מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים בשנת 1955 לאמא עקרת בית ואבא שעבד כסבל. עד גיל 7 גדלתי בשכונת ממילא ואז עברנו לגור במרכז העיר. הבית בו גדלתי בשכונת ממילא היה בית "ערבי" שבו היה חדר אחד מרכזי ששימש אותנו למגורים, לרחצה, לבישול ולשינה בהתאם לצרכים באותו רגע. לדוגמה, כאשר היינו צריכים להתקלח (וזה קרה פעם בשבוע…) אימי הייתה מציבה בחדר פרימוס (כלי העובד בעזרת נפט ומשמיע רעש חזק מאוד) ומחממת בעזרתו מים ואז היינו מתקלחים בתוך גיגית מפח. מכיוון שבמרכז העיר לא היה לילדים מקום לשחק בו וכדי שלא אסתובב ברחובות, רשמו אותי הורי ל-י.מ.ק.א, שם נכנסתי לעולם השחייה, בספריית בית העם בירושלים, הפכתי להיות "תולעת ספרים" ובתזמורת הנוער ירושלים, שם נחשפתי למוזיקה קלסית. כל התחומים הללו מלווים אותי לכל אורך חיי, עד היום.

אני זוכר שבלילות אמא שלי הייתה צריכה לכבות את האור בחדרי כדי שאפסיק לקרוא. בימים הייתי מזמין אליי הביתה חברים והיינו מנגנים מוזיקת רוק. אני הייתי מנגן על מערכת תופים וחבריי על גיטרות חשמליות. כל זה בתוך הבית, מה שגרם לכל בני הבית לברוח מהרעש הנורא, שהגיע עד לרחוב (גרנו במרכז העיר ירושלים…). מכיתה ד' ועד כיתה ח' ניגנתי על תופים וחצוצרה. לאחר מכן ועד לשירותי הצבאי, ניגנתי על מערכת תופים שהורי קנו לי לבר המצווה. בתחום השחייה הפכתי להיות מדריך שחייה ומציל (כתחביב).

כשגרנו בממילא, למדתי את כיתה א' בבית הספר הדתי תורני "בית יעקוב". כשהייתי בכיתה ב' עברנו לגור במרכז העיר ירושלים וכך עברתי ללמוד בבית הספר "סוקולוב". את לימודי התיכון למדתי בבית הספר "אורט נביאים".

בילדותי, בשנות החמישים-שישים, לא היה מבחר כזה של חטיפים כמו היום. כשיצאנו לטיולים לקחנו איתנו מקלות מלוחים (בייגלה שטוחים של היום, רק ארוכים), שלווה (חטיף דמוי פופקורן מתוק) ושקדי מרק. היום כשאני רואה ילד העומד מול מדף חטיפים במרכול, אני רואה איך הוא הולך לאיבוד בין שלל החטיפים ואני לא מקנא בו.

התגייסתי לצבא במאי 1973. את שרותי הצבאי הסדיר שירתתי ביחידת חילוץ של חייל האוויר בסיני. את שרות המילואים שלי שרתתי באותה יחידה ובאותו מקום, עד שהחזירו את סיני למצרים. לאחר מכן, נדדתי בין בסיסי חייל האוויר השונים עד גיל 45 ואז עברתי לשרת בירוקים ביו"ש, שרתתי בחטמ"ר עציון עוד כעשר שנים כנהג ג'יפ סופה והאמר. לקראת סיום השרות הצבאי נישאתי ליוכי ונולדו לנו שלוש בנות מקסימות רויטל, סמדר ודפנה.

לאחר שיחרורי מהצבא התחלתי לעבוד במפעל ליצור תמרוקים בשם "אינטרקוסמא" כמנהל טכני.

בשנת 2000 הקמתי את המפעל לייצור מוצרי קוסמטיקה "אפרודיטה" שנמצא בבעלותי עד היום. התוצרת האיכותית נמכרת בארץ ובחו"ל.

רויטל וסמדר נישאו וילדו כל אחת שתי בנות מקסימות. לרויטל נולדו נועה והילי ולסמדר רוני וליבי.

כיום, אני מתפקד כאב וסב במשרה מלאה ובנוסף מנהל את המפעל שבבעלותי.

במקביל ולנפש, אני מדריך שחייה בהתנדבות קבוצת נערים בעלי צרכים מיוחדים ולמען שמירה על איכות חיים טובה, אני מקפיד לשחות שלוש פעמים בשבוע 1 ק"מ בכל פעם ולהתאמן פעם בשבוע בחדר כושר.

בתוכי אני עדיין מרגיש כאותו ילד נלהב שהייתי. עדיין אוהב מאוד מוסיקת רוק, קלאסית, שירי ארץ ישראל היפה והטובה בכלל ושירי להקות צבאיות (מפעם) בפרט.

אני משתדל להנחיל לבנותיי ולנכדותיי את אותם ערכים עליהם גדלתי וחונכתי: שאיפה למצוינות, העזה אומץ, נתינה וחתירה להישגים ומעל הכל להיות אדם.

הזוית האישית

סבא: מפעל מצויין. הזדמנות מצויינת לכל אחד מאיתנו לספר את סיפורו האישי אשר נרקם ביחד עם סיפורים רבים נוספים לתמונה המייצגת נאמנה את סיפור ההצלחה הגדול של הקמת מדינת ישראל וביסוסה בעולם כמדינה נאורה ומתקדמת.

הילי: בזכות התכנית למדתי על סבא דברים חדשים שלא הייתי יודעת אם לא הייתי משתתפת בה.