מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ראיון עם סבא דב

סבא דב עם סבתא יפה שהיו צעירים
סבא דב בצילומים לבר מצווה
סיפור על עלייה, משפחה, ציונו ועוד הרבה דברים...

העלייה ארצה

נולדתי בגרמניה בעיר דויסברג.

הורי יעקוב וארנה אסתר. אבא היה סוחר ואמא עקרת בית. היה לי אח צעיר ממני בשלוש וחצי שנים – נתן.

כבר בתור ילדים הרגשנו את ה "רישעס".כשנכנסתי לגימנסיה (תיכון) אימי אמרה לי לקחת מראה ומסרק כדי שלא יקראו לי "יהודי מלוכלך". אבל כבר ביום הראשון, כשהסתכלתי במראה שמעתי מישהו מאחור אומר "תראו את היהודי המלוכלך, איך הוא מתייפה".

הייתי מדריך נוער ב"ברית הנוער", וגם למדתי ב"חדר". הייתי עסוק כנער שיחקתי כדורגל. באחת הפעמים בעטתי בכדור והכדור התגלגל לכיוון המים (המגרש היה על שפת תעלה). כשניסיתי להציל את הכדור, נפלתי גם אני למי התעלה. אמא נבהלה וחשבה שחליתי. היא הכניסה אותי למיטה.

אחרי 3 שנים בגימנסיה היטלר, ימח שמו, עלה לשלטון וזרקו אותי מהגימנסיה. לפי החוק בגרמניה צריך ללמוד 8 שנים ואני למדתי רק 7 שנים. הייתי בן 14 וחיפשתי בי"ס. קיבלתי מקום בישיבה בפרנקפורט של ה"מזרחי". בכניסה עמד הרב הופמן. למדתי שם חצי שנה, לקראת הסוף הודיעו לי שאגיע ליד ברלין למחנה הכשרה של הסוכנות לעליית הנוער. (סבא נזכר): סחבתי תיק גדול, והייתי ילד קטן.

ביום שישי באה פקידה מהסוכנות ואמרה לחברים שלי להיכנס למשרד, שאלתי למה והיא אמרה שגם אני יכול להיכנס למשרד. במשרד, הפקידה אמרה שעומדים לסגור את שערי א"י פלשתינה ושיש עוד כמה סרטיפיקטים (אישורי עלייה) פנויים אחרונים ושביום שלישי יש טרנספורט אחרון לפלשתינה. היא שאלה אם אני מוכן לעלות לפלשתינה.

הייתי בן 16. עניתי שאני צריך לשאול את ההורים. במוצ"ש קיבלתי הודעה לבוא לברלין. חבר עזר לי לארוז, נסענו לברלין להורים של חבר, ישנו שם (לא על מיטות) בבוקר נכנסתי לסניף הסוכנות. נסעתי לרופא שיבדוק אותי ולצילום בסוף נתנו לי 2 סנדוויצ'ים (כריכים), הביאו אותי לרכבת ואמרו לי לנסוע הביתה. הנסיעה ארכה כ-10 שעות לדויסבורג. בתחנת הרכבת חיכו לי הורי ואחי. דבר ראשון שאלתי אותם איך הם הסכימו, הם סיפרו שהתייעצו ולא ידעו מה להחליט עד שאחד מעשירי העיר הציע המון כסף (1,000 מארק!) בשביל שיתנו את האישור לבן שלו והם הבינו שזה חשוב והסכימו. הגעתי הביתה ביום א'. מכל דבר קנו לי כפול: גרביים, נעליים וכו'. הכל היה גדול עליי.

ביום שלישי הביאו אותי לתחנת הרכבת. נסעתי לקלן הגיעו לשם יהודים מכל רחבי הארץ לנמל. עליתי על האניה "פטריה" האנייה הגדולה ביותר. ההפלגה ארכה שבוע שלם. ההפלגה היתה למרסיי ומשם ארצה. מאונית המעפילים ראיתי את חיפה ומאוד שמחתי. כשהגענו ארצה אמרו לנו לא לעמוד על הסיפור כדי שלא ניפגע מיריות הערבים. התחבאנו מאחורי חביות. כשהגענו לחיפה נשארנו שבוע נוסף בבית מלון בגלל מחלת הטיפוס.

חבר שלי היציע לי לבוא איתו ל"הגנה" . הוא הסביר שזה חייב להישאר בסוד.

לאחר שנתיים, הקיבוץ הדתי ואיחוד הקבוצות הדתיות ארגנו קורס סודי של לימוד נשק. חזרתי מהקורס כמפקד.בתום שלוש שנים נוספות היו 3 קבוצות דתיות שלך עליית הנוער: רודגס שדה יעקוב, עיר גנים שליד חיפה וקבוצת אמונים.

הגענו לנחלת יהודה בראש השנה, סוף 1939.היינו 8 שנים בפלוגת העבודה. כשהגעתי לנחלת הייתי מפקד המקום ואחראי על הסליק.

סבתא מוסיפה ואומרת שהיא הופתעה מהשלטים בעברית ומאוד שמחה כשראתה אותם.

כשהיינו בגבעתיים אצל הדוד, רצינו להדליק אור ולא היה חשמל! אז הבנתי שאני "במזרח הקרוב".הדודה אמרה "כאן הלילה יורד מהר, לא כמו באירופה!"

סבא מספר כי כשהיו בראשל"צ היה קל להחביא את הנשק. היו מחביאים אותו בחול. היה עליו לארגן את הגנת המקום ולאמן את החברים והחברות בנשק.

ביום הכרזת המדינה שמענו יריות מכיוון ראשון לציון. אלה היו יריות שמחה. היקב הוציא יין וכולם יצאו לחגוג בראשון לציון. רק הוא  נשאר לשמור על המקום. בנוסף, שימש כסדרן עבודה. הוא חיפש עבודה בראשון. "עשינו חבלים, יישרנו מסמרים ומכרנו אותם". הבנות עבדו במשק בית והבנים בבתי חרושת ובפרדסים. סבא מספר שהיה לו את זוג האופניים הראשון שלו.

סבתא יפה היגיעה לקיבוץ. הם אכלו יחד בחדר האוכל וטיילו בדיונות. לאט לאט הם התאהבו ורצו להתחתן. זה היה בערב פסח. הם ידעו שהגרמנים מתקרבים לא"י מאפריקה. סבא לא רצה שסבתא תהיה אלמנה ולכן הם דחו את החתונה.

כמה ימים לפני ראש השנה סבא הזמין את סבתא לטיול. לקראת החתונה קיבלנו אוהל וניקינו אותו. כמתנת חתונה קיבלנו עמוד נוסף לאוהל ומנורת נפט. הריהוט היה עשוי מארגזי תנובה. הנגר בנה ארונית שעדיין שמורה בבית סבא וסבתא.

נולדו לסבא ולסבתא 4 ילדים, 27 (כ"ז)נכדים ו- 93 (מג"ן) נינים. – סבא נוהג לחשב את המספרים בגימטריה.

סבא אומר כי הוא גאה במשפחה שהקים. כל בני המשפחה נותנים כבוד להורים. הוא אומר:" התחלנו שניים ובעזרת השם יש היום יותר ורבים. וכולם הולכים בדרך שלנו. לא כולם כמו קיבוצניקים, אבל כולם בדרך.

אמו ז"ל היתה אומרת:" לא חשוב האיי והאוי, העיקר שהראש ישאר צלול".

כשחבר קיבוץ בא אלי ואמר לי " תודה שהקמתם את הקיבוץ, עניתי לו שתודה רבה יותר על כך שהם ממשיכים ומפתחים את הקיבוץ.

היום סבא מעסיק את עצמו בשימור 50 האלבומים שלו. בכל אלבום הוא מוסיף ומתעד היכן צולמה התמונה. סבא משמש כחבר ועדת הקלפי בקיבוץ.

 סבא וסבתא דב ויפה חלמיש

העשרה:

סרטיפייקט – היה הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון

תשע"ו 2016

מילון

רישעס
מלשון רשע - מסמל בדרך כלל אנטישמיות

ציטוטים

”לא חשוב האיי והאויי העיקר שהראש ישאר צלול“