מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורות חייה של ציוויה

התלמידים חוגגים עם הוותיקים את בטו בשבט
צוויה, כיום
ציוויה מספרת אודותיה

שלום שמי ציוויה משהרי,

נולדתי בתימן ב- 1.1.1949

אני הבכורה במשפחה שלי, ההרגשה להיות בכורה היא רגילה, אבל עדיין יש קצת יחס שונה בן האחים.

יש לי 7 אחים (חוץ ממני), שניים מהאחים שלי נפטרו.

הבית שלי היה בית יפה עם חמישה חדרים, הבית היה עשוי מבלוקים, היו בו שתי נפשות כי כל האחים שלי עזבו את הבית כשהתחתנו.

אחרי שאני התחתנתי עברתי לגור בראש העין, ברחוב אפק עד כה אני מתגוררת ברחוב זה.

כיום, המרחב הציבורי שאני נמצאת בו הכי הרבה, זה מרכז בית הקשיש, המרכז מעניין אותי מאוד בגלל שעושים בו פעילויות רבות ומגוונות לדוגמא: גינון, תפילה, ציור, התעמלות, הרצאות בנושאים שונים. אני מאוד אוהבת לשמוע הרצאות.

במרכז בית הקשיש, הרבה יותר כיף לי עם כול הסביבה הנוכחת במקום, אנשים חמים ונעימים שכייף לשהות במחיצתם, מאשר להיות בבית לבד בחוסר מעש.

כשהייתי קטנה, התחביב שלי היה לסרוג ולרקום.

פעם כשהייתי קטנה חוויתי כמה דברים פחות נעימים, למשל: כשהייתי בת שנה וחצי, בן דוד שלי שהיה גדול ממני בחצי שנה, גלגל אותי מהמדרגות שבקומה השנייה, עקב כך, הייתי מעולפת במהלך כל היום. בתימן לא היו בזמני בתי חולים, אז המשפחה שלי טיפלה בי.

פעם אחת ערבי חטף אותי לכפר ערבי, דודה שלי ואמי, חיפשו אותי באזור. לאחר מכן, דודה שלי מצאה את אותו אדם שאחז בי, התגנבה בשקט מאחוריו, נתנה לא מכה מאחורה ולקחה אותי חזרה הביתה. חוויה לא נעימה ומאוד מפחידה ותודה לאל שהסתיימה כשאני בזרועות אימי.

בהיותי קטנה, לא היו מכוניות, אז במסע לארץ ישראל, רכבנו על חמורים וגמלים ככלי תחבורה. הגמל השתולל פתאום והחמור מאוד נבהל ורץ להרים . אמא שלי ראתה שהחמור לא נמצא ולא הבינה איפה אני, כי הייתי אמורה להיות על החמור. בן דודי, רץ לחפש אותי ולא ראה אותי, הוא חשב שהחמור זרק אותי מההרים ומה שהוא לא ידע זה, שאני לא נזרקתי מהחמור ואני בכלל לא הייתי על ההרים, אני בעצם החזקתי בבטן של החמור כדי שלא יזרוק אותי.

כשלמדתי בגן ילדים, אהבתי מאוד את הגננת ואפילו פעם אחת ישנתי אצלה בביתה.

למדתי ביסודי בבית ספר "בית יעקב" ויש לי הרבה זיכרונות טובים משם.

בתיכון לא למדתי, כי כשהייתי בכיתה ח' בחטיבה, התחתנתי ואחרי זה לא המשכתי ללמוד יותר. לא הכרתי את בעלי אלא שידכו בינינו.

התחתנתי בשנת 1959 כשהייתי בת 16 וחצי ואת הילדה הראשונה שלי ילדתי בגיל 17 וחצי.

האירוע הכי משמח שאני זוכרת מגיל ההתבגרות הוא, שהתחתנתי (כי התחתנתי בגיל ההתבגרות). זה היה אירוע גדול ומרגש מאוד.

מקום העבודה הראשון שלי היה משק בית, עבדתי בעבודה הזאת, כי לא המשכתי ללמוד ולא רכשתי השכלה. זאת העבודה שיכולתי לעבוד בה בלי תעודה אקדמאית.

העבודה הייתה קשה מאוד אבל האנשים שעבדתי אצלם היו טובים ונחמדים אליי וזה הפך את העבודה ליותר מהנה.

התחלתי לעבוד מגיל מאוד צעיר בבית אחד עבדתי 40 שנה ובבית אחר 35 שנה.

את החגים אני חוגגת עם המשפחה שלי המורחבת, אך אין לנו מנהגים מיוחדים בחגים. החגים האהובים עליי הם: חנוכה וסוכות, אני אוהבת את החגים האלה מאוד.

כשעליתי לארץ מתימן הייתי בת 6, עליתי לארץ עם אחותי ואמא שלי ולא היו שום בעיות כשהגענו לארץ.

לא שרתתי בצבא אבל עברתי הרבה מלחמות כשהייתי קטנה כמו: ששת הימים, מבצע קדש

וכשהתבגרתי חוויתי את מלחמת יום הכיפורים, כמובן שלא השתתפתי במלחמות אלו. כל האווירה של המלחמות האלה הייתה לא נעימה, הרגשה של פחד וחשש שמשהו רע יקרה.

בנוסף לכל הדברים הלא נעימים שעברתי, עברתי גם אירוע מוחין, זה היה מאוד לא נעים. לפני כמה שנים התלבשתי בחדר ופתאום הרגשתי משהו שקופץ עליי ולא היה ברור איך ולמה, התעלפתי והרגשתי הרגשה ממש מוזרה שמשהו עובר לי במוח ונעצר. צעקתי מהר לבן שלי שייקח אותי במהירות לבית החולים, שכבתי שם שבועיים ועכשיו כל צד ימין שלי משותק.

ביקרתי בכמה ארצות כמו קנדה וארצות הברית.

בסה"כ למדתי במהלך שנות חיי, 8 שנים.

יש לי 7 ילדים- 4 בנות,3 בנים ו- 20 נכדים.

ועד כאן קורות חייה של ציוויה משהרי!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מלחמת יום הכיפורים
המלחמה פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק וירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973.

ציטוטים

”למדתי ביסודי בבית ספר "בית יעקב" ויש לי הרבה זיכרונות טובים משם.“