מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא מריאן משבדיה

אני שי-לי וסבתא מריאן בגינת הבית שלי
מריאן ואחיה בשבדיה עם כפכפי עץ אופיניים
סיפור עלייתה של סבתי משבדיה לארץ ישראל

משפחת המוצא שלי

אמי גוטש'ה – גיטל דנציגר נולדה בפולין בעיר סוסנוביץ' בנר הרביעי של חנוכה בשנת 1922 למשפחה דתית-ציונית. היא שרדה את מלחמת העולם השנייה, בתחילה במחנה עבודה גלייביץ (Gleiwitz) ובסוף המלחמה במחנה השמדה ראוונסבריק (Ravensbruck) והגיעה לשבדיה עם האוטובוסים הלבנים של ברנאדוט באפריל 1945 רזה וחולה מאוד. רק היא ואחותה פלה שעלתה ארצה באוניה חנה סנש ב 25.12.1945 שרדו את המלחמה מתוך משפחה של הורים ועשרה ילדים.

אבי שמעון סנדר נולד בסמולנד שבשבדיה בתאריך 21.09.1914 למשפחה דתית. סבי, שמואל סנדר, היגר מריגרוד (Rajgrod) פולין לשבדיה בשנת 1905. שמואל חזר לפולין והתחתן עם חנה. מספר חודשים לאחר החתונה וכשחנה הייתה בהריון חזר סבי לשבדיה אך חנה ובנם הבכור, הצטרפו אליו בשנת 1913. לשמואל וחנה נולדו עוד ארבעה ילדים בשבדיה. סבתא חנה נפטרה בשנת 1940. סבי שמואל נפטר 1966.

אחי נולד בשטוקהולם ב 22.08.1952 ושמו אולף על שם סבא וולף – נוחם מצד אמי שנספה בשואה באושוויץ. אולף מהנדס אש וקורוזיה (חלודה), נשוי לאווה (בלכר) ויש להם שלוש בנות: קמילה,אליזבת וג'סיקה ושני נכדות: אריאלה ודזירה מאליזבת. אולף ואני קרובים אחד לשני, הוא איש טוב לב ודואג.

ילדות ונעורים

שמי מריאן וקראו לי על שם סבתא מיירם – דבוירה מצד אמי שנספתה באושוויץ בשואה. נולדתי בשבדיה בעיר שטוקהולם בתאריך 01.03.1951

גדלתי בסודרמאלם (Södermalm), אחד מהאיים היפיפיים של שטוקהולם. יש בו הרבה פארקים ושטחים ירוקים, איזור עם שטחי חקלאות קטנים להשכרה על מנת לגדל פירות וירקות, מרינה וחופים לרחצה. אחד מבתי החולים הגדולים – סודרסיוקהוסת- (היכן שהבנות שלי נולדו) ממוקם באי. יש גם בית כנסת אורתודוקסי "עדת ישראל" שהוקם ב-1917 על ידי יהודי מזרח אירופה שהיגרו לסודרמאלם. באזור הזה היו גם שתי חנויות כשרות שלא קיימות היום. גרנו ארבע נפשות בדירת שני חדרים עם הול גדול כמו חדר. ההורים ישנו במטבח בפינת האוכל במיטה המתקפלת לארון צר וארוך עם וילון. אחי ואני ישנו בחדר אחד עד גיל התבגרות ואז עבר אחי לישון בהול במיטה המתקפלת לארון עם דלתות. את הארון הוא שומר עד היום אבל ללא המיטה. בבניין שלנו גרו עוד שלוש משפחות יהודיות, ובשכונה גרו די הרבה משפחות יהודיות שנפגשנו איתם באופן קבוע. הבית היה מסורתי וכשר.

ליום הולדת שלוש קיבלתי עגלת בובות באותה צורה של עגלות תינוק ואני ואמי טיילנו ביחד עם עגלות. העגלה קיימת עד היום במחסן. בגיל ארבע חליתי בחצבת עם חום גבוה מאוד וקיבלתי בובה בגודל תינוק. כשהיינו חולים רופא ילדים, ד"ר אנגסטרום, איש מבוגר ואהוב שתמיד היה שמח ושר, היה בא לביקור בית עם הכלב שלו. כולם אהבו אותו ואת הכלב. בגיל שש נתנו לי לבחור בין לקנות פסנתר או טלוויזיה, בחרתי בפסנתר. ניגנתי כמה שנים והפסקתי, אחי המשיך ומנגן עד היום בכמה כלי נגינה.

בערבים ההורים ישבו בהול והאזינו להצגות, אופרות, מוסיקה וכל מיני תוכניות ברדיו. תמיד היה לי קשה להירדם ושכבתי ערה שעות. אהבתי מאוד להאזין לתוכניות מהמיטה. אחרי כמה שנים קנו טלוויזיה לסלון והחגיגה נגמרה. בחורף היינו מחליקים על הקרח בפארק ומתגלשים במגלשות קרח מהחלק העליון של הפארק עד לסופו בחלק התחתון. בילדותי שיחקנו הרבה בחוץ בשכונה עם הילדים של השכנים שיחקנו קלאס, תופסת, קפצנו בגומי ובחבל. בימי הגשם שיחקנו בבתים משחקים כגון רופא וחולה, שיחקנו במשפחה, הרכבנו פאזלים, דוקים, שח סיני, קראנו ספרים של אסטריד לינדגרן כגון בילבי ועוד.

בקיץ ילדי הניצולים היו נוסעים למחנה קיץ בשם בולסטה כדי לתת לניצולים מנוחה. לא אהבתי את המקום הזה וכל פעם הייתי חולה במחלת ילדים אחרת. מגיל תשע נסענו למחנה קיץ של הקהילה היהודית, גלמסטה, הגיעו לשם ילדים מכל הערים בשבדיה והיה כייף מאוד. בשנת 1961 בקיץ, נסענו בפעם הראשונה לארץ לבקר את דודתי. נסענו ברכבת עד נאפולי ומשם באוניה של צים לחיפה.

בחגים האח הקטן של אבי, אשתו ושתי בנותיהם היו באים אלינו לחגוג ביחד, זה היה כייף. ביום כיפור היינו הולכים ברגל מעל חצי שעה לבית הכנסת. החל מגיל חמש-שש לא קבלנו אוכל מכניסת הצום ועד למחרת בבוקר. אחי תמיד היה רעב ורצה לאכול אבל אמא לא ויתרה. בפסח היינו מחליפים את כל הכלים וחודש לפני פסח אמא הייתה מחמיצה סלק בדלי גדול לבורשט קר וחמצמץ שהיינו שותים כל הפסח, מאוד טעים.

כשסבא שלי היה מגיע לביקור היינו מציצים עליו מניח תפילין בסלון, הוא היה מחייך אלינו וממשיך בתפילה. למדתי בגן יהודי בקהילה במרכז העיר, כל בוקר אספו אותנו בהסעה והחזירו אותנו בסביבות השעה ארבע, היו 2 קבוצות גיל בגן, 3-4 ו 5-6. למדנו שירים בעברית, ציירנו ועשינו יצירות לפי החגים בלוח השנה היהודי.

ביסודי למדתי בבית הספר היהודי "הלל", למדנו 5 ימים בשבוע, מעבר לתוכנית הלימודים המקובלת למדנו יהדות, עברית ולימודים כלליים על ישראל. הייתה רק כיתה אחת בכל שכבה, השכבה שלנו הייתה הכי גדולה ושובבה 27 תלמידים. המורה ליהדות היה זורק גירים על מי שהיה מפריע בשיעור ודופק עם סרגל על השולחן. בסוף כיתה ו' עשינו הצגת סיום ובה החזרנו למורה מטח גירים.

בחטיבה (ז'-ט') למדתי בשכונה, הילדים היהודיים היו פטורים מלימודים בשבת אבל למדנו פעם בשבוע יהדות בקהילה. התיכון האזורי (י-י"ב) היה במרחק של חצי שעה נסיעה והיה וותיק ומפורסם. בתקופה זו בשבדיה כבר הנהיגו שבוע לימודים של חמישה ימים בשבוע.

כשהייתי בת 16 העבודה הראשונה שלי בחופשים ובימי ראשון הייתה בבית חולים לתשושי נפש. עבדתי שם כל התיכון בכל מיני עבודות, החל מניקיון ועד לעבודה עם פציינטים כולל שמירות לילה.

בגרות

הכרתי את בעלי סטפן במסיבת חנוכה בקהילה היהודית בשנת 1969. הוא היגר מפולין בשנת 1968. התחתנתי בשנת 1971, הייתי בת עשרים החתונה התקיימה בבית הכנסת הגדול של הקהילה היהודית בשטוקהולם כפי שנהוג. אחרי החתונה עברנו לגור שלוש שנים בלונד (Lund), עיר אוניברסיטה בדרום שבדיה. שם בעלי סטפן לימד בטכניון מתמטיקה ופיזיקה תיאורטית ואני למדתי מעבדנות פיזיולוגית 3 שנים. הרבה סטודנטים יהודים שהיגרו מפולין 1967-69 גרו שם. מישראל שלחו שליח וביחד הפעלנו מרכז יהודי, מועדון וגן ילדים בסופי שבוע. הפעלנו גם את בית הכנסת העתיק שוב.

באמצע תפילת יום כיפור באו להודיע לנו על תחילת מלחמת יום הכיפורים. חזרנו לשטוקהולם 1974. עבדתי בבית חולים האקדמי בשם הודינגה (Huddinge sjukhus) בפרוורים של שטוקהולם. ערכתי בדיקות שגרתיות ומחקר.

כשהבת הבכורה שלי, אורית, הייתה בת חצי שנה בשנת 1978 התחלתי ללמוד רפואת שיניים בבית חולים קרולינסקה (Karolinska) במרכז העיר. בחרתי במקצוע בגלל הרקע הרפואי ומכיוון שרצינו לעלות לארץ ישראל. בארץ היה חסר ברופאי שיניים וחשבתי שעובדים בין השעות 8-17 כמו בשבדיה. טעיתי קצת אבל אני נהנית מהעבודה ועברתי גם השתלמויות בכל מיני תחומים.

עלייה

עלינו לארץ בתאריך 13.12.1983, הייתי כמעט בת 33, בעלי סטפן בן 36 ושתי הבנות אורית כמעט בת 6 ושרון בת 3 וחצי. הייתי בהריון עם נעמי שנולדה באוגוסט 1984 בשבדיה כשחזרנו לשלוח את המטען שלנו לארץ. בחרנו להגיע למרכז קליטה ברעננה בגלל הילדות.

בגלל שלמדתי בבית ספר יהודי שש שנים וידעתי לדבר קצת עברית כי ביקרתי הרבה בארץ כילדה ונערה לא נתנו לי ללמד עברית מאולפן א'. ה"סמוך עלי" הישראלי גרם לזה שאף פעם לא למדתי דקדוק וכללי איות. ידעתי פחות או יותר למה אני באה ולא היה לי כל כך קשה להתאקלם בארץ. מצאתי עבודה די מהר.

בספטמבר 1984 עברנו ממרכז קליטה לבית ששכרנו ברעננה. לאבא שלי היה יום הולדת 70 וההורים שלי הגיעו לארץ לשלושה חודשים. בדצמבר אבי חלה בחיידק אלים, אושפז ונפטר תוך שבועיים. כולנו היינו בהלם מוחלט. הוא קבור ברעננה. ב-2013 כשאמי נפטרה הבאנו אותה לקבורה ליד אבי.

כשגרנו בשבדיה אני ואחי היינו באים להורים כל יום שישי וחג. חלק מהנכדות תמיד נשארו לישון שם. אמא שלי אהבה לשחק ולעשות כל מיני דברים איתם והם אהבו להישאר שם. בחגים היינו הולכים לבית הכנסת. כשעלינו לארץ שמרנו על ארוחות יום שישי עם הדלקת נרות וקידוש. בבתי הספר החילונים תמיד היו ימי הולדת בשישי בזמן הארוחה ולכן הילדות עברו ללמוד בתל"י בהוד השרון. שם היה להן טוב יותר והרבה יותר חברים. בראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה ופורים הלכנו לבית הכנסת. בפסח ערכנו ליל סדר. בפורים הייתי תופרת ומכינה את התחפושות שלהן ביחד איתן לפי בקשתן.

שבחרתי ללמוד רפואת שיניים התלבטתי בין רפואת שיניים לאדריכלות שגם עניין אותי, ובשנת 2012  החלטתי להגשים את החלום. הלכתי ללמוד עיצוב ואדריכלות פנים 3 שנים כדי לדעת קצת מה הפסדתי. כבר היה מאוחר ללמוד אדריכלות בגיל הזה. תדירות הביקורים של הבנות והנכדים לא כל כך גבוה. הן עובדות ועסוקות.

בתי הגדולה אורית חיה בארץ, גרה במודיעין עם בעלה אילן ובנותיהם שי-לי בת 11 ומשי בת 7 וחצי. אני נוסעת למודיעין פעם בשבוע כדי להיות עם הנכדות. הם באים מדי פעם ביום שישי ולחגים. בתי השנייה שרון חיה בארצות הברית, גרה בקויינס (Queens) בניו יורק עם בעלה ארז. בתי הקטנה נעמי חיה בשבדיה, גרה בשטוקהולם עם בן זוגה קאי (Kai) והבן הקטן שלהם בן, בן 7 חודשים. אני נפגשת עם הבנות בחו"ל בארצותיהם פעם בשנה אם הן לא באות לפה.

לפני כשלוש שנים בגיל 63 עשיתי צניחה חופשית בשבדיה עם בתי הקטנה נעמי, לכבוד יום הולדתה ה – 30. הייתי כמובן רוצה שכולן יגורו בארץ. הבאתי את הילדות לגדול ולגור בישראל והן עזבו, קצת עצוב, גם לא נפגשים ומתראים לעתים קרובות בגלל המרחק.

אני עוסקת ברפואת שיניים 32 שנים משנת 1984 ועדיין לא פרשתי וגם לא חושבת לפרוש בזמן הקרוב.

הזוית האישית

שי-לי מתתיהו: אנחנו נהנינו מאוד לעבוד ביחד ואני המתעדת נהניתי ללמד את סיפורה של סבתי ובנוסף למדתי נושאים שלא הכרתי ושמחתי להכירם.

סבתא מריאן: נהניתי להעביר לנכדתי את סיפור המשפחה, חשוב לי מאוד שהיא תדע מאיפה היא באה.

מילון

הול
חדר מעבר

כביש ללא מוצא
כביש שצד אחד בו חסום

האוטובוסים הלבנים
הצלב האדום של שבדיה שהציל את היהודים השורדים

ציטוטים

”אני למדתי מסבתי שישנו במיטות שמתקפלות לארון“