מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורות משפחתה של סבתי תמימה

אני ונכדתי בפרויקט הקשר הרב דורי
תמונה שצולמה בצלמנייה בהיותי בגיל 5
ממחצית המאה ה-18 ועד היום: סבתא תמימה מגוללת את סיפור המשפחה

בית ההורים

סבתא תמימה סדן מספרת: "נולדתי בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. על פי תעודת הלידה שלי נולדתי בפלשתינה, בעיר תל אביב. הורי נולדו בפולין. אבי בעיר רדומסקו ואמי בעיר הורודוק.

תעודת הלידה שלי 

באותה שנה הייתה אווירה קשה מאד בארץ. היה חשש כבד שהגרמנים יממשו את התכנית שלהם להשתלט על המזרח התיכון כולו, לרבות ארץ ישראל, בעזרת הכוחות של רומל שיגיעו מדרום והגייסות הגרמנים מצפון (מעין תנועת מלקחיים). קרב אל- עלמיין שבמצרים בין הכוחות הבריטים לגרמנים הסתיים בכניעת הכוחות הגרמנים ושם קץ לתכנית של הגרמנים.

הורי עלו לארץ לאחר שהיו ב"הכשרה" במסגרת תנועת החלוץ. בספר "יזכור לקהילת ראדומסק" נכתב: "נושאיה הראשונים של הרעיון הציוני בראדומסק זכורים היטב לרבים אתנו, ועליהם נמנו בין היתר […] מאיר שיטנברג ובניו.." (סבא שלי). ענבל, נכדתי, את דור חמישי לסבא מאיר. אבי עלה לארץ בשנת 1933 ואמי עלתה שנה אחריו, בשנת 1934, הם גרו בתל אביב. אבי זוכר את התקופה הראשונה בהגיעו לארץ כתקופה יפה. בימים הראשונים לשהותו בארץ הוא השביע את רעבונו בעיקר מאכילת תפוחי זהב. בשעות הערב הלך לשפת הים בתל אביב, לשם נהרו רבים מבני היישוב שהיו שרים ורוקדים עד השעות המאוחרות של הלילה. עד פרוץ המלחמה הוריי קיימו קשר רצוף של מכתבים עם משפחתם שבפולין. אולם בשנה שבה נולדתי, במהלכה של המלחמה, הקשר נותק. אני אוהבת עד היום לעיין במכתבים האחרונים שהורי קבלו מההורים שלהם. סבא אליעזר כתב שהתרגשו מאד לראות תמונה של הנכד שלהם, ובהמשך תיאר את המצב הקשה בפולין. הוא כתב שפוטר מעבודתו כאיש תחזוקה לאחר שהכריחו אותו לעבוד בשבת. וסבא מאיר כתב בחודש יולי בשנת 1939, חודשיים לפני פרוץ המלחמה: "כלתי צביה שתחייה, אני מודה לך שאת כותבת לי. צביה, אם את רוצה שזהר יהיה ילד דתי ולחנך אותו ברוח דתית, תשימי לב שלא ילך בלי כיפה. בקשר לכך מסופר באגדה על ר' יצחק בר-נפחא, שאסטרולוג אמר לאמו שיהיה רוצח, שודד. האם, לאחר ששמעה זאת, הקפידה לקחת אותו לבית הכנסת ולשים כיפה לראשו. הילד גדל והמשיך ללכת בדרך הישרה. לימים פגשה האם את האסטרולוג ואמרה כי דבריו אינם מתקיימים. האסטרולוג השיב לה על כך כי לא לקח בחשבון שהבן יחבוש כיפה. כנגד זה אינו יכול לחזות".

סבא מאיר היה פעיל מאד בנושאי צבור בקהילתו. בספר יזכור לקהילת רדומסקו ניתן דגש מיוחד לסיוע הרב שניתן על ידו לצעירי תנועת "החלוץ".

אני ומשפחתי בילדותי בתל אביב

תמונה זו מזכירה  לי ימים יפים בדירתנו בתל אביב, בה ישבנו ארבעתנו במרפסת ושיחקנו משחק קלפים הנקרא "ספרן". ה'סריות' בקלפים התבססו על סופרים כמו ביאליק, פיכמן, ש. בן ציון, אברהם מאפו ואחרים, וכל אחת מהסריות כללה ארבע יצירות של אותם הסופרים. בשבתות ובחגי ישראל אמי הקפידה לערוך שולחן על פי מיטב המסורת היהודית. בראש השולחן תמיד ישב אבי. בתום הארוחה איש לא קם מהשולחן לפני אבא. בחג הפסח קראנו בהגדה מתחילתה ועד סופה, כאשר אבי היה מוסיף בין לבין סיפורים מבית הוריו והערות לגבי ההגדה. כל בני הבית נרתמו להכנות לקראת החג. אבא היה אחראי על ביעור חמץ ועל הכשרת הכלים והילדים נרתמו לסייע בניקיון הבית, ואימא גייסה את כל כוחותיה כדי לסייע בכל.

סיפור של אבי שיש לו זיקה לפסח ולדאגה הרבה לנזקקים

מעשה בגביר שירד מנכסיו וסמוך לערב חג הפסח באו והודיע לרב העיר כי אין לו כסף לערוך את החג. הרב כעס על שהודיע לו באיחור כה  רב, אך לבסוף ביקש כי בעת התפילה בבית הכנסת ייגש אליו וייעשה עצמו כלוחש סוד. לקראת סוף התפילה הגביר ניגש לרב, ולאחר שנראו מסתודדים פסק הרב בקול רם: "האוכל שבביתך אינו כשר". מיד נרתמו כל באי בית הכנסת והביאו אוכל כשר שהספיק לגביר ולבני משפחתו בכל חג הפסח.

עד גיל 12 גרתי בתל אביב בדירה שכללה 3 חדרים. הורי מאד קיוו שהוריהם יעלו לארץ אחריהם ולכן דאגו לשכור דירה מרווחת. אך לאחר שהתבשרו שהוריהם נספו בשואה הושכרו 2 החדרים הנוספים לדיירים, והשירותים והמטבח היו משותפים. כילדה לא חשתי במצוקה או בחוסר כלשהו בבית. למדנו להסתפק במועט: רחצה במים חמים הייתה רק פעם בשבוע, לאחר שאבי הסיק את התנור בעצים. מקרר חשמלי לא היה ונאלצנו לקנות קרח. חלב קנינו בחנות של "תנובה", לשם היינו מגיעים עם סיר מהבית כדי שיצקו לתוכו את החלב. (אז לא היו בקבוקים או קופסאות מקרטון כמו היום). כשהיינו מגיעים עם החלב הביתה אמא הייתה מרתיחה אותו. היינו צריכים לעמוד ליד הסיר ולהקפיד לכבוד הגז כדי שהחלב הרותח לא יגלוש. בפורים תמיד הייתי מתחפשת לאותה תחפושת שהייתה בבית. תמיד ציינו במשפחה את חגי ישראל, עם הארוחות המיוחדות לכל חג. בראש השנה וביום הכיפורים הוריי היו שוהים רוב הזמן בבית הכנסת. בחנוכה אמי נהגה לאפות סופגניות. בערב שבת אמי הקפידה להדליק נרות בפמוטים שקיבלה מהוריה עם עלייתה לארץ. לאחר פטירת הוריי אני ממשיכה להדליק נרות שבת באותם הפמוטים.

הפמוטים שקיבלתי מהוריי

בבית הוריי דברו בדרך כלל עברית. לעתים רחוקות היו מדברים יידיש עם שכנים או מכרים שהעברית לא הייתה שגורה בפיהם. לפי התמונות של הסבים והסבתות שלי ניתן להבחין שקיים שוני בין הבגדים שלנו ולאלו שלהם. הדבר בלט במיוחד אצל הסבים שלי שחבשו כיסויי ראש שונים. סבא אחד היה איש הפועל המזרחי, וסבא שני היה חסיד, ולכל אחד היה כובע בסגנון אחר.

סבא מאיר, הפועל מזרחי 

 

         סבא אליעזר, חסיד

ברחוב בו גרתי היה בית כנסת אליו היינו הולכים בחגים. לפעמים הייתי מצטרפת לאבי לתפילת שבת. אהבתי במיוחד את קריאת המגילה בפורים בבית הכנסת ושמחת תורה. למרות שבית הכנסת היה ממוקם במבנה קטן, הוא הכיל את כל מי שבא. בעת קריאת המגילה הייתה אווירה מאד עליזה ופורימית וכל ילדי השכונה הקפידו להרעיש ברעשנים בעת הזכרת שמו של המן. היו כמה בתי ספר וגני ילדים באזור מגוריי (ליד ככר דיזנגוף). מועדון כמו מתנ"ס לא היה קיים. לא היה לנו כל צורך בזה כי כל הפעילות שלנו הייתה בשכונה, ברחוב, בהם היינו מבלים שעות רבות. נהגנו ללכת לים יחפים, אהבנו מאד את הרחצה בים. הסביבה בה גרתי הייתה יהודית. אך אני זוכרת את השנים שקדמו למלחמת העצמאות, כאשר ערביות מיפו היו מגיעות בערב פסח לשכונה שלנו כדי לקבל את החמץ. לעתים היו מגיעות עם סלים על ראשן שהיו מלאים ב"סברס" למכירה. בסופי שבוע היינו מטיילים עם ההורים בעיר ולאורך חוף הים.

המנדט הבריטי

אני זוכרת את הבריטים בתקופת המנדט, לפני מלחמת העצמאות, כאשר הכריזו על עוצר ונאלצנו לשהות בבתים. פחדתי אפילו להציץ מהמרפסת לרחוב. במשך זמן מוגבל היה מותר לצאת לערוך קניות. הרחוב בו גרתי היה דומיננטי מאד מבחינת פעילות נגד הבריטים. יום אחד אני זוכרת את ה"כלניות" (החיילים הבריטים עם כומתה אדומה) עולים במדרגות הבית בו גרנו כדי לחפש "מבוקשים" (אנשי אצ"ל או לח"י). כילדה הרגשתי פחד. לאחר שהבריטים עזבו את הארץ והתחילה מלחמת העצמאות התחילו לבנות מקלטים, מעין קיר תומך לפני הכניסה לכל בית. הילדים עזרו להביא את הלבנים לפועלים. כשפרצה המלחמה נהגנו בהתחלה לרדת עם כל השכנים למקלט, עד שנשמעה צפירת הרגעה. יותר מאוחר, כשהמלחמה נמשכה, אנשים עייפו מישיבה במקלט. בעת אחת האזעקות, בשעות הצהרים, נרדמתי בבית ואמי שלא רצתה להעיר אותי, שכבה לידי וגוננה עלי בגופה.

אני זוכרת את עצמי כילדה הנכרכת בשעות הערב עם אביה ועם המונים מתושבי תל אביב ומחוצה לה, שבאו לעבור ליד ארונו של הרצל שהונח ליד בנין האופרה הישן, ברחבת שפת הים ולחלוק לו כבוד אחרון. זכורים לי כמה אירועים משמחים, כמו יום נישואיי, הולדת ילדיי, נישואי ילדיי, הולדת נכדיי. אני זוכרת במיוחד את בר המצווה של אחי זהר, שנערך בדירתנו הקטנה וכל המבוגרים במשפחה נרתמו לעזור.

אירוע מרגש במיוחד היה כאשר ישראל, בן דוד של אמי, הגיע לארץ אחרי שהצליח לשרוד יחידי מכל בני משפחתו במחנות כפייה בפולין (כולל אושוויץ, שבו הוטבע בידו מספר) ולאחר שהיה במשך תקופה ממושכת במחנות בקפריסין. למרות הצפיפות בבית הוא התקבל כבן משפחה עד אשר הסתדר בכוחות עצמו. אבי ניצל את התקופה בה שהה ישראל בביתנו, והיה יושב אתו שעות רבות כדי לדלות מידע על כל מה שעבר עליו ועל קרובי משפחה שנספו. חופשות משפחתיות כמעט ולא זכורות לי. בשבת נהגו לאכול "גפילטע פיש" וחמין. לקראת שבת אמי הייתה אופה תמיד שתי עוגות: עוגת שמרים ועוגת דבש.

 

חקר תמונה

התמונה צולמה בשנת 1947 בצלמניה ברחוב אלנבי 36 תל אביב. בתמונה זו אני קוראת את הספר: "בוא אליי פרפר נחמד". כאשר נולדו ילדיי ונכדיי היה חשוב לי שספר זה יהיה בספרייתם. על ראשי היה סרט רחב לבן. אמי נהגה לקשור סרט זה לראשי רק באירועים חגיגיים או בשבתות. בימים רגילים הייתי עם סרט אדום ודק וקשירה קצת שונה. כאן אני לבושה בחולצה עם רקמה רוסית. חולצה זו נרקמה על ידי שכנה לזהר אחי, שהיא אהבה אותו מאוד. לאחר שזהר גדל החולצה הועברה אלי. אהבתי מאוד את החולצה ונהגתי ללבוש אותה רק באירועים חגיגיים. לפי התמונה אני נראית מחויכת ונהנית לקרוא את הספר. זו התמונה הראשונה שצולמה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחי זהר, שנולד לפני מלחמת העולם השנייה היו תמונות רבות מילדותו המוקדמת. תמונות אלו נשלחו לסבים ולסבתות שהיו בפולין. מהמכתבים השמורים בידי עד היום ניתן להבין שהסבים והסבתות מאוד התרגשו לקבל את התמונות.

אני, כפי שכבר ציינתי, נולדתי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כאשר הקשר עם המשפחות בפולין נותק. אחרי שהוריי התבשרו על משפחותיהם שנספו בשואה, לא נתנו את דעתם יותר לצורך לצלם תמונות. רק כמה שנים מאוחר יותר הם חזרו למנהגם הישן והקפידו לצלם אותנו מדי פעם, כמו התמונה שלמעלה. בניגוד לאחי זהר שהיו לו תמונות רבות מתקופת הילדות המוקדמת, לא מצאתי שום תמונה שלי עד התמונה הזו.

 

 

תמונה זו, ענבל, היא אחת מהתמונות שסבא משה וסבתא צביה שלחו למשפחותיהם בפולין. אני מציינת במיוחד תמונה זו שצולמה על רקע נמל תל אביב, שהייתה לו משמעות מיוחדת באותה תקופה: בעקבות מאורעות 1936 ביפו, והכרזת שביתה כללית של ערביי ארץ ישראל, נותק הישוב היהודי ממקורות האספקה שלו. בשל כך נתנו השלטונות הבריטיים בתאריך 15 במאי 1936  אישורם לפריקת סחורות בחוף תל אביב. כך הוקם למעשה נמל הסחורות הראשון של הישוב היהודי בארץ ישראל.

תמונות רבות צולמו על רקע נמל תל אביב, כמו זו של זהר והוריו, על גבי כרטיס ברכה בשנת 1937.

זיכרונות ילדות

בשנות ילדותי המוקדמות החברים שלי היו בעיקר אלו שגרו ברחובות הסמוכים לביתי, מה שנקרא 'שכונת מגורים'. יותר מאוחר מעגל החברים כלל גם חברים מתקופת בית הספר שגרו באותו ישוב אבל ברחובות יותר מרוחקים. נהגנו לצאת בשעות אחר הצהריים ל"שכונה" לשחק במשחקים רבים: קלאס, תופסת, מחבואים, חמש אבנים, סימני דרך, קלפים (ספרן), משחקי לוטו, חמור חדש, מחניים, גולות. היינו מפריחים טיארות וקיפקות (נקראים היום "עפיפונים") ובגן הילדים היו משחקים משחק השקט ופרה עיוורת. בחורף נהגנו לקטוף פרחים במגרש שהיום ממוקמת שם כיכר רבין (זה היה לפני שהוקמה החברה להגנת הטבע). באותה תקופה היו מגרשים רבים בשכונה ומדי פעם נהגנו לעשות מדורות ולצלות תפוחי אדמה (קרטושקס) היינו מחליקים בסקייטים. מכוניות כמעט ולא היו ברחוב כך שלא חששנו לגלוש עם הסקייטים על הכביש. רכבנו על אופניים, נהגנו ללכת יחפים לשפת הים בתל אביב, אני זוכרת את התקופה הזאת כתקופה מאושרת בחיי.

גן חובה היה ברחוב דב הוז. בחג שבועות נהגו ללכת ילדי כל הגנים לקרן הקיימת שהייתה ממוקמת ברחוב לא רחוק מ"הבימה" ולהביא ביכורים, וכל ילד היה מקבל עציץ. שם בית הספר בו למדתי בתל אביב נקרא "שלמה המלך". המקצועות אותם למדנו קצת מזכירים מה שלומדים היום, אך גם שונים מהם. היום, לדעתי נושאי הלימוד הרבה יותר מעמיקים ויותר מעניינים. במקצוע התנ"ך היינו צריכים ללמוד בעל פה קטעים רבים, כמו שירת דבורה, שירת הים, תפילת חנה בספר שמואל, קינת דוד על יהונתן – קטעים אלו אני זוכרת עד היום ומצרה על כך שנכדיי לא לומדים זאת בעל פה. שיעורי תנ"ך עצמם היו מעניינים מאוד. עד היום אני זוכרת את המחברת בתנ"ך שהייתה מחולקת לנושאים שונים שכללו ביטויים מיוחדים עשירים, כמו תיאורי נביאים שונים שלקוחים מעולם הטבע. הקפידו אצלנו לעשות הכתבות שעזרו לי מאוד ללמוד את השפה ללא שגיאות כתיב. בשיעורי התעמלות הקפידו מאוד שננעל נעלי התעמלות רק בשיעור עצמו. הגישה הייתה שנעל התעמלות שנועלים באופן קבוע מזיקה לרגל. מקצוע חשבון היה נלמד בצורה קצת דומה שמזכירה את השיעורים כיום. במקום מדעים למדנו "טבע", המקצוע הוקדש ללימוד בכל מה שקשור בצמחים. אנגלית התחלנו ללמוד בכיתה ו'. הספרים היום הרבה יותר מעניינים ממה שהיה פעם, פעם הספרים היו על אגדות וכיום הספרים על חיי היום-יום. היו גם שיעורי מלאכה בהם למדנו לסרוג סוודרים וגרביים ולתקן גרביים. היו גם שיעורי תזונה שהיו מלווים עם עבודה מעשית. בבית ספר הייתה מסעדה ותלמידים שהיו בתורנות עזרו בהכנת האוכל כמו סלטים. בנוסף היה גם שיעור ציור ושיעור זמרה בו למדנו שירים. אם בכל השיעורים היינו יושבים שקטים, הרי שבשיעור זמרה התפרקנו והיינו מפריעים מאוד למורה, למרות שהיה מורה טוב. בשיעורי חקלאות נהגנו ללכת למשתלה העירונית, שהייתה ממוקמת במקום שהיום נמצא היכל התרבות. המשתלה כללה המון ערוגות, לכל תלמידי בתי הספר בתל אביב מאותה שכבה ולכל כיתה הייתה ערוגה משלה.

היחסים עם המורים בבית ספר היו יחסים של כבוד. בתחילת כל שיעור כשהמורה היה נכנס לכיתה היינו עומדים עד שהוא היה מגיע למקומו. כשהיינו פונים אליו היינו קוראים לו "המורה", מעולם לא פנו אליו בשמו הפרטי. בכיתות הנמוכות הייתה לנו מחנכת שלא הייתה נרתעת מלהכות בסרגל לילדים שהפריעו לה. בבית הספר לא הייתה נהוגה תלבושת אחידה. לקראת כל חג כמו חנוכה ופורים היו מארגנים מסיבות כיתתיות שכללו בדרך כלל הצגות של התלמידים, ואחת לשנה היינו יוצאים לטיול שנתי. מה שנקרא היום "משמרות זהב" – אז היו קוראים לנו "שוטרי תנועה". לצורך מילוי התפקיד לבשנו תלבושת חאקי, עם שרוול לבן, וכומתה, כמו בתמונה שלמטה.

אני "שוטרת תנועה"

ט"ו בשבט

בילדותי מאוד אהבתי את חג ט"ו בשבט. בגן הילדים שלי היו כמה ערוגות בחצר הגן, ביום זה היינו שותלים שתילים של ירקות. לימדו אותנו לטפח את הערוגות. בסוף היום כל ילד קיבל מתנה עציץ. אני זוכרת שהייתי מאוד מאושרת מהעציץ הזה. בשמחה רבה הבאתי אותו הביתה ודאגתי כל יום להשקות אותו בכמות גדולה עד אשר נרקב. בכיתות הנמוכות בבית הספר נהגנו לצאת ביום זה, אם מזג האוויר אפשר, לטייל בשדות שבסביבה, רוב השדות היו ממוקמים באזור של כיכר רבין היום. בטיול לשדות היינו הולכים בתור ושרים שירי ט"ו בשבט שמאוד מאוד דיברו אלינו, ומאוד אהבנו אותם. בבית אמי הייתה מכינה פירות ט"ו בשבט, אני מאוד לא אהבתי את החרובים.

אהבה

כיף לכתוב על הנושא אהבה שנותן לנו להרגיש נהדר. כשהכרתי את סבא היינו צעירים ומלאי תקוות. הכרתי את סבא כאשר הגיע למקום עבודתי לבקר ידידה ומיד נוצר הקשר בינינו, ולאחר מספר חודשים נישאנו. תקופת החברות הייתה אמנם קצרה אך אני זוכרת אותה לטובה. גם הבילויים המשותפים והקשר החם שנוצר בין שתי המשפחות בין הסבים והסבתות- נוצרו יחסי חברות והם נהגו להיפגש לעתים קרובות, כאשר כל אחד למד להכיר את החברים של המשפחה האחרת. לאחר שנישאתי עברתי לגור מגבעתיים לפתח תקווה, מקום מגוריו של סבא. אני תמיד זוכרת לטובה את התמיכה הרבה שקיבלתי מההורים של סבא, במיוחד כאשר הנכדים נולדו (שאחד מהם הוא אבא של ענבל).

יריב (אבא של ענבל) היה פרי של אהבה של סבא אלכס ושלי

אני בת להורים שכל משפחותיהם נספו בשואה. רק לאחר שילדיי נולדו הבנתי כמה היה חסר לי חום של סבא וסבתא, של דודים ודודות.

הזוית האישית

סבתא תמימה: נהנינו מאוד לעבוד אחת עם השנייה. סיפרתי לנכדתי על אירועים מתקופת ילדותי כמו זיכרונות מהתקופה של המנדט הבריטי, וזו הייתה פעם ראשונה ששמעה על זה. כסבתא היה לי מאוד חשוב להעביר לנכדתי את המידע על הורי והמידע שצברתי בעזרת התיעוד של יד ושם, ומהמעט ששמעתי מבית הורי על הדורות הקודמים.

מילון

המנדט הבריטי
המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), המוכר בעברית בשם המקוצר "המנדט הבריטי" או פשוט "המנדט", הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948. (ויקיפדיה)

אלטלנה
ספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והפליגה לישראל ביוני 1948 כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל. לאור חילוקי דעות קשים בין הנהגת האצ"ל לבין נציגי ממשלת ישראל, נערכו חילופי אש שבסופם נפגעה הספינה מפגז ארטילריה שנורה על ידי תותח של צה"ל, עלתה באש, ונותרה שרופה מול חופי תל אביב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא לקחת דברים כמובן מאליו, לנו יש דברים שפעם אחרים לא חלמו עליהם“

”חשוב מאוד להכיר את תולדות המשפחה“