מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שולמית האישה שחיברה את הנוער לעתיד בשירה, בנגינה ואהבה

טוהר ושרה באחד המפגשים עם שולמית
שולמית ועקיבא בתחילת דרכם המשותפת
ריכזה את הנוער בהתנדבות בנווה נוי(משק עזר) בעיר

שולה רוזנהיים נולדה ב-31 בדצמבר 1934 בפתח תקווה, להורים שמחה ושלום הלל.

הוריה עלו מתימן ברגל לארץ, בשנות ה-20. אביה היה יתום והוא עלה לארץ יחד עם משפחה שאימצה אותו, ואימה עלתה עם משפחתה כשהייתה בגיל 6.

הוריה של שולה-שלום ושמחה הלל

שולה היא הבת הבכורה ואחריה נולדו עוד 4 אחים ואחיות. אביה של שולה היה עסקן ציבור. כאשר הגיע ארצה, היה פועל בניין והקים את מועצת הפועלים בפתח תקווה, הוא היה פעיל במפלגת מפא"י – כיום זו מפלגת העבודה. אימה של שולה לא עבדה אלא טיפלה בילדים  והייתה עקרת בית.

סבא של שולה, מצד אימה, הרב חיים משה שקדי, לימד בישיבה, כמו כן שימש כשוחט, שדכן, מחתן, ומגשר בין אנשים. סבא של שולה היה מאוד ליברלי בדעותיו והאמין  ב"חיה ותן לחיות", כאשר היה חוזר מבית הכנסת בשבת, השכנים היו עובדים את האדמה וכאשר עבר דרכם, הם היו מחביאים את הכלים כדי לכבדו. סבא של שולה ידע שהם לא שומרים שבת. אך לא העיר להם אף פעם והעריך את הכבוד שנתנו לו.

כיסיו של סבא היו מלאים בפירות  יבשים. היא הייתה שולחת את ידה לכיס המעיל השחור, הארוך שלו, ולוקחת פירות יבשים שתמיד נמצאו בכיסו.

לפני חג הפסח, שולה ואחותה היו הולכות לנקות את ביתו של הסבא, ואת חג הפסח כל  המשפחה חגגה אצל הסבא, יחד עם משפחות נוספות מהשכונה. על שטיח גדול כולם היו יושבים, לבושים לבן, והסב היה מברך וקורא את ההגדה. כולם היו בשקט מוחלט בעת הברכות.

שולה גדלה בתקופה שהבריטים שלטו בארץ, והייתה ילדה פעילה מאוד. היא הייתה בגדנ"ע, שם למדה קפא"פ – קרב פנים אל פנים בעזרת מקלות, אימונים אלה התרחשו בלילה או בסתר, בפרדסים, כדי שהבריטים לא יגלו זאת, נערים ונערות בגילאי 14-15 היו נלקחים לאותם הפרדסים להתאמן בנשק.

שולה הייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער העובד והלומד, תנועה שהצטרפה אליה בגיל 13. כל ערב היו ריקודים, שירה, או שיחה עם המדריך על ציונות והתיישבות בארץ. בתקופת מלחמת השחרור, במסגרת פעילויות הנוער, ילדים ונערים היו עוזרים בקבוצות בעבודה בקיבוצים כיוון שהיה מחסור בעובדים. העובדים נקראו למלחמה, והנוער החליף אותם בעבודות החקלאיות: בשתילה, זריעה וקציר. לדבריה, תנועת הנוער העובד והלומד, נקראת כך כי  בני הנוער עבדו בבקרים כדי לעזור בפרנסת משפחתם ובערב הם למדו. הלימודים התרחשו בערב ולא באופן רציני, ולרוב, במקום שיעורים היו ריקודים. בנוסף, לתנועות הנוער והגדנ"ע, הייתה לשכה לבני נוער שדרכה היו בני נוער נשלחים לעבוד במקומות שונים בעבודות  כמו: זריעת מלפפונים וקטיף עגבניות. במסגרת פעילות התנועה, נשלחו שולה וקבוצתה, לקיבוץ דורות בצפון הנגב, ולקיבוץ בארי בנגב המערבי, שם עבדו בזריעה, ארזו תפוחי אדמה המיובאים מחו"ל. לפעמים היו להם שלושה ימי עבודה ושלושה ימי טיול, או ארבעה ימי התנדבות. שולה וקבוצתה נשלחו דרומה ליוטבתה, שם הייתה נקודת שמירה צבאית בגבול. הדרך ליוטבתה הייתה מלאה באבק, ובחורף האבק הפך לבוץ והכבישים נחסמו. לכן הביאו לנוער פטישים כדי שיפוררו סלעים לחצץ, מהחצץ עשו שביל כדי לאפשר נסיעה בכביש יוטבתה. כל מחזור עבודה כזה ארך כ-4 ימים.

השיר שהיא וקבוצתה  שרו במהלך העבודה:

"הך פטיש עלה וצנח

כבישי בטון בחול נימתח

עורי שממה דינך ניתך

אנו באים לכבוש אותך!"

בתנועה, כאשר כל הנוער היה רוקד ושר, שולה הייתה מצמידה את אוזנה לגבו של האקורדיוניסט ששמו כדורי. אימא של שולה, שראתה אותה מצמידה את אוזנה לגבו של הנגן, שאלה אותה בסוף הערב מדוע היא עושה זאת? שולה ענתה שהמוזיקה מהאקורדיון עוברת לאקורדיוניסט כדורי, ומכדורי עוברת אליה, והיא נהנית ומרגישה טוב.

אימא של שולה ידעה שבתה אוהבת מאוד מוזיקה, לכן כאשר שולה הייתה בת 13, הפתיעה אותה, לקחה אותה למושבה ושם קנתה לה אקורדיון, למרות תקופת הצנע ולמרות שהכסף היה מיועד למטרה אחרת. שולה זוכרת היטב את אשר היה באותו יום. כאשר הגיעו הביתה, אמה הכניסה אותה למטבח ודרשה ממנה לא לצאת עד שתלמד לנגן. שולה שהייתה מוכשרת מאוד, למדה בעצמה, תוך כדי ניגון והכרת הכלי. כאשר אביה חזר מהעבודה, שמע  וראה את שולה מנגנת במטבח.

האבא שאל של מי האקורדיון הזה? וכשהבין  שהאם שמחה, קנתה את האקורדיון מכספי החיסכון שנועדו להרחבת הבית הקטן שלהם, הוא הושיט יד לפנים גג המרפסת וצעק "שמחה מה עשית, זה היה חיסכון לבנות עוד חדר לילדים!".

בהמשך האב דאג לממן את שיעורי הנגינה. שולה הקטנטונת  צעדה עם מזוודת האקורדיון ברחוב בדרך למורה, למדה לנגן  והתקדמה באופן מרשים.

התקופה של מלחמת השחרור זכורה לשולה היטב, במיוחד זוכרת את  החלונות שכוסו בבריסטול שחור, על מנת שתהיה האפלה מוחלטת, את  ההפצצות והאזעקות. לילה אחד, שוטר בריטי דפק בביתה של שולה, ואמר להוריה שהבריסטול השחור לא מכסה את כל החלון ורואים אור מחוץ לחלון, והוא דרש מיד לכסות את החלון.

היא חוותה את הרגע ההיסטורי המרגש בשנת 1948, כאשר בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. שולה הייתה אצל שכניהם בסוף הרחוב.  זה היה הבית היחיד עם חשמל ורדיו, רדיו שהיה מאוד גדול, בגודל של מכונת כביסה, והם האזינו להכרזה ושמחו מאוד בהקמתה של המדינה. הם יצאו לרחובות העיר בריקודים ובשמחה.

לדבריה השמחה הייתה כפולה, שמחה כי  השתחררו משלטונם של הבריטים, שהיו מכונים על ידם "כלניות" (בשל כובעיהם האדומים) ובעיקר שמחו בגלל ההכרזה.

 

ההופעה הראשונה של שולה וכמובן בהתנדבות זכורה לה היטב:

בשנת 1949, בהיותה בת 15  ביום העצמאות הראשון למדינה, הופיע בפתח ביתה של שולה טנדר עם הכיתוב "עיריית פתח תקווה". הרכב נשלח מטעם הקונסרבטוריון, לכתובת ביתה, כיוון שידעו שהיא מנגנת.  שולה נלקחה לנגן בפני קהל, על במה. במשך 4 שעות היא ניגנה ללא הפסקה. בבוקר שלמחרת היא התעוררה עם שלפוחיות בכתפיים.

לאחר הופעה זו הוזמנה שולה לנגן במופעים רבים ועשתה זו ברצון ובאהבה.

בשנה זו, התחילה שולה לעבוד  בבית חרושת למצות ולריבה.

השנים הראשונות היו שנים בהן עולים רבים מארצות שונות עלו ארצה. כמשפחה וותיקה סייעו הוריה של שולה יחד עם חברים נוספים  ויצאו לקבל  את פניהם של עולי "מרבד הקסמים", הם דאגו לעולים לבגדים, נעליים ומוצרים נוספים.

לקראת גיוסה, בשנת 1952 נשלחה שולה למחנה אימונים בתל נוף לצורך הכנה לשירותה הצבאי. 

בתקופת הגיוס שלה היא שרתה  בצוות הווי ובידור, לשם שובצה לאחר ששמעו כיצד היא מנגנת. צוות הווי ובידור כלל אקורדיוניסטית – שולה, ריקודים ומורה לעברית. היא נשלחה יחד עם הצוות בכל יום למקום אחר, לנגן לחיילים. ובערבים צוות ההווי ניגן והרקיד את החיילים.

בשנת 1954 כאשר  השתחררה מהצבא יצאה לעבוד במפעל לפח. במקום עבודה זה הכירה  את בעלה עקיבא.

בשנת 1955 הם נישאו באולם בפתח תקווה, הוזמנו קרובי משפחתם, שכניהם, ומועדון הפינג פונג שבו שיחק עקיבא.

לאחר שעקיבא קיבל עבודה במכתשים הם התכוונו להתגורר בבאר שבע. אבל הם התעכבו, וגרו במשך כשבועיים בעומר, וחיכו שביתם בבאר שבע יהיה מוכן עבורם. שולה ובעלה כמו יתר התושבים בעומר, סבלו ממסתננים שחדרו מירדן. ובנוסף, המרחק מהעיר באר שבע הקשה על שולה.

ההחלטה לגור בבאר שבע הייתה טובה לשולה, היא אהבה את הסביבה בבאר שבע, את הנוף, את הבתים עם הגינות. והיה לה בית עם הגינה, והיא הייתה מאוד מרוצה. כשהגיעו לבאר שבע הם קיבלו את ביתם במשק עזר – שכונה בבאר שבע שהוקמה בשנת 1953, שנקראה כך, כי לכל תושב היה שטח בגודל דונם משק עזר, התושבים היו מגדלים דברים למחייתם כמו: תרנגולות וירקות.

הקקטוסים בחצר הבית של שולה ועקיבא

לשולה ועקיבא היה מטע של עצי פרי שהוחלפו בקקטוסים, לאחר שעצי הפרי קיבלו מחלה ונהרסו.

הבית שקיבלו היה בית קטן מאוד, עקיבא היה זכאי לבית זה כיוון שהוא עולה חדש מהונגריה. הוא עלה לארץ לאחר ששרד את השואה, נלחם במלחמת השחרור ונפצע ברגליו מהיתקלות במוקש, כאשר נסע לבית גוברין להביא אספקת ציוד לחיילים. האווירה במשק עזר הייתה טובה מאוד, אווירת חברות, לא היו הבדלי דת גזע ומין, כולם הכירו את כולם ורוב התושבים היו עולים חדשים. השכונה שבה גרה הייתה מלאה בבתים זהים בגודלם ובמראה החיצוני. באר שבע הייתה בשלבי התפתחות. בהתחלה  הכל היה שומם  ולא היו כבישים לאט לאט נבנו השכונות ונסללו כבישים. בשנים הראשונות כאשר לא היה חשמל בבית. שולה  כמו יתר התושבים בישלה על פרימוס, ועששית האירה את ביתם.

בשנים הראשונות ,כאשר גרו במשק עזר,  היו גניבות רבות ,.תושבי הכפר הערביים ששכנו מסביב לעיר, גנבו בבתים במשק עזר, בגדים מחבלי כביסה, אופניים וכל דבר שמצאו בחוץ. חברי השכונה החליטו להציב שני שומרים שיסרקו בלילות את הרחוב, וכאשר היה רעש או אדם חשוד, השומרים היו רצים אל עבר חבית התלויה על עמוד חשמל ומכים בה בחוזקה, הרעש היה מעיר את כולם ומבריח את הגנבים. בנוסף, השומרים החזיקו בידם קרש עץ דמוי רובה, העטוף בנייר כסף שהבריק לאור הירח והפחיד את התוקפים.

בתקופת ההיריון הראשון של שולה, בשנת 1956, בגיל 22, כאשר חשה ,שהגיעה שעתה ללדת קראה מהר לעקיבא שיבוא יחד איתה לבית החולים הדסה, שהיה באזור העיר העתיקה. אז לא היה חשמל, לא טלפונים ולא מכוניות שייקחו את שולה לבית החולים. היא ועקיבא החלו ללכת ברגל בלילה. "היה חושך נוראי" היא מספרת, "עקיבא לא ראה שום דבר כיוון שבאותו שבוע נכנסה לו חומצה לעין בעבודה ואני הדרכתי אותו לאן ללכת, כל פעם שהיה לי ציר הפסקנו, עד שהגעתי לבית החולים וזמן קצר לאחר מכן ילדתי את יעל בתי הבכורה"

לאחר שנולד לשולה ילד נוסף, היא ניגנה בבית להנאתה, צלילי האקורדיון נשמעו בשכונה והשכנים ביקשו ממנה ללמד את ילדיהם לנגן. ההחלטה ללמד הייתה לא פשוטה כיוון שהיו לשולה שני ילדים קטנים ובעלה עקיבא עבד משמרות. היא החלה ללמד בהתנדבות תלמידים במטבח, היא נתנה לילדים לנגן באקורדיון שלה על פי התווים שהניחה להם על השולחן במטבח. כאשר שמעו בעירייה על שולה שמלמדת ילדים לנגן, ביקשו ממנה ללמד בגני ילדים.

שולה עם בעלה ו-2 מילדיה
מנגנת ומרקידה

מנגנת בגנים. בשנת  1965 שולה הכירה את חנה סיידמן, שגרה אף היא  במשק עזר, חנה הייתה אישה פעלתנית שעלתה ממצרים, וגרה במרחק שני בתים משולה. חנה  הציעה לשולה, ליזום יחד גרעין של הנוער העובד והלומד בשכונה. היא המליצה ששולה תדאג להרקדות ולשירים והיא, חנה, תארגן את המקום. שולה הסכימה והן החלו להרקיד יחד בהתנדבות קבוצות של 50 בני נוער במקלט, בצפיפות רבה מאוד, שולה מנגנת באמצע וכולם סביבה רוקדים.

בהמשך עברו להפעיל את הנוער במרתף של בית ספר מענית, עקיבא, שעבד באותה התקופה במשרד הבריאות, פגש את סגן ראש העיר וביקש ממנו לבנות  מועדון לגרעין של הנוער.

עד שנות ה-70 שולה וחנה הפעילו בהתנדבות את הנערים והוציאו אותם לטיולים רבים: בכרמל, בגליל, ובנגב, במדבר יהודה, ובמכתש רמון. טיול אחד ששולה סיפרה לנו עליו היה בכפר דרוזי עוספיא בהר הכרמל, שולה חנה והנערים הלכו בשביל העיזים כדי לעלות להר, ונאחזו בשורשי העצים כדי לחשל את עצמם. הן היו מביאות הרצאות לנוער, סיפורים, ריקודי עם, וא"ש לילה.

טיולים עם הנוער במשק עזר

בשנת 1973, מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה. שולה יחד עם נשות משק עזר החלו לבשל אוכל לחיילים הרעבים שלא הספיקו לאכול שום דבר ויצאו להילחם, כל התושבים תרמו אוכל ובעל מכולת במשק עזר הציע את המטבח של המכולת כדי שהנשים יוכלו לבשל אוכל ולשלוח לחיילים.

בשנות ה-80 חנה ושולה החליטו להקים פעוטון שבו ישהו הילדים כדי שההורים יוכלו ללכת לעבוד. שולה מספרת בהנאה: "חלק מילדי הגן היו  הילדים של החניכים של שולה וחנה במועדון." הרגישה נהדר שהיא עובדת עם הדור השני.

שולה וחנה עם ילדי הגן

 

תעודה על סיום לימודי ההכשרה  

 

שולה המשיכה להתנדב ולעשות רבות למען הקהילה גם לאחר פרישתה לפנסיה.

לדוגמא שולה  תפרה בהתנדבות את הסמלים של מועדון הבאולינג על חולצות תכלת שקיבלה לשם כך.

שולה מתפעלת מאוד מהתפתחותה של העיר, היא מספרת שמרוב שהעיר מתפתחת מהר ויפה, היא כבר לא מכירה את רובה, אך שמחה מאוד על הפיתוח.

משפחתה של שולה התרחבה,  ויש לשולה נכדים ונינים.

שולה עם נכדתה
שולה ועקיבא בחתונת הנכדה

       

                                                                                                   

 

שולה עם שלוש מנכדותיה

 

 תיעוד: טוהר חדד ושרה טגנייה תלמידי כיתה י"א  באולפנת אוריה  באר שבע

עריכה לשונית : הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה ותוכן: שוש לוי מובילת  הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע

הזוית האישית

שולה יקרה, הסיפור שלך היה מרתק ובכל מפגש גילינו משהו חדש על חייך. כל הפרויקט הזה יחד אתך תרם לנו להבין את גודל החשיבות של לדעת, לשאול על הסיפור מאחורי כל אדם, מכיוון שמאחורי כל אדם עומד סיפור וחוויה שלבסוף הביאו אותו להיות מי שהוא היום. ואת שולה, את אישה צנועה שלא ממהרת להתגאות בסיפור שלך למרות ייחודו ויופיו. תודה לך שבזכותך הבנו כמה זה חשוב לעזור. הבנו שלפעמים אנו מקבלות יותר כשאנו נותנות בעצמנו ומעצמנו. תודה שהכרת והראית לנו דור שהעניק ללא דרישות וכמובן תודה שהיית ואת חלק מהדור הנפלא הזה. הכרנו אישה יוזמת ומצחיקה, שפעלה רבות ליצירת חברה טובה יותר. למדנו המון על אורח החיים של התושבים הראשונים בעיר, ועל התפתחות העיר במהלך השנים. בעקבות החשיפה לדברייך התעוררה בנו הערכה רבה כלפייך, וכלפי כל האנשים שהחליטו למרות הקשיים להתגורר בעיר, ולהיות חלק פעיל בהתפתחות ובהקמה שלה. נהנינו להקשיב לך, לצחוק מההערות שונות שנילוו לסיפוריך, להקשיב לך מנגנת. באהבה טוהר ושרה

מילון

כלניות
כינוי לחיילים הבריטים

ציטוטים

”חיה ותן לחיות“