מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רוחב לב כדרך חיים

שלושה דורות - אני (יעל), אמי וסבתי
סבתי בילדותה
סיפור על משפחה מלוכדת וחמה

שמי דבורה מאיר, שוורץ במקור. נולדתי ב7.1.1947 בבית חולים 'מולדה', על הכרמל בחיפה. הורי הגיעו לארץ כפליטים מהונגריה. הם הגיעו חודש לפני לידתי, באופן לא חוקי באוניה "אף על פי כן" וזאת לאחר שנה של טלטולים במחנה העצורים בקפריסין וביוון. נולדתי כאן, בקריית טבעון. הילדות שלי עברה בנעימים, בשכונה שכולם היו פליטי שואה. הייתה עזרה הדדית, בבניה ובמזון, הבתים היו פתוחים לכולם.

סבתא דבורה בילדותה

אירוע מילדותי – כבת לניצולי שואה, הייתה לי אחריות עצומה בעזרה להורי, למשל- בלמידת השפה העברית, הם דיברו רק הונגרית, עד שאני הכרחתי אותם ללמוד עברית. לא עניתי להם כשדברו איתי בהונגרית .

לימים הכרתי את סבא במועדון הסטודנטים שבהדר. כעבור שנתיים נישאנו בחתונה צנועה של שמונים ושלושה אנשים בטבעון, המוזיקה שהתנגנה הייתה בפטיפון ותקליטים. נולדו לנו חמישה ילדים, ועשרה נכדים.

למרות שאנחנו חילונים את החגים אנו עורכים כהלכה עם מאכלים מסורתיים שלנו. אני ממוצא הונגרי כך שהתפריט כולל בדרך כלל ממאכלים ההונגריים. (גולאש, נוקדלי, לאנגוש, פלצ'ינטה- חביתיות ) וכמובן העוגות, הקינוחים ההונגרים. עד היום שולחים לי תבלינים מהונגריה ורק איתם אני מבשלת (פפריקה וכו). אין בביתנו מסורות מיוחדות שאנו חיים לפיהם. הבית הוא בית פתוח שאני נוהגת לארח לעיתים קרובות, ו"כל דיכפין ייטה ויאכל".

האוכל הוא הגורם המלכד אצלנו בבית, השולחן תמיד מלא, והבית תמיד פתוח.

סיפור חברות

שהייתי בת שלוש, הלכתי לגן הבונים, הוסבר לי שגרה לידי ילדה בשם מרגלית, שהינה חרשת מלידה. נאמר לי שאני צריכה לדאוג לה ולשמור עליה, ולמרות גילי הקטן, לקחתי ברצינות את האחריות זו. אני לא יכולה לשכוח את היום בו מרגלית הלכה לאיבוד, הלכנו לחפש אותה בוואדי , ומצאנו אותה לאחר שעות, משוטטת ביער.

לאורך כל השנים, הייתי לה לפה, בבית ספר קרית עמל, היא ישבה לידי ,ואני תרגמתי את דבריה למורה, דאגתי לה, בכל הפעילות החברתית היא הייתה צמודה אלי, לא תמיד היה לי נוח, אך אהבתי אותה, והרגשתי מחויבות. אני ממש זוכרת שהרגשתי אשמה אם לא שתפתי אותה בפעילות, היה לי חשוב שתרגיש שייכת. מרגלית קראה שפתים ודיברה לא ברור, עם השנים קיבלה מכשיר שמיעה ושמעה טוב יותר. לא זנחתי אותה, זאת הייתה אהבה ללא גבולות, אהבה אמתית של אדם לחברו.

לימים הכרתי לה את בעלה. למרגלית יש נינים, אנחנו נפגשות ושמחות להתעדכן, אך כל אחת פנתה לדרכה. יכולת הנתינה שלי נרקמה בגיל הצעיר, ביום בו הכרתי את מרגלית.

לסיום

נולדתי שנה לפני קום המדינה לזוג הורים שהגיעו ארצה לאחר המלחמה, ללא הורים. חלק מאחיהם שרדו את המחנות אך לא בהכרח הגיעו לארץ ישראל. מתוך המקום המאוד לא פשוט הזה, הם בנו מערך חברתי רחב, הבית היה פתוח לכל חבריהם שהגיעו לארץ ללא הורים, ושרדו את השואה ללא משפחה וזאת למרות שהבית היה קטן אך הלב היה רחב, בחדר אחד , הם שיכנו לפעמים שמונה אנשים . המעט שהיה נחלק לכולם.

בעייני ערך הנתינה הוא חשוב מאוד, ללא קשר ליכולת הכלכלית. עד היום, כשעברו מעל לשני העשורים מאז שנפטרו עדין מזכירים לי את רוחב לבם. אני משתדלת למלא את הצוואה שלהם, ולעזור למי שצריך.

הזוית האישית

סבתא דבורה: לי לא היו סבים, הורי לא ידעו לבטא את עצמם מבחינה פיזית (חיבוקים ונשיקות). יעל תמיד יודעת שהבית פתוח והיא זכתה שיש לה סבא וסבתא. יעל, אני מאחלת לך שתהיה אדם טוב, בריאה, ובעלת יכולת נתינה. שתדעי להכיל את החלש והשונה. אני אוהבת אותך.

הנכדה יעל: נהניתי לשמוע את הסיפורים שלך ונהניתי לעבוד איתך, הסיפורים שלך מאוד מעניינים. אני מאחלת לך בריאות, שמחה, חיים ארוכים של אושר, אני אוהבת אותך מלא.

מילון

גומבוץ
כופתאה בהונגרית , כינוי חיבה לילד שאוהב לאכול

ציטוטים

”אין דבר העומד בפני הרצון“