מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ילדותה של סבתא נילי בן צוק בתקופת המנדט

גאיה וסבתא נילי
סבתא נילי בת ארבע בבנימינה
ימי ילדותי

הילדות שלי

נולדתי בירושלים בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. בתעודת הלידה שלי כתוב: נולדה בפלשתינה א"י {ארץ ישראל} . ארצנו אז נקראה פלשתינה. האנגלים היו בארץ ושלטו בה. הם גרשו את התורכים ששלטו כאן לפניהם, בעזרתו של ארגון שנקרא ניל"י, שאני קרויה על שמו.

האנגלים הבטיחו לבוא לארצנו לעשות סדר ולהישאר רק זמן קצר, אך בפועל הם נשארו כאן 31 שנים. משנת 1917 עד 1948.

תקופת המנדט זכורה לי, למרות שהייתי ילדה קטנה. בכל פינת רחוב היה חייל אנגלי, שעצר אותנו וביקש לראות תעודת זהות. אפילו בכניסה לבית הכנסת. אותי כילדה זה הפחיד מאוד. העצמאות הגיעה אחרי מלחמה קשה, "מלחמת העצמאות", שבה כל מדינות ערב שסביבנו לחמו בנו. במהלך המלחמה שמו הערבים מצור על ירושלים.

בירושלים גרו רבים מבני משפחתי: סבתי תמר, דודים או בני דודים. לא היה להם מה לאכול, היה רעב ממש. באותו הזמן גרנו הורי, אחותי ואני במושבה בנימינה. במושבה לא היה חוסר במזון והורי היו שולחים בסתר, ארגזים עם מזון שהצליחו להגיע לשם בדרכים שונות תוך סיכון רב.

חוויה גדולה הייתה לי לאחר שנפרצה הדרך לירושלים. אני הייתי בת 6 שנים בלבד ואמי צרפה אותי לנסיעה בג'יפ לבקר את סבתי תמר, שהתגוררה בירושלים בזמן המצור. אני זוכרת היטב את הדרך הזרועה במכוניות בצידי הכביש עם סמני ירי עליהן. גם דלת הכניסה לבית של סבתא הייתה מנוקבת מכדורי הצלפים הערבים.

הייתי תלמידת כיתה א' כשקמה מדינת ישראל. הייתי תלמידה טובה מאוד ואיתי למד עוד תלמיד מצטיין ושמו היה אהוד וינר, הוא הפזמונאי אהוד מנור ז"ל.

בילדותי לא היו מחשבים ולא הייתה טלויזיה ואפילו לא היו טלפונים סלולריים. טלפון ביתי היה מאוד נדיר ורק אצל משפחות מעטות. אחר הצהריים, בילינו הרבה עם חברים, שיחקנו בקלאס, בחבל, בגולות, בחמש אבנים ובמחבואים. היינו ילדים שמחים ועליזים והילדות במושבה בנימינה הייתה ילדות מאושרת. עד היום אני נזכרת בה בגעגועים.

המשפחה שלי

המשפחה של אבי בן ציון זכרונו לברכה

משפחת אבי מוצאה מספרד . סבא רבא שלי היה קונסול ספרד בישראל. הם הגיעו לארץ בסוף המאה ה19 והתיישבו בתל אביב, שם נולד אבי. לאחר מכן, עברו לירושלים. אני דור 3 בארץ מצד אבי, ילדי דור 4 ונכדי דור חמישי.

סבתא תמר

 

המשפחה של אמי קלרה

המשפחה הגיעה לארץ מרומניה ב- 1934 בעקבות אירוע אנטישמי. אחיה הבכור של אמי, נפטר ברומניה בהיותו בן 13 שנים לאחר התעללות של נערים שמילאו את בגדיו בשלג רב. הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר ממחלתו. בזמנו לא הייתה עדיין אנטיביוטיקה.

 

סבי וסבתי החליטו לעזוב את כל רכושם ולעלות לארץ. הם התיישבו ברעננה, שהייתה אז מושבה צעירה. אפילו כביש לא היה בה באותו זמן. אמי הייתה כבת 10 כשהגיעה לישראל באנייה "פולניה". הם הגיעו לחוף הים של יפו ומשם לקחו אותם לביתם ברעננה.

אמי הלכה לבית הספר העממי (היסודי) במושבה והמורה שלה היה משה מגד שעל שמו נקרא היום בית הספר "מגד".

בית ספר "מגד"

 

ילדיו של משה מגד, המורה, היו הסופרים מתי ואהרון מגד. באותו בית ספר למדו כעבור שנים רבות ילדי ואני הייתי מורה בו במשך 13 שנים.

עברו שנים רבות מאז, והיום בעלי ואני כבר פנסיונרים ואנחנו הורים גאים ומאושרים לשלושה ילדים נהדרים: אורית, זיו ואריק ולשמונה נכדים נפלאים, גדולים וקטנים. האושר והשמחה שלי ושל הסבא שלצדי, הם כאשר אנחנו נפגשים. נכדינו הם התרופה לכל החוליים, כשרואים אותם אותם אנחנו כבר בריאים. אנו אוהבים לבלות איתם בבית, בחוץ וגם בהופעות. נהנים לצאת איתם לטיולים ולנסוע יחדיו לנופשונים.

אריק, הוא אבא של גאיה, נכדתי המקסימה. יחד אנחנו משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי, כותבות את קורות ימי ילדותי.

נכדי

הזוית האישית

גאיה: היה לי כייף לעבוד עם סבתא נילי ולשמוע על הילדות שלה.

סבתא נילי: היה לי כייף גדול להיות עם גאיה ולהכיר את המורה ואת החברים שלה.

מילון

אנטישמיות
אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל.

ציטוטים

”"המשפחה היא הדבר היקר ביותר"“