מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שומרים לכם מקום בלב

אני (ספיר) יחד עם סבא רבה שלי
ולודיה בהיותו חייל בצבא רוסיה
ולודיה, סבא רבה של ספיר, היה חייל בצבא רוסיה בזמן המלחמה בנאצים.

ולודיה, סבא רבה של ספיר, היה חייל בצבא רוסיה בזמן המלחמה (כיום בן 92).
מראיינות: ספיר טראקנוב וגל שרנצל-סלע.  
נולדתי  בשנת 1923, בכפר משקאוצה במולדובה.
היינו משפחה בת 4 נפשות: אבא נוחם, שעבד במפעל טבק, אימא זיסל שהייתה עקרת בית, אחותי ריבה ואני- ולודיה.
לפני המלחמה, למדתי בבית ספר יהודי, "בחיידר" ובהפסקות, היינו אני וחבריי הולכים להתרחץ בנהר שהיה ממש ליד בית הספר. אהבנו במיוחד לשחק במחבואים. כולנו בבית דיברנו ביידיש, זו הייתה שפת היהודים.
 
ב-22/06/1941 כשהייתי בן 18, הודיעו ברדיו ובכריזות ברחוב על המלחמה – מלחמת העולם השניה. זה היה ביום ראשון, כולם היו בבית. בימי ראשון אצלנו לא עבדו וגם לא הלכו לבית הספר. אחרי ההכרזה על המלחמה, החלו בפינוי מיידי של היהודים מהבתים והבנו שהולך להיות פה ממש מסוכן, פחדנו מאוד. ניסינו לחצות את הנהר בכל מיני מקומות, אבל בכל מקום שניסינו, הגרמנים הפציצו והאוניות והמעבורות הופצצו גם הן.
בסופו של דבר מצאנו מקום , שבו נתנו לנו סירה ובעזרתה הצלחנו לחצות את הנהר דנסטר. בדרך תפסנו רכבת שהעבירה פחם. התיישבנו בקרון שכולו היה מלא בפחם וכך נסענו דרך ארוכה עד שהגענו לקולחוז בעיר קרסנודר שבאזור הקווקז

נשארנו בקולחוז 3 חודשים ובספטמבר 1941 התגייסתי להנדסה הקרבית בצבא רוסיה ומייד התחלתי להילחם.
 
היה שם מאוד קשה: עברנו ממקום למקום רק ברגל, לא במשאית ולא בשום כלי תחבורה. הלכנו ברגל דרך אוקראינה, בלרוס, פולין עד שהגענו לברלין.
 
בזמן הזה המשפחה שלי המשיכה לברוח מהגרמנים. זה היה חורף קר במיוחד ובגדים חמים לא היו לצבא. במקום מגפיים, ליפפנו טלאים של בד מסביב לרגל. הרגליים שלי לא עמדו בקור הנורא הזה וקיבלתי כוויות קור כל כך קשות, שחשבו לכרות לי את הרגל, אבל למזלי ברגע האחרון החליטו לא לעשות זאת וכך המשכתי להילחם, למרות הכאבים העזים, הקור הנורא והסבל הבלתי נגמר.
 גם אוכל לא היה כמעט ובנוסף לקור הנורא, גווענו ברעב. היינו אוכלים בעיקר תפוחי אדמה ופרוסת לחם אחת ביום. מכיוון שלא אכלנו בשר ושומנים, סבלנו מ"עיוורון עופות" ולכן היינו חלשים מאוד ולא היה לנו מספיק כוח להילחם.  ככה נלחמתי ארבע שנים בתנאים לא תנאים, בקור וברעב, במסעות רגליים מתישים וכואבים, ללא נעליים ומעט בגדים… ובשל כך נחלנו הרבה הפסדים והגרמנים ניצחו אותנו בהרבה קרבות.
 
בשנת 1943 המחלקה שלי הגיעה עד לסטלינגרד, העיר הזאת הייתה מבוצרת ומסביבה שמו מוקשים ואנחנו, המחלקה שלי נטרלנו את המוקשים. ב-16 באפריל 1945, התכוננו לכיבוש של ברלין וב- 9/5/1945, סופסוף ניצחנו את הגרמנים והצלחנו לכבוש את ברלין ושם, על רייכסטאג, הנפנו דגל ניצחון רוסי jעד היום יש לי חליפה עם מדליות שקיבלתי מהצבא על הגבורה במלחמה.
 
המחיר היה כבד מאוד, אך למרות כל הקושי והסבל הרב, הייתה חברות אמיתית בין החיילים והתקווה לניצחון הייתה תמיד. אני חושב שהתקווה היא  מה שהצליח להחזיק אותנו מאוחדים ועם רוח לחימה שלא דעכה, אפילו לא לרגע.  
 
לאחר המלחמה, נשארתי בגרמניה כאיש צבא ויצרתי קשר עם בני משפחתי. אימי ואחותי שרדו את המלחמה ונשארו בחיים, אך אבי נפטר מגעגועים אליי ומחוסר ידיעה על גורלי. לאחר מכן, גרתי בקישינייב, מולדובה ועבדתי בחנות רהיטים.
יום אחד הוזמנתי למסיבת ריקודים ושם הכרתי את סופה, היא ומשפחתה לא עברו את השואה כי כאשר הגרמנים הגיעו לעיר הולדתה הם הצליחו לעבור לאוזבקיסטן ולשם הגרמנים לא הספיקו להגיע.

אני וסופה התאהבנו ולאחר זמן קצר התחתנו. נולד לנו בן- נחום, על שם אבי ז"ל. גם הוא הספיק להתחתן עם סבתא שלך סווטה ולהביא לי שני נכדים מקסימים, אימא שלך, גרטה וזיו והם הביאו לי נינים אותך ספיר ואת אלון ואדם הילדים של זיו.  
 
ב- 1990, החלטנו לעלות לארץ ישראל. עלינו אני אשתי, בני נחום ומשפחתו והגענו לחדרה. פגשנו בני משפחה וחברים שלא ראינו שנים רבות וזה היה מרגש מאוד. הבן שלי התחיל לעבוד כבר ביום השלישי לאחר שהגענו ארצה.

בארץ היה חם מאוד ולקח לנו שנים להתרגל לאקלים בישראל. חדרה הייתה הרבה יותר קטנה מהיום, היו בה הרבה פחות אנשים ומן הסתם גם הרבה פחות בתים.        

מילון

עיוורון עופות
מחלה עקב אי אכילה מספקת של בשר או שומן

ציטוטים

”למרות כל הקושי והסבל הרב, הייתה חברות אמיתית בין החיילים והתקווה לניצחון “