מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קיום מצוות בסמרקנד

שיראל ואביה
סבתא אורה בצעירותה
סיפור חייה של אורה יעקובוב
שמי אורה יעקובוב, נולדתי ב-1951 בעיר דושנבאי במדינת טזיקסטן להוריי אליהו חי ותמרה. היינו שישה ילדים במשפחה. הוריי התמסרו אלינו, הילדים. בכל מקום שהיינו זקוקים הם הושיטו לנו עזרה. הם חינכו אותנו בנועם והשתדלו לא לכעוס עלינו.
בברית המועצות קראו לי סווטה. אבי רצה לקרוא לי צביה על שם דודתו שנפטרה ללא ילדים בארץ ישראל, אך אמי התנגדה והחליטה לקראו לי סווטה {אורה} מפני ששם זה היה נפוץ בארץ באותם זמנים.
לאחר שאמי ילדה את אחותי, אמי חלתה מאוד, היא הייתה בסכנת חיים. עברנו מדושנבאי לאוזבקיסטן לעיר סמרקנד, שם גרה דודתי, אחות אמי –  לאחר שנים הייתה לחמותי. אבי  מכר את הבית בדושנבאי, בית גדול מאוד ומפואר, ועברנו לגור קרוב לדודתי, היא עזרה לאמי מאוד בגידול הילדים וב"ה אמי הבריאה.
קיום מצוות במסירות נפש
בסמרקנד היו עוד כמה משפחות יהודיות וכולנו שמרנו שם על אורח חיים דתי המקפיד על קלה כבחמורה, הכל נעשה בסתר, כדי שהשלטונות הקומוניסטים והגויים בסביבה לא יזהו. אחד מהיהודים היה שוחט, אליו היינו מביאים את העופות לשחיטה, לאחר מכן אמי הכשירה את העופות במלח ומים, כשהתעוררה שאלה על כשרות התרנגולת, הלכנו לרב הקהילה לשאול, כמובן בהחבא כדי שאף אחד מהאוזבקים לא יגלה. על פי בקשת הרב, נמנענו מלקרוא לו רב, כדי שלא יאונה לו כל רע.
על טהרת המשפחה שמרנו מאוד. המקווה היה ממוקם בתוך ביתם של משפחת לדיוב, בתוך המרתף שבבית, כדי שהגויים לא יגלו ולא יסגרו אותו. המים לא הוחלפו והעלו כבר עובש, אך היה מסוכן להחליף את המים שמא השלטונות יגלו שיש כאן מקווה. לשם הלכנו לטבול בסתר.
המקווה שימש גם לטבילת כלים חדשים לפני שימושם. טבלנו אותם בסודי סודות.
באחד הימים עקב אחד השוטרים הרוסים אחרי יהודי שיצא מחנות כלים, הוא ראה שהוא נכנס לבית, שבו היה מקווה והחליט לקרוא לתגבורת ולברר מה קורה שם. התגבורת הגיעה, הם פרצו אל הבית וירדו למרתף.
היהודי שבא עם הכלי הספיק להתחבא ובעל הבית נשאר עומד עם אחת הכוסות של אותו יהודי.
השוטרים הגויים שאלו אותו "מה זה"? ובעל הבית ענה מיד שאלו מי השתייה שלו. השוטרים החליטו להתחכם אתו ואמרו לו לשתות מהם, בעל הבית מילא את הכוס, ברך "שהכל" ושתה את הכל בלגימה אחת.
השוטרים הגויים האמינו שבאמת אלו מי השתייה שלו ועזבוהו לנפשו.
אבי היה צלם. הוא היה הצלם היחיד באזור. אני זוכרת שפעם אחת מת אחד מאנשי השלטון מהדרג הבכיר, הלווייתו נקבעה לשבת והם רצו שאבי יצלם את הטקס. אבי, כששמע על כך, התחבא כדי לא לחלל שבת.
הם הגיעו כמה פעמים לביתנו לחפש אותו ואיימו שאם הוא לא יצלם הם יענישו אותו קשות. אמי מאוד מאוד פחדה, אך אבי עמד בתוקף שלא לחלל את השבת גם אם ייענש. אני זוכרת את הפחד הנורא של אמי ושלנו למה שעלול לקרות, ב"ה הכל לבסוף עבר בשלום ואבי לא חילל שבת.
ההכנות לפסח ולחגים
את ההכנות לחג הפסח התחלנו כבר מייד לאחר הפסח של השנה הקודמת. כדי להכין יין קנינו ענבים עסיסיים ושחורים בעונת הקיץ. את היין הכנו בבית, שמנו את הענבים בקערה, הורדנו נעליים וגרביים וכך יחפים, דרכנו על הענבים עד שיצא מהם מיץ. עם שאריות הענבים, שלא השתמשנו בהם ליין, היינו מכינים ערק (וודקה).
לכבוד הפסח הכשרנו את הכלים. את הסירים שבישלנו בהם בכל ימות השנה היינו מכניסים לתוך אש, עושים להם ליבון כדי שיהיו כשרים לפסח. את כלי הכסף היינו שוטפים עם מברשת שיניים או עם מי מלח. את הרהיטים המרופדים, היינו שוטפים עם מברשת.
סוכר טחון לא יכולנו להשיג כשר לפסח. השתמשנו רק בסוכר קוביות, כתשנו אותו במכתש כדי להפוך אותו לאבקה. כך עשינו גם עם הפלפל והתבלינים. היינו קונים פלפלים שלמים וטוחנים אותם בבית. מלח קנינו בגושים גדולים, ואנחנו טחנו אותו לאבקה כשרה לפסח.
כדי להשיג מצות היינו צריכים ללכת לעיר הגדולה, שם כל היהודים היו מתאספים, קוצרים את החיטה, שומרים עליה שלא יבוא עליה מים, היינו טוחנים את החיטה ואחר כך אופים יחד את מצות.
ארבע פעמים בשנה אבי היה נוסע לעיר הבירה ומביא משם כבש או עז. יומיים לפני החג היה מגיע שוחט כדי לשחוט את הבהמה. אמי הייתה מכשירה את הבשר, מבשלת ומשמרת אותו בצנצנות וכל חג ושבת היינו לוקחים מעט מהבשר ומכינים ממנו מטעמים. במשך השבוע היינו מכינים אוכל עם ירקות למשל מנתו (בצק ממולא בבישול מאודה).
בשבת היינו הולכים לבית הכנסת. בית הכנסת היה רחוק מאוד מביתנו והדרך אליו הייתה ארוכה וארכה זמן רב. אהבתי במיוחד את מאכלי השבת. בשבת היינו אוכלים מאכלים בוכרים מיוחדים, כמו: דג חי מטוגן בסירו (מים רותחים עם שום כתוש וכוסברה) וממולאים או עוף ממולא בחש.
תאור החיים בסמרקנד
המטבח היה בחוץ, בחצר ואת האוכל בישלנו במטבח בחוץ. מקלחת לא הייתה לנו בבית ולכן, כדי להתקלח היינו צריכים להגיע אל החמם, שם היינו משלמים סכום סמלי, נכנסים למלתחות ומתקלחים.
בתקופתי לא היו מכונות כביסה ולכן היינו מכבסים ביד, מילאנו מים בגיגית, בגיגית הניחו קרש עליו שפשפו את הבגד עד שהכתמים נעלמו. גם מקרר לא היה לנו ולכן חפרנו בורות בתוכם היינו מאחסנים את האוכל. היינו קונים מעט אוכל כדי שלא יתקלקל.
בחורף היינו מחממים את הבית בעזרת גחלים וכך שמרנו על חום ביתנו. בימות השלג הקודרים לא היינו מגיעים ללימודים כי השלג שירד חסם את כל הדרכים. היינו נשארים בבית ומשחקים בג'ולות, חבל וקלס. המשחק שאהבתי במיוחד היה משחק חמש אבנים.
העלייה לארץ ישראל
בפברואר 1973 עליתי לארץ. בדרך קניתי שמלה מעזה לרגל חתונתה של אחותי. כשהגענו לארץ גרנו בירושלים בשכונה דתית של יוצאי בוכרה. עבדתי כספרית וקוסמטיקאית.
שלושה חודשים לאחר שהגענו לארץ פרצה מלחמת יום הכיפורים. כל האנשים שהיו במלחמות הקודמות החלו להיבהל ולברוח. גם אנחנו נבהלנו מאוד, מכיוון שלא ראינו מלחמות בחו"ל. שמענו ברדיו שיש המון הרוגים ואנו נחרדנו יותר. זה היה לנו מוזר מכיוון שאנו לא היינו רגילים למצב הביטחוני אליו הגענו בכניסתנו לארץ ישראל.
לארץ הגענו עם בתנו הבכורה, בלה. עבדתי קשה מאוד במפעל לתכשיטים. הייתי לוקחת כל יום בין 100 ל-200 גר' זהב וייצרתי מהם תכשיטים מיוחדים ומכרתי אותם. בשנת 1974, כאן בארץ, נולדה בתנו הנוספת יפה. היה זה באמצע המלחמה, בעלי היה מגוייס כחייל בצבא כשילדתי. לאחר לידתה הפסקתי לעבוד במפעל ובשנת 1977 התחלתי לעבוד בבית הרפואה הרצפלד.

מילון

סירו
רוטב דג

מנתו
בצק ממולא ירקות, מאודה

חמם
בתי מרחץ ציבוריים.

בחש
אורז ירוק בוכרי בשרי (כלומר אורז עם עשבי תיבול). נחשב לאחד המאכלים האהובים ביותר על העדה הבוכרית.

ציטוטים

”הוריי התמסרו אלינו. במקום שהיינו זקוקים הושיטו לנו עזרה, חינכו אותנו בנועם והשתדלו לא לכעוס.“