מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורות חיי – משרגאי לפורמן

קיריל אלון ורחלי
רחלי מופיעה בכנף 25
סיפור חייה של רחלי פורמן

נולדתי ב- 7/6/1958 בחיפה בבית היולדות "אימהות". בת שלישית למשפחת שרגאי, אחרי נאוה וציפי. שמי רחלי על שם סבתה של אמי ז"ל (אימא של סבי). כשנולדתי גרנו בקריית חיים ובגיל שנה ורבע עברנו לקריית מוצקין בה גדלתי עד שנשאתי.

אבי היה חבר "אגד" ואמי הייתה עקרת בית שעסקה בתפירת בגדים לנו ולאנשים זרים תמורת תשלום, שהיווה תוספת נכבדה למשכורת של אבי.

למדתי בבי"ס "אחדות" עד כיתה ח' ואחר-כך בתיכון קריית מוצקין עד כיתה י"ב. בגיל 18 התגייסתי לצה"ל ושירתי בחיל האוויר, בתחילה בכנף 25 ליד "ימית" (שהוחזר למצרים) שם הופעתי בערב טייסת תחזוקה ואחר-כך בטכני שם הכרתי את בעלי. השתחררתי מצה"ל חודשיים לפני הזמן כדי לא להפסיד שנת לימודים ולמדתי הוראה לגיל הרך בסמינר "גורדון" בחיפה. בשנה ה-3 ללימודי בסמינר ב-2 בפברואר 1981 נישאתי, החתונה נערכה באולם בחולון והייתה חתונה כפולה, של אבי (אח של בעלי) ואורלי ושלנו. בין חופה לחופה, הלהקה שהשתתפתי בה הנעימה לאורחים את הזמן ויוני (בעלי) ואני הופענו יחד איתם.

חצי שנה גרנו אצל הורי ואחר-כך עברנו לדירה בשכונת אפק בקריית ביאליק שם נולד גיא בשנת 1982. בשנת 1986 נולדה מרב ועברנו לרחוב דבורה בקריית מוצקין. ניר נולד ב1993 ועברנו לגור ברחוב יעל בקריית מוצקין.

היחסים עם הוריי היו מצוינים, בעיקר עם אימא שלי.

אבי היה די נוקשה בכל הקשור לחינוך, לדוגמה: אסור היה לי לקום מהשולחן לפני שסיימתי את כל האוכל מהצלחת אבל הצלחתי לעקוף את החוק הזה. הייתה לי חברה טובה שבאה כמעט כל צהריים לאכול אתנו וכל מה שלא התחשק לי לאכול הייתי מעבירה לצלחת שלה. זה היה מזלי אחרת הייתי נשארת ליד השולחן כל הלילה.

אימא שלי הייתה יותר ותרנית, אך מעולם לא החליטה בעצמה. כאשר רציתי לצאת לטיול, או לצאת עם החבר'ה, הייתי שואלת את אמי, כמובן שהתשובה הייתה: "לכי לשאול את אבא", הלכתי לאבא שלי והוא אמר שאשאל את אימא. אמרתי לו: "אימא אמרה שאם אתה מסכים זה בסדר", כך קיבלתי רשות לעשות כמעט הכול".

בסה"כ הייתי ילדה די טובה, לא דרשתי הרבה, עזרתי בעבודות הבית ונשמעתי להוריי. רק בגיל מאוחר יותר נעשיתי מרדנית. אחיותיי למדו לפני הצבא כי אבא שלי אמר שכדאי קודם ללמוד מקצוע ורק אחר-כך ללכת לצבא ולעבוד במקצוע. כמובן שאבי חשב שהכי כדאי לאישה להיות מורה וכן כולנו הפכנו להיות מורות בישראל. המרד הקטן שלי היה שלא הסכמתי ללמוד לפני הצבא, מרד זה היה בעוכריי כי כשהתגייסתי לצבא שיבצו אותי למקצוע לא כ"כ מוצלח, לאבי היו קשרים בצבא, וכשביקשתי שיפעיל אותם הוא לא היה מוכן.

בסופו של דבר היה לי כייף בצבא, נהניתי מאוד מהשירות מה גם ששם הכרתי את יוני האיש שלי.

נאוה אחותי הגדולה הייתה כמו אימא שנייה בשבילי. לכל מקום הלכתי איתה, אפילו כשהלכה עם חברים. כל החברים שלה התייחסו אליי נפלא, פינקו אותי, הביאו לי מתנות והרגשתי בעננים. עם ציפי המצב היה שונה, רבנו הרבה על כל דבר קטן. היום המצב שונה לחלוטין, היחסים בינינו נפלאים.

בילדותי אהבתי מאוד לשחק בחוץ עם חברים. שיחקנו קלאס, גומי, חבל, הטלה, מחבואים, אצבע שחורה, שלום אדוני המלך, 'חת שתיים שלוש דג מלוח וכיו"ב.

לא הייתה טלוויזיה ולא מחשב כך שרוב היום היינו בחוץ. ניגנתי על פסנתר, שיחקתי כדורסל בהפועל מוצקין ורקדתי ריקודי עם בלהקה. הייתי בתנועת נוער, ואהבתי מאוד את הטיולים.

את בת המצווה חגגנו פעמיים: פעם אחת למשפחה בבית הוריי, אמי הכינה את כל האוכל, הבאנו שולחנות וכיסאות מהשכרה, וכולם ישבו בבית. אני זוכרת שכדי לקרר את כל המשקאות קנינו בלוקים של קרח ושמנו אותם באמבטיה יחד עם כל הבקבוקים כך שהייתה שתייה קרה לכל האירוע.

בפעם השנייה חגגנו לחברים יחד עם עוד 3 בנות. בגלל שאבי עבד באגד, קיבלנו אוטובוס עם מדריך ונסענו לקיסריה ומשם לפארק ברמת-גן, שם היה אגם גדול והשטנו סירות משוטים, היה כייף לא רגיל.

זיכרונות מיוחדים

יש לי מספר זיכרונות מתקופות שונות. אני זוכרת את היום בו זרקתי את המוצצים לפח. זה היה בשבת בבוקר, היינו באות שלוש האחיות למיטה של הוריי. אני הייתי כבר בת חמש לפני גן חובה. האחיות שלי התחילו להציק לי שאם לא אזרוק את המוצצים לא ירשו לי לעלות לגן חובה. לקחתי את המוצצים וזרקתי אותם לפח. מאוחר יותר, אימא שלי יצאה לרוקן את הפח ואמרה לי: "מכאן עוד אפשר להוציא את המוצצים ולהרתיח אותם, מהפח הגדול – אין דרך חזרה". יצאתי איתה לפח הגדול וזרקנו הכול יחד.

כשהייתי בת 9, בדיוק ביום הולדתי – שחררו את ירושלים. זה היה במלחמת ששת הימים, אני זוכרת שאמי בכתה ולא הבנתי למה היא בוכה ביום הולדתי. שלחתי מכתב לרמטכ"ל דאז יצחק רבין ז"ל ובו כתבתי ברכות ותודות על המתנה הנפלאה שניתנה לי ליום הולדתי. קיבלתי מכתב תשובה!

כשהייתי בת 16 בערך, פרצה מלחמת יום כיפור. הייתי אז בכיתה י'. חלק מהזמן לא למדנו, התנדבנו לעבוד בדואר, חילקנו מכתבים במקום הדוורים שיצאו למילואים.

באותה שנה רקדתי בלהקת "חיפה" נסענו קבוצה של חבר'ה מהקריות לרקוד בחיפה.

שנה אחרי המלחמה באוקטובר 74 יצאנו לסיבוב הופעות בגרמניה ובהולנד, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל.

בשנת 1980 טסתי עם להקת המחול של קריית מוצקין "פעמי מחול" לארה"ב. מוצקין הינה עיר אחות של טקומה, טסנו לשם, היינו גם בסיאטל, משם טסנו ללוס אנג'לס ביקרנו בדיסני-לנד בעולם המים, היינו בסן דיאגו, במפלי הניאגרה, במנהטן ועוד.

זיכרונות משעשעים שלי

היינו חבורת ילדים, שגרנו בשכנות. כמה ילדים היו בני גילי, חלקם גדולים ממני וחלקם צעירים יותר. מלבד המשחקים השגרתיים בהם שיחקנו, היינו עושים גם מעשי קונדס.

בחצר של השכנה, היה עץ צאלון ענקי עליו הבן שלה בנה "כיסאות" שונים.

לנו, ה"קטנים", אסור היה לטפס על העץ. ה"גדולים" היו יושבים על העץ עם צינורות קצרים מפלסטיק, ואנחנו אספנו להם "גולגלך" מהשיחים שמסביב והם היו יורים אותם עם הצינורות על עוברים ושבים.

היינו עושים גם "מוקשי מים". על הגדר שמנו פחית שימורים מלאה מים, קשרנו אליה חוט רקמה ומתחנו אותו על המדרכה. הסתתרנו, וחיכינו שמישהו יעבור, ייתקל בחוט והמים יישפכו עליו. היו אנשים שצחקו אתנו והיו שצעקו עלינו, רדפו אחרינו, ואף הלכו והתלוננו להורים שלנו. כמובן שאז הייתי מקבלת עונש לא לצאת אחרי הצהריים מהבית, זה היה עונש מאוד קשה עבורי.

היינו עוטפים קרש בעטיפת מתנה ומניחים את ה"מתנה" באמצע הכביש, מסתתרים ומחכים שמישהו יעבור וייקח את ה"מתנה".

לצערי, יש לי גם זיכרונות לא כ"כ נעימים.

אני זוכרת כשבן דודי אייל נהרג בתאונת דרכים. אח"כ היה לי חלום שחזר על עצמו מס' פעמים: חלמתי שאנחנו יושבים שבעה, לפתע, דפיקה בדלת, וכשאני פותחת אותה, אייל עומד בפתח, בחיוכו הידוע ואומר: "היי בת דודה, מה העניינים?" ואני עונה: "אנחנו יושבים עליך שבעה ואתה בעצם חי?"

אמי תפרה לנו את כל הבגדים. תמיד חלמתי שהיא תתפור לי את שמלת הכלה כמו שתפרה לאחיותיי. אך לצערי, שנה לפני החתונה, היא לקתה בשיתוק בחצי הגוף השמאלי והייתי צריכה לשכור שמלה לחתונה. ציפי נסעה איתי לת"א לעזור לי בבחירת השמלה.

במשך 30 שנה עבדתי כמורה מחנכת בכיתות א' ב' בקריית מוצקין. 16 שנים בבית ספר "שרת" והשאר בבית ספר "בגין".

כיום אני סבתא לארבעה נכדים: זיו ורונה – תאומים בני 6 – ונעמה בת 3, ילדיהם של גיא ודפי; יואב בן 5 בנם של מרב ואדם. ניר עדיין רווק.

במסגרת תכנית הקשר הרב דורי סיפרתי גם את סיפור חיו של אבי משה ז"ל וגם את סיפור חייה של אמי שושנה ז"ל.. הבנתי שחסרים לי פרטים רבים על משפחתי, על העבר הרחוק. בילדותי לא שאלתי וכשרצו לספר לא הייתה לי סבלנות להקשיב, זה נראה לא חשוב.

היום לצערי נותרתי עם שאלות רבות פתוחות ולא פתורות.

הזוית האישית

קיריל: אני ממש נהניתי מהקשר הרב דורי. למדתי הרבה דברים על אדם שלא ידעתי וממש לא קל לכתוב בקצרה על סיפור של תולדות החיים אז, ממש נהניתי.

אלון: לי היה ממש כיף ונהניתי בקשר הרב דורי. אהבתי ללמוד ולשמוע סיפורי חיים של אנשים אחרים.

רחלי: לא קל לכתוב בקיצור תולדות חיים. נחמד להכיר ילדים צעירים שבאים לשמוע על חיי אדם שאין הם מכירים. מאחלת להם הצלחה בכל ושישאלו ויתחקרו את המבוגרים במשפחתם על עברם.

מילון

מוקשי מים
משחק ילדות קונדס שבו שופכים מים על אנשים ברחוב

ציטוטים

”לא הייתה טלוויזיה ולא מחשב כך שרוב היום היינו בחוץ“

”החתונה נערכה באולם בחולון והייתה חתונה כפולה שלנו ושל גיסי“

”כשהייתי בת 9, בדיוק ביום הולדתי- שיחררו את ירושלים“

”אנחנו יושבים עליך שבעה ואתה בעצם חי?"“