מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורותיה של סבתא יהודית

הילדות באלג'יר והכנת מצות לפסח

גדלתי לתוך מלחמה אכזרית בין הצרפתים והפלנגה, תחת עוצר של ימים רבים, חושך  וכוחות צבאיים הממלאים את הרחובות.

מתוך המלחמה ביקרתי מעט ימים בבית הספר. מאחר והייתי יהודייה ביקרתי פעם בשבוע בבית ספר אליאנס ובשאר הימים בבית ספר צרפתי.  להבדיל מהיום, החינוך היה מאוד נוקשה למשל: נימוס, הקפדה על הופעה, כבוד אישי, שמירת חוקים וכללים, סדר וניקיון. כל אלה תרמו לחינוך שלנו. סדר היום היה מ-8:00 עד 17:00 וכלל שעת צהריים בבית הספר. בבית הספר הייתה משמעת קבועה: בבוקר היה מסדר של כל בית הספר, המנהלת בירכה את הילדים לפני הפיזור לכיתות. מדי יום בשעה 07:30 הגיע תורן שמילא דיו בקסת ניקה את הלוח והכין פחמים לחימום הכיתה. הילדים עמדו בכיתה עד שהמורה אישרה לשבת. גרתי בשכונה מעורבת צרפתים, ערבים ויהודים. בין הקבוצות היה קשר טוב שיחקנו יחד בחבל קלאס, גולות וחמש אבנים. כשהיה לנו זמן ערכנו טיולים משותפים בהם אספנו בלוטים,תותים וערמונים שנשרו לאדמה. היו גם משחקי חברה שהתנהלו ביום החופשי של בית הספר. יום ראשון היה יום האופניים, מאחר ולא היו אופניים לכל ילד, בקצה הרחוב עמדה חנות אופניים והילדים אגרו דמי כיס ותמורתם השכירו אופניים. הזמן היה מוגבל והתור היה ארוך.

בעיר שלי ירד שלג רב, בחורף ובימים אלו לא הלכנו לבית הספר ולא יכולנו לשחק בחצר. שיחקנו בתוך הבית ועסקנו בקריאת ספרים ועזרה במיני מלאכות. אחר הצהריים היו שתי פעילויות עיקריות: ציור על בד בצבעים שהכנו, צבעים שצבעו בהם חוטי בד לקראת הערב, ועשיית כדורי צמר מהחוטים שהסבתות ארגו. כך בילינו את ימי החורף. כשהשמש התחילה לזרוח והשלג נחל להפשיר, היו אלו ימים שמחים עבור  הילדים. היינו יוצאים לרחובות ועל קצה הגגות צפינו בשלג הנמס ומשנה את צורתו. בעיר שלי לא היו חנויות נעליים, בגדים או כלי בית. את מקומם תפסו בעלי המלאכה כמו הסנדלר, החייט וכלים שרכשנו בשוק והיו מעשי ידי הנשים שהכינו מחמר צהוב. לכן, נעלים או בגדים חדשים לקראת החג, קנינו רק פעם בשנה. היינו נוהגים להעביר בגדים מאחות לאחות ומאח לאח, כמובן שלא היו מכונת כביסה. פעם בשבוע הגיעה כובסת שעזרה לאמי לכבס את הבגדים המלוכלכים. בבית לא הייתה לנו מקלחת, פעמיים בשבוע הלכו הבנות עם אימא והבנים עם אבא לחמאם. כל יום שישי לפני שבת הייתי צריכה ללכת לבית המאפה, השבת הייתה יום מיוחד בה כל הקהילה התכנסה יחדיו.

כשהתחלתי להתבגר הייתי אחראית על מטלות רבות בבית, לטחון תבלינים לאימא, לקפל כביסה, ולהעסיק את האחים הקטנים. נולדתי לאבי כשהוא היה בן 75 וכשאמי הייתה בת 30. לאבי היו 9 ילדים מאשתו הראשונה. לאמי נולדו 5 ילדים. אבי היה שוחט, מוהל וכותב ספרי תורה ומזוזות. הוא יצג את הקהילה היהודית במועצת העיר והיה פעיל בקרן קיימת. אבי נלחם במלחמת עולם והיה נכה מלחמה. הוא ידע לדבר מספר שפות. כשהיה צעיר ביקר בארץ מספר פעמים. להבדיל, אמי הייתה ילידת כפר, לא ידעה קרוא וכתוב, אך הייתה אישה חכמה וחרוצה. הוריה מתו ממחלת טיפוס והיא גדלה אצל קרובי משפחה. בגיל 12 חיתנו אותה לבעלה הראשון ובגיל 14 ילדה 2 בנים. היא התגרשה בגיל 15 ואביהם לקח אותה.

הנכדה הבכורה של אבי הייתה בגיל אמי. מאחר ואבי כתב מזוזות, אימי נהגה להכין את קלף העור בבית.אבי הביא את העור של בעלי החיים כמו עזים וכבשים מבית השחיטה, אמי טבלה את העורות בחביות של סיד שהיו מוכנים רק לאחר מספר ימים, היה  זה תהליך ארוך. אחרי שהעורות היו נקיים ייבשו אותם ואחסנו אותם בכלים מיוחדים. את המזוזות כתב אבי עם נוצה, דיו וקסת, אותן שווקו ליהודים באלג'יר, צרפת, קנדה, ספרד ומרוקו. אבי נפטר ב-1959 בשנה האחרונה למלחמה ואז אמי החליטה לעלות לארץ ישראל.

העלייה לארץ

מאחר וזו השנה האחרונה למלחמה גם העלייה הייתה קשה מאוד. אמי שילמה כופר ונתנה את כל הזהב שלה לאנשים שעסקו בהברחת אנשים. לכן לילה אחד נסענו לעיר הבירה אלג'יר, השארנו את הבית כפי שהיה בכדי לא לעורר חשד של השכנים. לאחר נסיעת לילה של 6 שעות הגענו לנמל ושם העלו אותנו על אוניה שהובילה שקי תפוחי אדמה לצרפת. אחרי הפלגה של לא מעט שעות הגענו לצרפת. שהינו  לכמה שעות במלון של ערבים. אמי יצאה למשרדי הסוכנות כדי להסדיר את הניירת כדי לעלות לארץ. הפעילים של הסוכנות אספו אותנו למחנה עולים קונדרנס במרסל. במחנה הזה היו ביתנים גדולים עם ברזיות ושירותים בחוץ , הוא שימש בעבר את הנאצים בצרפת. שהינו שם שישה חודשים. לילדים לא היה בית ספר, למבוגרים לא הייתה עבודה. המחנה אכלס אנשים מכל מיני ארצות: מרוקאים, ספרדים, טוניסאים, טריפולים, רומנים ועוד. בחצר שמענו המון שפות. כילדים למדנו לא מעט מילים מכל מיני שפות. במחנה היה קשה, היה חורף ולא היה חימום. בביתנים ישנו מבוגרים, זקנים, ילדים ותינוקות, נשים ונערות. האוכל חולק לפי תור ולפי מספר נשים במשפחה. האוכל היה דל, מעט פעמים אמי יצאה לקנות מוצרים בחוץ כמו לחם שוקולד וריבה.

לקראת פסח קיבלנו הודעה שאנחנו ניסע בספינה ושמה תיאודור הרצל לחיפה. כשהגענו לחיפה עלינו על אוטובוסים שלקחו אנשים לכל מיני אזורים בארץ. לקחו את משפחתי למעלות ובמעלות היו מספר צריפים ומכולת אחת. קיבלנו צריף עם מספר מיטות מברזל ומזרנים מלאים בקש ובפשפשים. היו גם פתיליה וארגז מצרכים עם לחם שחור ,מרגרינה ,זיתים ,בקבוק שמן, קילו קמח ומעטפה עם תלושים לקניות במכולת למשך חודש אחד. אחרי שהתמקמנו בביתנו החדש לאמי היה שני אחים ואחות אחת.

אמי הלכה לחפש את משפחתה ומצאה אחד מאחיה גר ביבנה. לאחר ביקור עם הדודים החלטנו לעבור ליבנה. הסידורים היו קשים אך בסוף עברנו ליבנה.  מסרנו את הצריף במעלות וקיבלנו קליפורניה שהיה אז צריף מאזבסט עם שני חדרים, מטבחון קטן ושירותים בחצר. בבית הזה גרנו סבתא, אימא שישה אחים, שתי בנות וארבע בנים. לעולים לא היה אולפן או בית ספר, ולי לא הייתה בכלל מסגרת חינוכית. אחי הגדול גויס לצבא ואני נשארתי בבית אחיי הקטנים הלכו למסגרת חינוכית ואחותי הלכה לבית הדסה בחיפה. אחרי שנבנתה המסגרת אמי הלכה לעבוד בפרדס.

נשארתי בבית עד גיל שש עשרה ולאחר יצאתי לעבודה שלי בחקלאות: קטפתי עגבניות, פלפלים ומלפפונים. אחת העבודות הקשות הזכורות לי הייתה קטיף הכותנה, בה חזרתי כל יום בוכה הביתה. עזבתי את החקלאות והתחלתי לעבוד במיון ביצים במושבים שבסביבה. לאחר מכן עברנו לשיכון. בגיל 20 פגשתי את סבא מימון בדרך לעבודה נוצר בינינו קשר. סבא מימון נולד בספרד ועלה לארץ בשנת 1961, הם היו עשרה ילדים וגרו ביבנה. לאחר שנה של היכרות התחתנו ונולדו לנו 3 ילדים. סבא מימון עבד כפועל בניין ואני עבדתי עבודות מזדמנות כמו שטיפת כלים באולמות ומסעדות בלילה. לא גויסתי לצבא, אך סבא מימון שירת בצבא והשתתף במלחמת יום כיפור וכמובן הלך למילואים ,הוא היה בשריון.

גידלנו את הילדים עם הרבה חום ואהבה עם דגש על חינוך טוב ואהבת הארץ. כשילדי היו בני 9-10 הלכתי לבית ספר תהילה בית ספר למבוגרים ושם השלמתי השכלה בשפה עברית. שנה לאחר מכן נרשמתי לבית ספר עמל שם לקחתי קורסים לפסיכולוגיה של הגיל הרך, התפתחות הגיל הרך וספרות. במכללת וינגר למדתי תנועה לגיל הרך ובסמינר לוינסקי בתל אביב למדתי הכנת משחקים לגיל הרך. עברתי את כל המבחנים בהצלחה והתקבלתי לעבודה במעון ויצ"ו. עבדתי כמחנכת בגן במשך 26 שנה ואז פרשתי לפנסיה, אך אני ממשיכה להתנדב פעם בשבוע ועוסקת בעבודה פרטנית ואינדיבידואלית שמסייעת לשפר את תחומי ההתפתחות של הילד. אני חשה סיפוק רב מעבודתי.

הילדים שלנו

לי ולסבא שלושה ילדים בן ושתי בנות. הייתה להם ילדות טובה. השתדלנו לספק את צורכיהם. הם היו מקובלים בחברה, שלושתם עשו בגרות מלאה והלכו ללמוד במכללה. איציק היה בחיל האוויר ושנה בקבע מפני שלמד בטכניון בחיפה. עדנה הייתה קצינת חינוך, דליה הייתה תלמידה טובה ובתום הצבא למדה בבית ספר סיוון ברמת גן. היום איציק מקדם מכירות, עדנה מנהלת חשבונות, דליה עובדת בהייטק מנהלת מחלקה ועוסקת בהנדסת תוכנה. בשנת 2000 סבא מימון נפטר ממחלה קשה. הוא הספיק לחתן שני ילדים ולהיות סבא לנכד הבכור יובל. לאיציק יש שלושה ילדים, לעדנה ארבעה ילדים ולדליה שלושה  ילדים. בבית דיברנו כמה שפות עברית, ערבית, צרפתית, ספרדית. הילדים לא זוכרים אבל מבינים. ישנם פתגמים שקיימים ומשתמשים בהם עד היום.

סיפור חוויתי

בחרתי לספר על הכנת מצות פסח:

את החיטה קונים בקיץ ואנחנו כילדים עוזרים בבירור החיטה. החיטה נשמרת בשקים לבנים שהוכנו מראש. בין חנוכה לפורים היה צריך לדאוג שהמטחנה הראשית שבעיר תהיה כשרה ותעמוד לרשות היהודים. זה לא היה קל אבל שולם הרבה כסף לבעל המטחנה, לקהילה נקבעו מראש ימים על מנת לטחון את שקי החיטה.

כל 3 משפחות קובעות את יום הכנת המצות. היה זה תהליך מורכב לו נדרשו כלים מיוחדים מנחושת. בתחילה מבריקים את כלי הנחושת ודואגים להברקתם. למחרת רק בנות 12-11 מכינות את המצות, הסבתות לשות את הבצק מחלקי גומות לבנות ומרדדות את הבצק במהירות כשהאימא אופה בתוך טבון. הבנות שהכינו את המצות לא יכלו  לאכול אוכל מבושל אלא רק תמרים ולבן שהוכן בבית. בסיום ההכנות שמו את המצות להתייבש במשך כמה ימים. לאחר אוחסנו לשמירה עד פסח. כך כל יום ביומו סיימו להכין את כל המצות שבוע לפני פסח, ורק  אז היו מתחילים להכין את החרוסת. החרוסת נעשית במרכז על ידי סבתות מקצועיות שדאגו שכל המוצרים יהיו לידם בחצר בית הכנסת. בפינה מיוחדת מדליקים סוג של מדורה מפחמים עם כלי נחושת ענקיים. את החרוסת הכינו מענבים יין, בחשו עד שהחרוסת הייתה מוכנה. מכל בית יהודי שלחו ילד או ילדה עם כלי זכוכית נקי לבית הכנסת ושם מילאו חרוסת. כל אחד קיבל בקבוק מיץ ענבים ומצה שמורה לבית המשפחה זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת ומרגשת וליוותה אותי הרבה שנים.

חווית חנוכה

לחג חנוכה היה משמעות מיוחדת. הדלקת החנוכייה הייתה נעשית בחצר הבית עם כל המשפחה המורחבת. החנוכייה הייתה מיוחדת כי הייתה עשויה מכסף או מנחושת, את החנוכייה הדליקו בשמן זית, אבא בירך והילדים שרו בשפתם. לא הייתה סופגנייה אך היה ספינג'ים מרוחים בדבש. חנוכה היה חג שמח ,חוויתי ומשפחתי. בחנוכה הלכנו לבית הספר לא היה חופש. דמי חנוכה היו מאוד סמלים הבוגרים קיבלו מטבע והקטנים קיבלו ממתק. היום אנו נוהגים להתכנס כל ערב חנוכה ראשון יחדיו להדלקת חנוכייה ואכילת ספיג'. (סוג  של טבעות בצק מטוגנות וטבולות בדבש).

חוויה ביבנה…

יבנה הייתה כפר קטן עם צריפים ומספר חנויות בלבד. ובחורף של 1969 [לא מדויק] יבנה הוצפה במים וכל הצריפים הוצפו במים. הוואדי היה מוצף ולא יכולנו להגיע למרכז המסחרי. אנחנו הילדים השתכשכנו במים, העגלון שהיה לו חמור ועגלה הפך למונית והעביר אנשים ממקום למקום. זה נמשך בערך יומיים, הגשמים לא הפסיקו, מי שגר בצריפים הנמוכים מהגבעה נאלצו לפנות אותם לבית הספר שלא היה מוצף. העגלון לא הביא קרח לשכונה וכך גם העגלון שחילק נפט,  כל שלא היה אפשר להדליק את הפתיליות ותנורי חימום.

זיכרון מג'לפה

לעיר שלי קראו ג'לפה. זו הייתה עיר בנויה על הר עם מחנות צבאיים של ליגיונר ומשטרה, עיר מיוחדת בנופיה. בקיץ היה חם ויבש מלחות, והחורף היה קר ומושלג ולכן נדרש לדאוג בקיץ למצרכים לחורף. בביתי היה חדר קטן לאחסון מזון.

הפירות והירקות היו לפי העונה. בקיץ מייבשים ירקות כגון: עגבניות, גזר, פלפל מכינים צנצנות חמוצים, טוחנים חיטים, מאחסנים קרשים לחמין, שקי פחמים ומייבשים בשר.

תהליך הייבוש: את הירקות פורסים ומפזרים מלח גס ושמים בשמש לכמה ימים, אני לא זוכרת איזה חלק היו שמים בתוך סיר לבישול. אחרי שבישלו אותו סיננו את שכבת השומן ושמרו אותה בצנצנות לשימוש בחורף. את הבשר שמו ליבוש ואחר כך שימרו אותו עד החורף. בימים המושלגים שלא ניתן ללכת לקנות מצרכים השתמשו בהם. הייתה גם חמאה שעברה תהליך פסטור ואוחסנה בכלי חרץ בחורף אמי הכינה ריבה של חבושים, ענבים, תותי בר אילו מצרכים ששימשו אותנו לתקופת החורף המושלג.

חוויות המשפחה המורחבת

אחים ואחיות הם מוקד לשורשים, מפגשי ערבי שבת הם חוויה משפחתית עם אוכל מסורתי. ערבי חג הם מסר למסורת עתיקה מדורות רבים.

ערבי שבת אוכלים קוסקוס, יום שבת אוכלים חמין, בראש השנה מברכים על מספר ירקות, בסוכות אופים לחם עם תמרים, בחנוכה אוכלים ספינ'ג, בט"ו בשבט היה כינוס קהילתי ושם ברכו על הפרות היבשים. בפורים היה משונה,  מכינים הרבה עוגיות. העוגיות המיוחדות היו בצורת מגן דוד מצופים מקצפת בצבע כחול ולבן וגם אוזן המן הייתה מיוחדת, בריוז' עם ביצה שהיתה עיין של המן. החוויה בפורים הייתה משלוחי מנות משפחתיות.

בפסח, ליל הסדר אותו ניהל האיש הכי מבוגר במשפחה, על השולחן מאכלים קבועים שאנו שלא נהגנו לאכול במהלך השנה. האוכל היה מורכב רק מירקות ובשר ביום השביעי של פסח הקהילה אוכלת ביחד. בבית הכנסת מדליקים כוסות משמן וחלב עם תכשיט זהב ומביאים שיבולים בכדי לסמן את התחלת האביב. ביום הזה כל הקהילה יוצאת לפיקניק וזהו היה יום שידוכים.

בשבועות לילדים היה משחקי מים וארוחת בוקר החג הייתה קוסקוס חלבי עם צימוקים וחמאה מלווה ביוגורט.

אלו היו חגי היהודים, אך בעיר חגגו עוד חגי נוצרים, לדוגמא: חג המולד וכל העיר הייתה מקושטת להפליא, הרמדאן של הערבים היה חגיגות לילה.

 

קישור לסיפור: חינוך בילדות

הזוית האישית

סבתא יהודית: נהניתי להשתתף בתכנית ולספר חלק מחוויות חיי בהם יוכלו הדורות הבאים ללמוד ולהשכיל. נעם לי לשתף בדרך החיים תוך העברת המסר כי אין הדברים מובנים מאליהם, יש לקחת הכל בפרופורציות וגבולות. תודה לזיו נכדי ועידו חברו, שעזרו לי בתיעוד זיכרונותיי מאלג'יריה ועד היום.

מילון

ג'לפה
עיר באלג'ריה

ציטוטים

”הפעילים של הסוכנות אספו אותנו למחנה עולים קונדרנס במרסל.“