימה ואמי יצאה מהמטבח לראות מי בא. להפתעתי היה זה אחיו של הרבי מגור שבא לברך בשמו את משפחתנו. לימים הוכתר אח זה לרבי מגור.

בקיץ בחופש הגדול אבי סידר לי אפשרות לעבוד בבית החרושת בו עבד כחשמלאי ראשי. אבי היה מגיע למקום העבודה באופניים למרות המרחק הרב. התפקיד שלי היה לענות במרכזית הטלפון ולהעביר את השיחות לנמענים השונים. בין השאר ניתן לי תפקיד אחראי נוסף- לקחת את כרטיסיות העובדים ולנסוע באוטובוס לתל אביב ל "איי בי אם" כדי שיכינו במחשב את תלושי המשכורת. חדר המחשב היה חדר ענק ממדים ובו ישב בחור שקיבל ממני את החומר.

לאחר פסח תשכ"ח הגיע ארצה סם, בן דוד של אמי מקנדה. הצטרפתי אליו לטיולים השונים שטייל בירושלים. כאשר הגענו למעבר מנדלבאום- הגבול שחצה את ירושלים אמרתי לו שאני מקנאה בו כי יש לו דרכון קנדי והוא יכול לעבור לירדן ולבקר בכותל המערבי. זמן קצר לאחר מכן הודיע עבדול נאצר שהוא סוגר את מיצרי טיראן ואוניות ישראליות לא תוכלנה לשוט במפרץ סואץ. זה היה מנוגד להסכמים הבין לאומיים והוכרז מצב חירום בארץ. היו אלה שלושה שבועות של מתח עצום בארץ. גויסו חיילי מילואים והייתה תחושה ש"סוף העולם" מגיע. "דוד" סם עזב את הארץ במהירות כמו תיירים אחרים שחששו שתפרוץ מלחמה. כתלמידה בכיתה י"ב התנדבתי להדביק נייר דבק על החלונות בבית חולים "השרון". פנסי המכוניות נצבעו בשחור, נחפרו תעלות שישמשו כמקלט ומילאנו שקים בחול שיגנו מנתזים של יריות. בכ"ו באייר תש"ח פרצה מלחמת ששת הימים ולאחר שלושה ימים בכ"ח באייר שוחררה ירושלים העתיקה. שמענו ברדיו את מוטה גור עם הרב גורן ליד הכותל המערבי וכולנו בכינו מהתרגשות. יצאנו לחדר מדרגות והתחבקנו עם השכנים שביניהם היו כאלה שלא דיברו אחד עם השני אבל היתה תחושה שהמשיח הגיע ותחושה זו גרמה לאחווה ושלום בין כולם.

בימים אלה התנדבתי בבית החולים לבקר פצועים, ומחלק מהם קיבלתי בקשות לנסוע לבית הוריהם ולהודיע להם שפגשתי אותם ולהרגיע אותם. לא לכל אחד היה טלפון וכנראה מערך הצבא לא השתלט על כמות הפצועים. זכור לי ביקור אחד בבית הורים מבוגרים שגייסתי את כל הרגישות והיכולת שלי לא להפחיד אותם ולהרגיע שמצבו של בנם בסדר.

 

התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן פסיכולוגיה וספרות עברית. במקביל עבדתי כמורה ממלאת מקום בבית ספר "נצח ישראל לבנות". באותה עת הייתי מחוזרת על ידי סטודנטים רבים שאחד מהם אף התלווה אליי בעקשנות כחבר מספר חודשים. נפרדנו. בימי שישי בערב אחרי ארוחת שבת היו באות אליי חברותי לצאת יחדיו לכיוון בית הכנסת הגדול בפתח תקווה שם נפגשו כל הדתיים הצעירים. באותו שבוע שנפרדנו לא התחשק לי לצאת עם חברותי. הן הפצירו בי ארוכות ויצאתי בלי חשק. במקום המפגש נאספו כבר רבים, והנה הגיעה פנינה, אחת מהמורות ממלאות המקום באותו ביה"ס שלימדתי, מלווה בבחור מרשים, חתיך, בלונדיני עם עיניים כחולות לבוש בחליפה ובעניבה. האמת שפנינה התרברבה בחדר המורים וסיפרה בהתפארות על החבר שלה. לא התייחסתי ברצינות לדבריה, כי היא נראתה אחת שמגזימה, אבל… כשראיתי את הבחור חשבתי בלבי- אהה, הוא שווה! שאלתי אותה- זה החבר שלך שאת מספרת עליו? והיא ענתה-שלא. מיד נערכה היכרות ביננו והתחלנו לשוחח. בלילה כשחזרתי הביתה הערתי את אחותי רוחיק (רחל) ואמרתי לה שפגשתי היום בחור שהייתי מוכנה להתחתן אתו. במקביל הבחור התעניין כיצד אפשר להגיע אלי ולפגוש אותי. פנינה הגיעה אליי אחר הצהריים מתנשפת לאחר שעברה מהקצה השני של העיר אצל שרגא ברוורמן (שהיה בן הדוד של ה"בחור"- מוטי) שהיה בן שבט שלי לדעת מהי כתובתי. היא שאלה אותי אם אהיה מוכנה להיפגש עם הבחור שכבר ידעתי ששמו מוטי. עניתי באיפוק-כן. הפגישה במוצאי שבת נערכה בסלון ביתנו והתארכה עד מאוד. באותו לילה מוטי נרדם עם משקפיו שכמובן נשברו ואני לא יכולתי לעצום עין. זו הייתה אהבה ממבט ראשון לשנינו.

באחד הערבים לאחר תקופת חיזורים ממושכת עקבית ורצינית קרא אבי למוטי ל"שיחה" בסלון כשלא שמתי לב. הוא רצה לדעת האם הקשר מוביל לאן שהוא או שהוא סתם מבלבל לי את המוח. הבחור נבהל וכמובן שלא העז לומר אלא שיש עתיד לחברות, וכך התחלנו לתכנן את האירוסים והחתונה. מוטי היה כינוי שניתן לראובן זורח רק בין בני המשפחה מצד אמו, משפחת ברוורמן בפתח – תקווה. לסבו ישראל דוד, ולסבתו אלקה היו עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות. ישראל דוד בנה בניין קומות ברחוב סלור בפתח תקווה, ואכלס בו חלק ניכר מילדיו כדי שיגורו מסביבו. כל הנכדים הבנים שנולדו לאחר פטירת הסבא רבא, הלוא הוא ראובן זורח הצדיק מירושלים – נקראו בשם זה. כאשר הילדים שיחקו ב"חצר" – מושג מיתולוגי בחיי משפחת ברוורמן, אף אחד מהילדים לא נענה לקריאה שמו כי הוא חשב שהיא נועדה לשני. לכן החלו לכנות את כל מי ששמו ראובן בכינוי, וכך הוצמד לו הכינוי מוטי.

החתונה שלי ושל מוטי, נערכה ביום חמישי ב-ז' באלול תשכ"ט באולמי מודיעין ברמת גן. אין ספק שבמשפחה שלי ההתרגשות הייתה גדולה ועצומה לזכות לדור המשך אחרי השואה. החבר'ה מהמדרשייה רקדו ושימחו אותנו החתן והכלה באופן מדהים. נערכו לנו שבע ברכות כל ערב במקום אחר אצל הדודים שמרלינג-בתל אביב וברוורמן-בפתח תקווה.

 

החיים בביתנו השתנו לבלי היכר. כל סעודת ערב שבת התלוותה מעתה בזמירות שבת שלמדנו ממוטי. אמי התייעצה אתו כמעט בכל נושא חשוב, אבי אהב והעריך אותו מאוד, אחי חיפש את קרבתו והם שיחקו שח-מט בלילות עד שהתעצבנתי שמספיק. לאחר שנישאנו שנינו למדנו באוניברסיטת בר אילן וגם עבדנו בלי סוף כדי לממן את החזרת החובות של קניית הדירה, שהייתה בסמוך לבית הורי. בתקופה זו עבדתי בשירות הפסיכולוגי בפתח תקווה כמאבחנת.

כעבור שנה וחצי ב-ח' בשבט תשל"א נולדה בתנו הבכורה שירה. שירי הייתה זריזה בהתפתחותה והחלה לעמוד, לשבת, ללכת ולדבר בגיל מאוד מוקדם. עם סיום לימודי את התואר הראשון בפסיכולוגיה ובספרות עברית התקבלתי לעבוד כיועצת חינוכית בבית ספר היסודי בברקת. יום לפני חגיגת יום-הולדת שנה לשירי, ב-ז' בשבט תשל"ב, נולדה בתנו השנייה עידית. עידיתי הייתה מוכשרת וחיקתה את אחותה הבכורה בהצלחה מרובה עד שחשבו שהן תאומות. בינתיים השתדרגתי בעבודה ועברתי לעבוד כיועצת חינוכית באולפנת צפירה.

לא עבר זמן רב וב-ד' בתשרי תשל"ג נולדה יונית. יוניתי הייתה תינוקת פיצפונת, רזונת, בקושי אכלה אבל בילתה הרבה בשינה. הטיפול בשלושת הילדות לא היה קל ולכן לאחר לידתה של יוניתי הוזמנו לשהות בבית הורי. בשבת הראשונה שהייתה גם יום כיפור יוניתי הייתה בת שישה ימים, ולפתע בצהריי היום נשמעו מכוניות נוסעות ואנשים חזרו מבית הכנסת לפני תום התפילה כי פרצה מלחמה. מוטי ואבי היו מגויסים ואני חזרתי הביתה מבית הורי עם שלושת הילדות כי היו תנאים טובים יותר מבחינת הלינה. בעת האזעקות אמי סבתא מירל'ה לקחה את שירי, רוחיק נטלה את עידיתי ואני חיבקתי את יוניתי התינוקת וירדנו בריצה שלוש קומות למטה למקלט הבניין. מוטי היה מגויס תשעה חודשים וזו הייתה תקופה מאוד קשה.

בתום המלחמה חזרנו לשגרת לימודים ועבודה. בערבים מוטי ניהל בית-ספר לנוער במצוקה, ואני עזבתי את עבודתי בשירות הפסיכולוגי בפ"ת והתחלתי לעסוק בייעוץ חינוכי בברקת. הגשנו את מועמדותינו לצאת לשליחות חינוכית בחו"ל. התקבלנו ובחרנו לצאת כמורים שליחים לאנטוורפן בבלגיה. בשנת ההכנה ליציאה לשליחות אחי קלמוש התחתן עם מרים מובשוביץ ואחותי רוחיק התחתנה עם אבי קסנר. הילדות היו בנות חמש וחצי, ארבע וחצי וכמעט שלוש. שירי התחילה ללמוד באנטוורפן בבית ספר תחכמוני בכיתה א' והשתלבה במהירות עם הילדים למרות שלא ידעה את השפה. עידיתי למדה בגן והצטיינה. יוניתי השתדלה לקלוט את דברי הילדים ובקלטות הראשונות ששלחנו לארץ היא נשמעת מדברת בג'יבריש. תקופה זו גיבשה את הגרעין המשפחתי באופן יוצא דופן. כל יום ראשון יצאנו לטיול ברחבי האזור, ובחופשות נסענו לכל מיני מקומות מרוחקים מצוידים באוהל בעל שלושה חדרים. כך טיילנו בבלגיה, בגרמניה, בצרפת, באנגליה, בהולנד, בדנמרק, בנורבגיה, בספרד, באיטליה,בלוקסמבורג ואף ביוון. בשנת 1977 נערך משחק כדורסל מכונן בבריסל בין מכבי תל אביב לצסק"א מוסקבה. כמובן שהיינו חלק מהקהל וההתרגשות המחשמלת במהלך המשחק והניצחון הסוחף בסיומו היו חוויה בלתי נשכחת לנו כצופים ולמדינת ישראל.

במהלך שהותנו בבלגיה (שנים 1976- 1978) ארע גם המהפך הפוליטי בישראל ובגין עלה לשלטון, סאדאת הגיע לירושלים, ראשוני המתיישבים באלקנה ייסדו את היישוב וחברים מהגרעין הראשון הבטיחו לשמור לנו מקום. חזרנו ארצה לאחר שנתיים למרות הצעות מפתות להמשיך בתנאים כלכליים מפתים, כיוון שהתגעגענו מאוד לארץ עד שיוניתי הציעה ללכת אחרי השובל של מטוס הסילון שנראה בשמיים כדי להגיע לארץ ישראל. החזרה לישראל הייתה בטיול דרך איטליה, שם עלינו עם הרכב על אונייה עד נמל חיפה, וההרגשה של "אנו באנו ארצה" הייתה חזקה מאוד.

חזרנו לדירה בפתח- תקווה, כי הורי ממש סבלו בעת שהותנו בניכר. השתייכנו לגרעין מערב השומרון אך עקב תחושות הורי וויתרתי על השתלבותנו באחת מהאשקוביות באלקנה. השתלבתי כיועצת חינוכית בבית ספר לחינוך מיוחד-נועם ושלום בשעריה שבפתח תקווה. עבודה זו הייתה תובענית מאוד מבחינת ההשקעה הרגשית.

כל קיץ יצאנו לבלות במשך שבוע ימים באוהל על שפת הים בנחשולים. זה היה חוף פראי שדאגנו מראש להצטייד במכלי מים ואוכל. חברו לנו אחותי ומשפחתה וגם חברים מאלקנה-משפחת שטיינר ומשפחת ברינר.

בשנת תשמ"ב ב-ו' בטבת ילדתי את שי בננו הצעיר. לאחר הלידה מוטי התקשר הביתה ושאל את הילדות אחת אחרי השנייה מה היא חושבת שילדתי, ולבסוף אמר להן שרק עידיתי צדקה. למחרת הודיעו בעת מסדר הבוקר בבי"ס נצח שלאחיות שמרלינג נולד אח! בקיץ באותה השנה פרצה מלחמת לבנון הראשונה. הנכד של דוד קלמן שרת כחבלן בלבנון, ואיטלה סיפרה כיצד היא מסוגלת בכלל לתפקד. בבוקר היא מתפללת לשלומו , שולחת לו ברכות בדמיונה- ולאחר מכן מצליחה להמשיך בחיים.

היישוב באלקנה נערך לבניית הקבע, וזכינו במגרש. השתדלנו לעשות במו ידינו דברים רבים בבניית הבית. מוטי לקח את אבי לאחר שסיים את עבודתו לאלקנה וביחד הם הכינו את החשמל, האינסטלציה, עבודת האלומיניום וחימום הבית. עברנו לבית באלקנה בקיץ תשמ"ו. עם המעבר לאלקנה הוצעה לי משרה כמרצה במכללת "אורות ישראל" ומאז ועד היום אני מרצה בחוג לחינוך מיוחד קורסים בנושא הוראה מתקנת, אבחון וטיפול בלקויי למידה ולקות למידה בכתיבה. במהלך השנים הקמתי מכון לאבחון ולטיפול בלקויי למידה שנתן שירות לתלמידים מכל השומרון.

שירי עידיתי ויוניתי השתלבו באולפנת השומרון באלקנה ובסניף בני עקיבא ואף הדריכו שבטים שונים. חטפנו הלם תרבותי באלקנה כאשר נוכחנו לדעת שהילדים חוזרים הביתה בלילות שבת מאוד מאוחר ושכמעט אי אפשר לראות אותם בבית כי הם מסתובבים כל היום עם חברים.במהלך השנים הצטרפנו מוטי ואני לחוגים שונים: מקהלת זמרת הארץ,חוג פרשת שבוע וקבוצת טיולים קבועה בארץ. בנוסף הצטרפתי לחוג ציור.

חיש מהר עבר הזמן ושירי התחילה לשרת בשירות לאומי בבית הילד בירושלים. בקיץ תשמ"ח נפטר בשיבה טובה דוד קלמן המיתולוגי.

בקיץ תשמ"ט אמי נפטרה לאחר מחלה קשה כשטרם מלאו לה שישים ושבע. הקפדנו לדאוג לאבי במשך כל שבע עשרה השנים בהם היה אלמן, וכל שבת או חג הוא התארח בבית אחד מילדיו בחברת הנכדים.

בחורף תשנ"ב שירי ועידיתי למדו באוניברסיטת בר-אילן בפקולטה למשפטים. שירי הכירה חבר ללימודים בשם אלי ברנד.ביום שלישי בלילה שבין ה-17 ל18- בינואר 1991 נשמעה אזעקה בישראל כשהחלה מתקפת הטילים מעירק. אנחנו היינו מודעים שעלולה לפרוץ מתקפת טילים כימית והתכוננו בהצטיידות של מסיכות אב"כ, נייר דבק, וסודה לשתייה כהגנה. כמובן שהבאנו את אבי מפתח- תקווה אלינו לאלקנה. באותו יום שלישי שירי הזמינה את אלי לראשונה לביתנו, להכנת עבודה משותפת. האזעקה הבהירה לכול את הסכנה שבשהות באזור המרכז, ולכן נכנסנו כל המשפחה – סבא נתן, ארבעת הילדים מוטי אני ואלי לחדר האטום. שם החל להנץ הרומן בין אלי ושירי. בכל הימים שלאחר מכן אי אפשר היה לחזור לתל אביב, ואלי, תושב תל-אביב, חגג את השבת הראשונה אתנו כאשר הוא לובש חולצה לבנה של מוטי. הקשר בין שירי ואלי צבר תאוצה וקיבל גושפנקה רשמית במסיבת האירוסין שנערכה בביתנו בראש חודש אדר. באמצע המסיבה נשמעה אזעקה, וכל המשתתפים חבשו מסיכות אב"כ ורצו לחדרים האטומים שהוכנו מראש. בפורים חגגנו נס כפול כי הסתיימה המלחמה. בראש חודש סיון תשנ"א רקדנו בחתונתם של שירי ואלי. הזוג הצעיר זכה לגור באחת מהאשקוביות ביישוב הארעי, שם נולדה נכדתנו הבכורה הדר.

בשלב זה של החיים נוסד מוסד חדש במשפחת שמרלינג והוא קייטנת קיץ של הנכדים-"הגזומבה".

שנות התשעים התאפיינו בהפגנות רבות של תושבי השומרון למען שלמות ארץ ישראל. הקפדנו להשתתף בכל הפעילויות וההפגנות האלה.

עידיתי, הבת השנייה שבפינו היא הבת הגדולה, נישאה בשעה טובה ומוצלחת להוד בצר ב-ז' בחשוון תשנ"ה.חודשיים אחר כך חגגנו ברוב עם את בר- המצווה של שי. ב-כ"ה בחשוון תשנ"ו נולדה אור הבכורה לבית בצר, וכעבור שבועיים ב-י' בכסלו שירי ילדה את נכדנו אופיר. כעבור שנה כ"ו טבת נולדה שביט להוד ועידית. כאמור הוד חתני המשרת בצבא קבע השתתף בתרגיל צבאי ברמת הגולן ובדרך חזרה הביתה מהתרגיל הנהג שלו נרדם וקרתה תאונת דרכים קשה מאוד. הוד היה בין חיים למוות זמן רב ולאחר תקופה ארוכה ובניגוד לצפי הרופאים החלים וחזר לשרת בצבא. בתקופה זו יוניתי יצאה עם יעקובי, והם הוזמנו לעיתים קרובות לעשות בייביסיטר על שביט, ולכן לא ייפלא הדבר שיש דמיון עז בין יוניתי ושביטי.

יוניתי ויעקבי צפריר נישאו בשעה טובה ומוצלחת ב-י"א באדר תשנ"ח. כעבור שנה נולד ב-ו' בשבט שגיא הבכור למשפחת צפריר. לאחר חצי שנה נולדה לשירי ולאלי ב-ז' באב מעיין. אחרי חמישה חודשים התברכנו ב-כ"ז בכסלו בנכדה חמודה הבת השלישית של הוד ועידית. בשנה זו המשכתי את לימודי האקדמיים וסיימתי בהצלחה תואר שלישי במדעי ההתנהגות. בקיץ 2000 משפחת בצר העתיקה את מגוריה לאלוני הבשן שברמת הגולן בעקבות קבלת תפקיד חדש להוד בצפון.

שוהם צפריר התווספה למשפחתנו לאחר שנה וחצי בתאריך ה' באדר. תמיר ברנד הרחיב את חבורת הנכדים ב-י"ז סיון. חלפה מחצית השנה וניר בצר הזדרזה לצאת לאוויר העולם לפני הזמן המיועד ב-ט"ז בחשוון. נווה צפריר הצטרף לחמולה כעבור שנתיים וחצי בכ"ד בתמוז. בשנה זו תשס"ד ב-ט"ז באלול שי בן הזקונים שלנו נישא בשעה טובה ומוצלחת לחני קירשן.

בתחילת חופשת הקיץ תשס"ה אלי שירי והילדים יצאו לחופשה ברמת הגולן. אלי הקפיד לשתות הרבה מים ולא אכל וכתוצאה מכך קבל היפותרמיה. משמעות ההתקף הינו עודף שתיית מים-איבוד נתרן ומינרלים. אלי היה מאושפז בטיפול נמרץ בבית חולים "זיו" בצפת חסר הכרה כשבוע ימים ואחר כך הועבר לבית חולים "איכילוב" בתל-אביב. התגייסנו לטפל בילדי ברנד שהצטרפו למשפחת בצר שגרו באותה התקופה במושב אלוני הבשן שברמת הגולן.

ממשלת רבין יזמה את גירוש מתיישבי גוש קטיף. לא האמנו שתרחיש איום כזה עלול להיות ולקחנו חלק בכל פעולה שנועדה למנוע אסון זה. אבל לצערנו אכן זה קרה. בקיץ זה הולדתו של צביקי שינה סדרי בראשית בבית בנות בצר. בקיץ שנה לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה בעקבות חטיפת חיילי צה"ל בצפון. בעת המלחמה נערכה אצלנו קייטנת הנכדים הידועה-"הגזומבה". כל בוקר התחלנו בתפילה לשלום החיילים וחקוק בזיכרוני שמעיין התרגשה מאוד ובכתה כי דאגה לאביה שגויס במסגרת המילואים. בסוף קיץ זה משפחת בצר חזרה בשמחה רבה לגור באלקנה לאחר שש שנים של שהות בצפון. בשנים אלו נסענו אין ספור פעמים לסייע לעידיתי והילדים באלוני הבשן.

לאחר שנה תמר הבכורה לבית שי שמרלינג הצעיר נולדה ב-כ"ח אלול. חלפה עברה שנה נוספת ונריה צפריר מחזק את קבוצת הנכדים.בחנוכה תשס"ט החל מבצע עופרת יצוקה, וכמובן כמו בשנים הקודמות נתנו כתף לעידיתי שכאשת חייל בצבא קבע עובדת ומטפלת בילדים ללא סיוע מבעלה. לאחר ארבעה חודשים ב-ד' בניסן התווספה אביב לבית בצר. איתן שמרלינג הצטרף למשפחתנו ב-כ"ו חשוון חצי שנה לאחר הולדתה של אביב. שנתיים אחר כך ב-ט"ו אב נוספה עופרי צפריר לשבט. בפברואר 2011 מונה הוד בצר לתפקיד בכיר – עוזר הרמטכ"ל בני גנץ. בנובמבר 2012 התחיל מבצע "עמוד ענן", ובכל תקופת הלוחמה הוד לא נראה בבית. עדי שמרלינג חברה למשפחתנו לאחר שנתיים ב-י"ג טבת.

מאורע טראומתי ארע בקיץ תשע"ד, כאשר שלושה נערים תלמידי ישיבות נחטפו בשעה שהמתינו לטרמפים בגוש עציון ונרצחו. עקבנו בדאגה ובתפילה לשובם עד שנמצאו גופותיהם. בת אלקנה הייתה חברה של אחד הבחורים וההיכרות האישית החמירה את כאבינו. בעקבות הרצח הנלוז צה"ל יצא למלחמת "צוק איתן". במהלך המלחמה הרגשנו מעט ממה שעברו יישובי הדרום עם כל האזעקות.

סיכום של ניר

בעבודה של הקשר הרב דורי התוודעתי לנושאים וצדדים שונים שלא הכרתי במשפחתי.

שורשי משפחתי מצד סבתי הינם משפחה חמה, דואגת, בעלת ערכים נשגבים ובני תורה. סבתא רבתה שלי גילתה גבורה עצומה בעת השואה וכל מה שסבתי סיפרה לי בעניין זה לא היה ידוע לי. גבורתה של סבתא מירל'ה התבטאה בעזרה לזולת ובחסדים לאנשים שסביבה. היא למעשה יישמה את כל הערכים שספגה בבית אביה, בפולין. הסיפורים שסבתי סיפרה על בית הוריה האירו לי את הקרקע בה צמחה משפחתי.

במהלך התחקיר סרקנו את תולדות הקמת המדינה עד היום.

המפגשים עם סבתי במסגרת הפרויקט קרבו אותי מאוד וקשרו אותי אליה עוד יותר ממה שהיינו לפני כן. שמעתי סיפורים נשכחים. נהניתי מאד מהשעות שביליתי במחיצתה של סבתי.

בין סבתי וביני נכרתה ברית לא כתובה של סודות וצחוקים.

בשולי העבודה הייתה לי גם הזדמנות ללמוד קצת על השורשים של סבי, סבא מוטי, שמספרים את הסיפור של ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה התשע עשרה.

 
לעבודה המלאה של ניר וחנה, ולסיפורים נוספים על בני המשפחה, פרי עטה של חנה: 

מילון

מברק
הודעה מהירה שנשלחת באופן מהיר עם שליח

ציטוטים

”לקוות לטוב“