מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קיבוץ גלויות בארץ ישראל

אני וסבתי בבת המצווה שלי
סבתי ואחייה בילדותם
להתנדב ולתת זה גם לקבל

קיבוץ גלויות בארץ ישראל- סיפורה של סבתי אריאל אלבז ואורה קריב סבתי נולדה בירושלים לאחר קום המדינה, דור שלישי לילידי ומקימי הארץ. שורשיה בארץ ובחו"ל שזורים בהקמת המדינה, בסיפורי עליה ובחייה שהושפעו מערב רב של מוצא המשפחות בארץ ובעולם.

משה, אביה של סבתי, נולד בירושלים. הורי אביו יהושע, היו ממקימי הערים ראשון לציון ורחובות. סיפורם האישי, מפורט ומצוין במוזיאון של ראשון לציון – משפחת מלין.

מצד אמו של משה, רחל –  משפחת הרשקוביץ – היו ממקימי זיכרון יעקב.

מצד חנה (איגט, שמה הצרפתי), אמה של סבתי, שאותה זכיתי להכיר באהבה רבה, סבה של סבתי הרב פנחס יהודה זרביב, נולד באלג'יר וחי בפריז, והיה רב מפורסם עד יום פטירתו – יום שחרור ירושלים – כ"ח אייר, 7.6.1967

אמה של חנה, רחל, נולדה בשטרסבורג בצרפת, נולדו להם 11 ילדים ורחל קיבלה אות הוקרה מנשיא צרפת דאז- שארל דה גול – על היותה אם השנה.

אחיה של חנה היה בין היתר, הרב הצבאי של צבא צרפת במלחמת העולם השנייה. בתום מלחמת העולם השנייה וניצחון המעצמות על גרמניה, הזמין אחיה של חנה את אמו ואחיו הקטנים ביניהם חנה לנופש בבאדן באדן. כשהגיעו למלון, גילו שהמלון נחשב למועדף על היטלר, ואף קיבלו את הסוויטה שנהג לנפוש בה.

אמה של חנה ירדה לקבלה במלון, ואמרה להם כי החדר מסריח…. ומיד העבירו אותם לסוויטה אחרת. חנה גדלה בפריז, רקדה בלהקת בלט קלאסי עד להחלטת המשפחה להעלות לארץ עם 4 הילדים הצעירים שלהם.

הם עלו באנייה "מולדת" לחיפה והופנו למעברה בפרדס חנה. באותה התקופה, משה שהיה מנהל תחנת אגד בפרדס חנה הגיע לקבל את פני העולים. מיד כשראה את חנה ידע שהיא תהיה אשתו.

הבדל התרבויות בין הצבר, ששירת בצבא הבריטי ובצה"ל ואף נפצע ברגלו מכדור בשיירות בדרך לירושלים , והיה הנהג הקבוע מטעם אגד , הסיע  את תושבי גוש עציון מירושלים לגוש, לבין משפחת הרב המפורסם הביא כל צד להתרכך, ולעזור אחד לשני. משה דאג למשפחת העולים והעבירם לירושלים לשכונת בקעה ותלפיות.

לאחר מאמצים ושכנועים נישאו השניים במזל טוב בשנת 1949 .הם התגוררו בשכונת רחביה. הרקע העדתי והשוני התרבותי בין המשפחות מהארץ ומחו"ל הביא למשפחה חוזק תוקף מסורתי ערכי ועוד (רוסיה, רומניה, אלג'יר צרפת וישראל…) וכשנולדה סבתי, דיברו איתה אך ורק צרפתית (אמה צרפתיה, אביה שלמד באליאנס שלט היטב בשפה הצרפתית ) בין חוג החברים שלהם היו  הנשיא יצחק בן צבי וילדיהם שגרו ממש במרחק הליכה.

משה היה אומן וצלם בנוסף לעבודתו. צילם ב-8 מ"מ את כל האירועים מיום חתונתו אירועים במדינה לידת סבתי, היום הראשון שלה בגן סיום קורס קצינים נסיעות לחו"ל, אמי תינוקת והיום הראשון שלה בבית הספר. ועוד סרטים מענייניים, שזורים בהיסטוריית עם ישראל מ- 1949 ועד ל- 1982 – פטירתו הפתאומית של משה מדום לב , בעת ששימש מנהל מלון קרלטון בנהריה – והוא רק בן 58. משה שימש כמנהל מלון בחיפה והיה קשור לראש עיריית חיפה ולמשרד התיירות.

כשסבתי הייתה בגיל 6 עברה המשפחה לחיפה. התאקלמה במהירות בין המשפחה לחברים.

וכשסבתי הייתה בכיתה א' קראה המורה לאמה של סבתי ו"התלוננה" שאיננה מבינה אותה– היא שואלת שאלה  בכיתה סבתי מיד מצביעה וכשהיא פונה אליה למתן תשובה היא נאלמת דום ואינה מוציאה מילה מהפה….רק אז הבינה ששפת האם היא לא עברית… וקשה לה לתרגם בשניות לעברית…

סבתי ואחיה, בורדו, צרפת בשנת 1957

כל שנות ילדותה הייתה עסוקה סבתי בקירוב הלבבות. משפחות עולים שדיברו צרפתית זכו לעזרת סבתי שהייתה מלמדת ועוזרת מבחינה חברתית מבחינה כלכלית וכל הנדרש.

אירוע חשוב נוסף קרה באחד מימי השישי. כל הכתה נפגשה ליד בית הספר ועלתה ברגל לכיוון מרכז הכרמל בטור, בדרך המפותלת במדרגות אינסופיות שמעה סבתי כי קוראים לה לעזרה. מסתבר שבאותה הדרך עלו גם 4 תיירים מגאנה וחיפשו כתובת  בכרמל – מרכז אפריקה ישראל – ולא הבינו מילה בעברית – רק צרפתית.

בשיחת סבתי איתם בצרפתית הרגיעה אותם סבתי והבטיחה שתלווה אותם למחוז חפצם ליד מרכז בכרמל. הם התפלאו שהיא דוברת כל כך טוב צרפתית הם שוחחו, צחקו ונפרדו לשלום  במחוז חפצם, והם לא ידעו איך להודות לה.

לאחר כחודש במסדר בוקר בבית הספר היסודי ביאליק – ובאותה תקופה כל בוקר היו עומדים לפי כיתות ברחבת בית הספר להודעות וברכות. – הודיעה מנהלת בית הספר שהגיע מכתב מנשיא גאנה. מנהלת בית הספר החלה להקריא מכתב תודה שהגיע עבור אורה מלין  (סבתי) וכל בני כיתתה – מנשיא  גאנה. היא נקראה לעמוד ליד המנהלת, ואז הקריאה לפני כולם את ההלל והשבח לילדה קטנה שהאירה את דרכם של 4 מדענים בכירים מגאנה כשביניהם הבן של נשיאם… סבתי הייתה לגאווה לבית הספר והם אפילו הזמינו את הכיתה לביקור באפריקה….(מה בעצם היא עשתה? עד היום סבתי מרגישה שזו היתה חובתה…).

בין לבין נסעה משפחת סבתי לצרפת לביקור משפחתי. סבתי הייתה הנכדה הראשונה מבין 20 נכדים שנולדה בארץ ועל כך הייתה גאוות המשפחה בצרפת. בבית הספר של בנות הדודות שם – בית ספר יהודי – התקיימה תחרות שירים. ברגע האחרון ביקשו שתעלה לבמה. שם ראיינו אותה ושאלו הרבה שאלות על ארץ ישראל ולבסוף אף שרה שיר בעברית – את המקום הראשון "קטפה" סבתי.

סבתי הרגישה בתקופה זו שהיא מייצגת את ישראל בניכר ומעודדת עולים חדשים דוברי הצרפתית באשר הם… בין כל משפחות העולים שהייתה סבתי מחוברת ועזרה להם ביום יום, היתה  משפחה של שכנים מתוניס שהאב היה ימאי והאמא התמודדה עם חינוך  וגידול 5 ילדיה בקושי רב. היא גייסה את יתר תלמידי הכיתה וכל אחד "אימץ" לו ילד וליווה אותם עד לחטיבה. ההרגשה והתוצאות היו – שהמשפחה ניצלה  מהידרדרות ומפשע.

סבתי המשיכה בהתנדבויות אלה לאורך כל הלימודים.

ימיה היו עמוסים בחוגים בצופים, לימודי פסנתר, קונסרבטוריון, הופעה בקונצרטים וכמובן לימודים רגילים. ממש כפי שהיום.

לאחר מלחמת ששת הימים ביקרה סבתי בצרפת, והרגישה היטב את אהדת העולם לישראל. בכל פינה דגלי ישראל, כל מי שדיבר עברית או סיפר שהוא ישראלי, קיבל תשואות. לצערה, לא השכלנו לשמר ולבנות מדינה היודעת להפוך את המצב שנוצר לטובתה ולעזור לאוכלוסייה  שהצטרפה לארצה בכבוד והערכה. תוצאות אלה מעצבות את ארצנו עד היום….

עם גיוסה לצבא הייתה סגירת מעגל כשהוצבה לחיל ההנדסה הקרבית שבגוש עציון. התקופה היתה מלחמת ההתשה. ובתפקידה ליוותה גם  את החיילים שנשלחו לפוצץ את בתי המחבלים. סבתי שימשה כמשקית ח"ן וגם כקצינת השלישות של הגוש. בכפר שנקרא חלחול הגיעה סבתי לבית המשפחה ולקחה את כל הנשים והילדים מחוץ לבית. לא היה בה פחד אלא רחמים היא חיבקה ואספה את כולם לחיקה תוך שהיא מרגיעה את  הנשים עד שהבית פוצץ . היו שם חוויות קשות אבל לא היו התנגדויות רציניות.. תקופה מוזרה מפוספסת. מוזר לא?

אכן היו זמנים…

לאחר כשנה וחצי חזרה סבתי לחיפה ושירתה בחיל הים בתפקידים מגוונים תוך שהיא מבקרת בכל בסיסי החיל מראש הנקרה ועד לשארם א-שייח. שוב ימים מיוחדים שלא ידענו לנצלם עבור המדינה ועבור שכנינו.

כקצינת פרט בחיל הים האמונה על תנאי השירות של החיילים, על הנשים בחייל ועל החינוך פגשה סבתי משפחות בכל רחבי הארץ בין שחיו בישובים נכשלים, בעוני רב ובנם החייל היה כל עולמם לבין משפחות מבוססות עם סיפורים אישיים קשים חיילים בודדים חיילים ממשפחות של ניצולי השואה שהיה קשה מאד להבין את התנהגותן ומשפחות של המגזר הערבי והדרוזי שהתערו בצה"ל  והרגישו גאווה גדולה לשרת את המדינה בדרך זו.

בכל ביקורי הבית התגלו בכל המגזרים פערי דורות…פערי תרבות, מסורת אך תמיד היו מאוחדים למען המולדת. כמו כן סבתי שימשה כקצינה מלווה של אורחי חיל הים במיוחד דוברי הצרפתית. כך יצא שליוותה את הגברת דה רוטשילד מהתורמים הגדולים לצה"ל, השקת ספינות חדשות והשקת מועדונים ובסיסים של חיל הים.

סבתי שירתה בצבא 23 שנה. בהן למדה באוניברסיטה אומנות ומדע המדינה. שרתה גם בלשכת הגיוס ובמנהל הסגל. כל תפקידיה היו לשירות החיילים ובני משפחתם.

עם שחרורה מהצבא התקבלה סבתי לעבוד ולגלות את עולם הזקנה שימשה ומשמשת עד עצם היום הזה כמנכ"לית של דיור מוגן – מקום קסום לאנשים מבוגרים שמחפשים בטחון אישי, רפואי חברתי.

הזוית האישית

בעולם הזקנה סבתי פוגשת את כל אלה שהם מלח הארץ  ואת כל מי שלקחו חלק בקום המדינה ועיצבו את פניה.

מילון

ניכר
ארצות הגולה

ציטוטים

”"הרגשתי שאני מעודדת את ישראל בניכר ומעודדת עולים חדשים דוברי הצרפתית באשר הם."“