מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רותי ילדה אמיצה

מיכל שני ורותי מתעדות את הסיפור.
רותי כחיילת בחיל הקשר.
בתור ילדה יצאתי למרפסת מחוסר רצון להיות בהסגר בבית זמן רב. כשיצאתי, האנגלים איימו עליי שיירו בי, אמי ממש נבהלה וצעקה עליי להיכנס פנימה.

אני והורי

נולדתי בשנת 1938 בחיפה בבית חולים "בתר". אבי היה ספורטאי מתאגרף. אמי הייתה עקרת בית ולכן רק אבי דאג לפרנסת הבית. בגיל מאוחר יותר, לאבי היה מכשיר שהתיז על הקירות סיד, לפעמים לבן ולפעמים צבעוני והוא התיז על דלתות הבתים הבנויים את הסיד.

unnamed
אביה של רותי ספורטאי
%d7%90%d7%91%d7%90-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99
אביה של רותי בבגדי אגרוף

תקופת המלחמה

בתקופת מלחמת העולם השנייה מדי פעם היו אזעקות והיינו רצים בפחד למקלטים עד לסימן ההפוגה. היינו שלוש אחיות אני הייתי האחות הבכורה, גילה ז"ל הייתה האחות האמצעית, והאחות השלישית עפרה.

ילדותי עברה ברחוב "החלוץ 30 " היו שם סבלים סלוניקאים שישבו במרכזי הרחובות וחיכו להעברות דירה. מדי פעם הייתי מנערת שטיח מהמרפסת והסלוניקאים כעסו עליי בגלל האבק שהיה על השטיח. בביתי היו שני חדרים לא היה גז, והיה רק מקרר. היו גם שתי מרפסות. המקלט היה בנוי סמוך לבית. הבית היה מבנה בעל ארבע קומות. כשהייתי ילדה בת שבע אמי שלחה אותי להביא כובסת ערביה.

בתקופה ההיא היו הרבה ימי עוצר כי אצ"ל ולח"י שמו מוקשים ופצצות נגד הבריטים ולכן, היו הרבה ימי עוצר. ואני, בתור ילדה יצאתי למרפסת מחוסר רצון להיות בהסגר בבית זמן רב. כשיצאתי, האנגלים איימו עליי שיירו בי, אמי ממש נבהלה וצעקה עליי להכנס  פנימה.

img_6192
אביה של רותי בעבודתו עם מכשיר "השפריץ"

אבי עסק בבניה ואמי הייתה עקרת בית. הייתה חצר ענקית סמוכה לשכונה שלנו ושם שיחקנו במשחקים. לדוגמא: חבל קפיצה, קלאס, מחבואים. למדתי לשחות בבריכת בת גלים. פעמיים בשבוע אמי לקחה אותנו לגן בנימין בין השעות 4-6 אחה"צ. היה שם מסעדת "תנובה" שהייתה בנויה כבניין עם ברזלים ירוקים ושם אכלנו פירה ולבן. אני, אישית הקאתי בלי סוף כשהייתי במסעדה, עד שלא אפשרו לי לבוא למסעדה.

אמי הייתה אישה יפה, אהבה משחקי קלפים ואהבה להיות עם חברותיה. אבי אהב להיפגש עם חבריו בבתי קפה. ככה עברו החיים שלנו, הילדים, המשפחה, המלחמות שהיו באמצע, תקופת "הצנע", הבריטים שסוף סוף עזבו את הארץ, וקם צבא ההגנה לישראל.

איך קנינו מזון ואכלנו

קיבלנו כרטיסי מזון לפי מספר הנפשות במשפחתי. הייתי הולכת לקניות במכולת עם פנקס הכרטיסים. אז קיבלתי חצי לחם, ארבע ביצים, חצי חמאה, שתי כוסות לבן. אמי הכירה קרוב משפחה רחוק שגר ביקנעם (המושבה) ושם קנינו אצלו עוף, ביצים, גבינה, ירקות . הייתי באותם ימים לקראת סוף העשור הראשון.

אבל, הייתה סכנה גדולה להעביר את כל המזון והמצרכים באוטובוס כי בצומת הקריות הייתה תחנה. בתחנה, חיכו אנשי מכס (שוטרים) כדי לקחת באוטובוסים את כל המצרכים שנקנו במושבים, אבל, אמא שלי הגיבורה, אמרה לי: "רותי, אנחנו יורדות שתי תחנות קודם כדי שלא יתפסו אותנו". וכך היה  אני ואמא הלכנו משם ברגל הליכה של שעה ויותר עד לביתנו דרך השדות עד שהגענו לביתנו בחיפה רחוב החלוץ 30 הדר.

בית הספר

שם בית ספרי היסודי היה "גימנסיה ביאליק" בחיפה. היה די קרוב לביתי. המקצועות שלמדנו: כתיבה תמה-לימודי כתיבה יפה, חשבון, אנגלית, הנדסה, שפה, תנ"ך, גיאוגרפיה, היסטוריה, חינוך גופני, שיעורי טבע- נאלצנו להביא חרקים כדי ללמוד עליהם. עונשים כמעט ולא היו. המשמעת הייתה חזקה, ומאוד פחדנו מהמנהל. השרוולים בתלבושת היו לבנים, צווארון לבן, ושאר הבגד היה תכול. היה סמל בית ספר. היו טיולים, ואני, אישית, מאוד נהניתי מהם. היו מסיבות לפי חגים ומועדים, וטקס יום העצמאות. המורה של הכתיבה התמה- רעיוני, שהיה מעט מעצבן. לא אהבתי את המקצועות בבית הספר, חוץ מאנגלית.

המאכלים האהובים עליי היו של סבתא. הייתי בתנועת הנוער "מחנות העולים". והריכוז שלנו היה ברחוב עקיבא בחיפה. זאת הייתה תקופה מאוד יפה ומהנה בחיי.

הנישואים והילדים

נישאתי בשנת 1957 אחרי מלחמת סיני בגיל 21 לבנצי הילל שהיה חבר "אגד" ונולדו לנו 4 ילדים: שלוש בנות ובן. בשנתיים הראשונות התגוררנו בביתם של הוריו של בנצי, ובשנת 1958 נולדה בתנו הבכורה חגית וגרה אתנו בבית של הוריו של בנצי במשך שנה. לאחר שנתיים של מגורים בביתם של הוריו של בנצי, עברנו לדירה חדשה קטנה, וסוף סוף גרנו בעצמאות. כשעברנו לבית החדש, נולדה מיכל הבת השנייה.

נהגנו לבלות בריקודי עם, "בבית נגלר" ושם היו חוגים שונים. אני הייתי בחוג מלאכת יד- הכנת תכשיטים וחוג שירה עם אפי נצר. בשנת 1963 נולדה הבת השלישית – ריקי, ולאחר ארבע שנים נולד שי בשנת 1967, הילדים גדלו, למדו, כל אחד רכש מקצוע והשכלה משלו, חגית כאחות סיעודית, מיכל כמורה, ריקי כדוקטור לבריאות לספורט ומורה להתעמלות, ושי היה בהתחלה חבר אגד ולאחר נישואיו אבא של אשתו העביר אותו לעבוד עמו במפעל ברזל.

המשפחה כיום

חגית, בתי הבכורה נישאה, ונולדו לה 3 בנות שכיום נשואות גם, ונולדו לחגית נכדים, שהם הנינים שלי. מיכל, בתי השנייה, נישאה גם, ונולדו גם לה 3 בנות, בתה הבכורה נישאה, ונולדו למיכל 2 נכדים אשר לי הם נינים. רבקה – ריקי, בתי השלישית, נישאה ונולדו לה 3 בנים ושלושתם כיום משרתים בצבא. בני הרביעי, נישא גם הוא ונולדו לו בן אחד ושתי תאומות. כיום, בתי חגית התקבלה לעבוד במעון ילדים, מיכל בפנסיה מתנדבת בנושא קשב וריכוז, ריקי מרצה באוניברסיטת אריאל, ושי עובד במפעל.

אני ובנצי נהנים היום עם הנכדים והנינים שלנו, שגרים בקרבתנו, ממש סביב ביתנו.

unnamed-9
רותי בעלה בנצי ובתה מיכל
unnamed-8
רותי, בתה מיכל ושלוש נכדותיה

הזוית האישית

הכל היה מרתק, ודרך הסיפורים כולל המלחמות והדברים שעברו בשנים אלו למדנו כיצד, למרות המלחמות וכל הסבל שהמדינה עברה, נולדה מדינת ישראל.

שני: במהלך העבודה לפי סיפוריה של רותי, למדתי והשכלתי מדברים רבים וחשובים ונהניתי מאוד משיתוף הפעולה שהיה בין שלושתנו. אני ממש שמחה שקיבלתי את ההזדמנות הזאת.

מיכל: במהלך העבודה למדתי דברים שלא ידעתי לפני זה, אהבתי מאוד את הפרויקט ואני קצת עצובה לסיים אותו. היה שיתוף פעולה בין שלושתנו והיה ממש כיף. אני גם כן רוצה להודות לקשר הרב דורי שהביאו לי כזאת הזדמנות, גם המפגשים וגם הטיול לבית התפוצות. לסיכום, ממש נהניתי במהלך העבודה.

רותי: מאוד נהניתי לשתף את הבנות שני ומיכל המקסימות שליוו אותי במהלך התכנית, והזיכרונות שהעלנו עקב בקשה לתכנית הזאת החזירו אותי אחורה לתקופות שונות, מהילדות, עד היום, כאשר היום אני בת 79 ומקווה שכולם ילמדו מזה ושיהיה שלום על מדינת ישראל ושלא תהיינה יותר מלחמות.

שני דביר: אני מאחלת לרותי הצלחה בהמשך דרכה ושתמיד תהיה בריאה ומאושרת, עם שמחת חיים ואופטימיות ושתמשיך לשדר אושר וכיף לכל הסובבים אותה, ותמיכה מהסובבים אותה, ואני אוהבת אותה מאוד.

מיכל: אני מאחלת לרותי המון בריאות, אושר ועושר, כיף, הצלחה בחיים, היא אישה מקסימה, חמודה, וחכמה ואני אוהבת אותה מאוד.

רותי: אני מאחלת לשני ולמיכל שימשיכו להיות מקסימות, ושתמיד נרגיש שאנחנו עושות טוב לעולם, למדינה, ולמשפחה שלהן.

מילון

אינטימי.
משהו פרטי-אישי.

ציטוטים

”כסף לא עושה את הבן אדם מאושר, הוא רק מרגיע את העצבים.“