מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קול זכרונותי

פנינה שרון
משפחת קליגר
סיפור ילדותה של פנינה שרון

נולדתי ב-13 באפריל בשנת 1939 בשם פאולה קליגר (נבוני). נולדתי בבוקרשט, רומניה
אמי: חנה (בלכמן), קליגר (נבוני):  1/12/1911 – נולדה ב CARTAK – הונגריה.
אבי: אדולף (אברהם) קליגר:  24/1/1905, נולד ב"בוחוזנו", בוקובינה.
אחי: שאול קליגר (נבוני): 1/9/1935, נולד בבוקרשט, רומניה.
ילדותי עברה עלי ברומניה ובדרכים, בארצות אירופה השונות. בתום מלחמת העולם השניה, החליטו הורי לעזוב את רומניה ולהגיע לארץ ישראל. עזבנו את רומניה באופן בלתי חוקי. ללא תעודות רשמיות. פשוט ברחנו. 
המשפחה שלנו  מנתה ארבעה אנשים ואלינו הצטרפו אחותה של אימי – אידה כץ, בעלה – יעקב כץ ובנם – משה כץ.
משפחת קליגר
 
צ'רנוביץ הייתה נקודה מאוד חשובה בחיי.
רוב ספורי ילדותי סובבים סביב התקופה בה חיינו בצ'רנוביץ. חיינו בתקופה ובמקום שקשה להאמין ששרדנו. אנו הילדים היינו קורבן של התקופה האכזרית ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. אני נזכרת כיצד בימים הקשים ההם נאלצנו אנו הילדים לחיות כמעט ללא חברה וללא שמחה. למזלנו, הורנו דאגו לנו לעיסוקים שונים שבהמשך חיינו עזרו לנו מאוד.
בגלל המצב הקשה והסכנות שארבו לנו ברחובות צ'רנוביץ, נאלצנו לבלות הרבה בבית. לאחי היו מורים פרטיים ללימודים כלליים וליהדות. כמו כן למד שאול אחי, למודי כינור. אני הייתי עדיין קטנה, כבת 3-4 ולגן לא הלכתי. למעשה אף פעם לא ביקרתי בגן, הייתי בהשגחת הורי. כאשר הורי נעדרו מהבית אחי שמר עלי באהבה רבה. העיסוק העיקרי של שאול היה הציור וחבל שאף ציור מאותם ימים לא נותר. אני הייתי ילדה שקטה ומופנמת. נהגתי לשחק עם בובות מסמרטוטים שאימא נהגה ליצור עבורי. אהבתי לשמור על הניקיון, לשטוף את הרצפה ולכבס בגדים. הייתי ילדה ממושמעת. אמי הייתה מספרת, שאם פעם ניסו לכעוס עלי, בכיתי למפרע. לא הייתי מודעת לתקופה הקשה בה היינו. אימא טיפלה בנו היטב. אני אומרת אימא כי אבי הטוב נעדר מהבית שנים רבות. הוא גויס למאמץ המלחמתי של השלטון הרומני ונשלח לעבודות כפייה.
בתחילה גרנו בבית גדול עם מספר חדרים. הבית היה מרוהט היטב. לאימא היה חדר עבודה בו היא הייתה תופרת. הבית היה ברחוב "מנסטריסקה". ההורים פרנסו בכבוד את המשפחה. אבי, אברהם (אדולף), היה צייר וקריקטוריסט ומצא עניין רב בעבודתו. הכישורים של אבא הצילו את חיינו. בתקופת אנטונסקו, ראש ממשלת רומניה, צורר היהודים, הקימו הרומנים את הגטו. הגטו הוקם בצ'רנוביץ ולשם הכניסו אנשים שהיו נתינים זרים ובעיקר יהודים. הובטח לאנשים דיור ועבודה. עד מהרה התגלתה האמת המרה – התנאים היו מחרידים. הגטו נסגר ולא ניתן היה לצאת. לא הייתה עבודה והרעב פשט מהר. גם המשפחה שלנו הובלה לגטו. למזלנו נכלאנו במקום זמן קצר וזאת בזכות אבינו.
 
 ביתנו בצ'רנוביץ
ציור – שאול נבוני, אוקטובר 2012
 
אבא הצליח להערים על פקידי הממשל הרומני. הוא זייף מסמך אשר אפשר לנו לצאת מתוך הגטו ולחזור לבית שלנו.
האווירה בעיר הייתה קשה, הפחד גבר וחששנו לחיינו. אנשים החלו להעלם, רובם נשלחו לגטו ומשם למקום גרוע יותר- טרנסניסטריה, מחנה ריכוז שבו רוב האנשים הושמדו. 
היה ברור שלא נוכל להישאר בביתנו הגדול. יום יום היו הליגיונרים פושטים על הבתים ומחפשים יהודים ושולחים אותם לגטו. הם היו בוזזים את הרכוש ופוגעים בחפים מפשע. הבנו שלא ניתן לנו להמשיך לגור בביתנו, שמשך את העין. הורינו החליטו שעלינו לעבור לבית פחות מפואר כדי שלא יהווה משיכה לכל הבוזזים. לא רחוק מביתנו היה מחסן בו היו כלים שבורים, קרשים וגרוטאות. פלשנו למקום. הורינו העבירו למחסן מעט מטלטלין, מזרונים וכלי בית. והעיקר אימא העבירה את מכונת התפירה. בלעדי המכונה לא היה לנו קיום. כמובן שאבי דאג שיהיו גם כלי כתיבה, נייר וצבעים עבור אבא ואחי שאול. גם מצרכים שונים ומים. ריהוט כבד ומצעים כבדים השארנו מאחור. כדי שהצריף יראה עזוב, כיסה אבא את הקירות מבחוץ בקרשים אלכסוניים. סביב לצריף אירגן עזובה. היינו שומעים את הבוזזים מתקרבים אלינו אך פונים לבית הגדול-נכנסים, בוזזים, הורסים ושוברים מכל הבא ליד. היו חולפים על פני המחסן בו שכנו, אך לא נכנסים. הפחד היה גדול, אנו הילדים היינו מתחבאים בכל פינה נסתרת, בכל מחבוא קט, מתחת כיסא, שולחן או מיטה, מתפללים שהכול יעבור בסדר .
בינתיים, ככל שהמלחמה נמשכה, החלו הרומנים לגייס את הגברים לעבודות כפייה. אבא נלקח גם כן.
אברהם קליגר
אז החלו השנים בהן אבא נעדר מהבית. כל הנטל נפל על אימא. אימא החלה את מלחמת הקיום לבד, ללא עזרה. בתחילה היינו בקשר עם קרובי משפחה. 
מעט עזרה קיבלנו מאחותה הבכורה של אימא – יוליה. יוליה התגוררה בבסרביה – קישינוב. לעיתים הגיעה לביקורים ומדי פעם נשארה אתנו, הילדים. יוליה הייתה אישה יפה ואוהבת. אימנו הייתה קשורה אליה מאוד. בהמשך היא נישאה. הנישואין לא היו נשואי אושר. הקשר איתה נותק ולא נודע כיצד הזוג נעלם. אימא הניחה שהם נספו בפוגרומים שהתרחשו באותה תקופה. מעולם לא גילינו מה עלה בגורלם.
בהיותנו בצ'רנוביץ, נותק הקשר עם שאר בני המשפחה. נשארנו בודדים – אימא, שאול ואני. אבא כאמור גויס לעבודות כפייה על ידי הרומנים. הוא נשלח ל "Vatra Dornei".
בינתיים שמענו שלביתנו ברחוב מנסטריסקה נכנסו דיירים חדשים. הדיירים החדשים היו ראש משטרת צ'רנוביץ ואשתו הזוג "פוקשניאנו". הם היו זוג רומני, חשוך ילדים. האישה הייתה אישה טובה, אוהבת ילדים. לאט לאט היא התיידדה עם אימא והחלה לעבוד אצל אימא בתפירה. אותנו הילדים היא "אימצה" והציגה אותנו בכל מקום כילדיה. לעיתים הייתה שומרת עלינו, כאשר אימא הייתה הולכת לשוק למכור את הבגדים שתפרה. היא הייתה לוקחת אותנו לטיולים קצרים, לפארקים, לתיאטרון ולמסיבות של ילדי המשטרה הרומנית. הפכנו למראית עין לילדים שלה. היא הצילה אותנו בזמן הקשה ביותר.
כאשר נכנסו הרוסים לצ'רנוביץ לקראת סוף המלחמה, בשנת 1944, המצילה הרומנייה ובעלה השוטר (בני הזוג "פוקשניאנו") חייבים היו לברוח מהעיר. הרוסים שנאו את הרומנים, שהיו בני בריתם של הגרמנים. הם פרעו ברומנים ורבים מהם הוגלו לסיביר. אמי בכתה כאשר המצילים שלנו עזבו. הבכי הזה היה בעוכרנו. מסתבר שתושבי המקום שרצו למצוא חן בעיני הרוסים הלשינו וספרו שאימא אוהבת רומנים ומצטערת שהם עוזבים. עובדה זאת הייתה לנו לרועץ. הפכנו להיות מועמדים לגרוש. ברבות הימים לא יצא הגירוש לפועל.
לא נותרו לנו תמונות רבות מתקופת המלחמה. עד היום אני אוהבת להתבונן בתמונה היחידה שלנו מצ'רנוביץ. בתמונה מצולמים המצילה שלנו הרומנייה, פוקשיניאנו, אימא, אני ושאול אחי. המצילה הרגישה צורך להצטלם אתנו. היא הבינה שלא נתראה שוב. התמונה נראית תמונה רגילה. בכלל לא מבחינים בפחד ובזוועה אותה עברנו בזמנים ההם. מאחורינו הילדים, עמדה בגאווה אימנו, ולידה אשת ראש המשטרה. הייתה זאת תמונה של פרידה נצחית. האם המצילה שלנו עדיין בחיים? הייתי רוצה לפגוש אותה ולרשום אותה בין חסידי העולם.
 
מימין – המצילה שלנו- פוקשיניאנו בצילום אחרון לפני עזיבתה את צ'רנוביץ
 
מעל הדפים הללו אני מביעה את תודתנו לה. היא הצילה אותנו  מידי מרצחים שארבו לנו בשעות הקשות ביותר בחיינו.
אוסיף מעט פרטים על בעלה של המצילה, מנהל המשטרה. הוא אהב מאוד את אשתו. הוא ראה שאשתו עוברת צער רב על כי אין לה ילדים וידע שהדבר שהכי ישמח אותה יהיה אם הוא יביא לה ילד. באחד הימים, כשהיה שיכור, הואלא זיהה את אחי. הוא תפס אותו, הביא אותו לאשתו ואמר לה: את רוצה ילד? הבאתי לך ילד. שאול הבין את המצב, התחמק מזרועותיו, ברח הביתה וסיפר לאימא את אשר קרה לו. 
החיים לא היו פשוטים. בכל יום ניצלנו מאסון אחר. מגבלות המשטר היו רבות. אסור היה להתבלט ביהדותך. כל משטר שהיה בצ'רנוביץ נידה והתנקל ליהודים.
החיים נמשכו בצ'רנוביץ, ואימא הייתה חייבת לעבוד קשה ולפרנס את כולנו. היא עבדה יומם וליל, בין היתר היא החלה לתפור עבור הקצינים הרומניים. הם היו מגיעים לביתנו בהחבא (נשארו מעט בעלי מלאכה מאחר ורובם נשלחו לגטו או לטרסניסטריה). אימא התמחתה בתפירת הדרגות והכתפיות המיוחדות של הקצינים, אשר רבים מהם הביאו את מדיהם לתיקון. הקצינים הללו, היו מדי פעם מביאים לנו מצרכים שונים. כמובן שאימא לקחה סיכון רב בשרות הזה, אך האם הייתה לה ברירה אחרת?
לקראת סוף המלחמה אבא חזר מעבודות הכפייה. הוא לא היה בבית כמה שנים. השמחה הייתה רבה. חזר לנו המושיע והמגן. הביטחון שלנו התחזק. אבא דאג לתחזק את הבית, קנה מצרכים, והעיקר שיחק ודיבר אתנו. המצב לא ערך זמן רב כי הרוסים עצרו את אבא וגייסו אותו, גם הם, להמשך המערך המלחמתי. אבא נשלח לחזית. אבא שוב לא היה בבית. אבא עבר תלאות רבות. הוא צורף ליחידה אלפינית (לחימה עם מגלשים), נתפס על-ידי הגרמנים ועונה קשות. בהמשך הוא היה שותף בכיבוש ברלין.
עם סיום המלחמה בשנת 1945 נשארנו שנה נוספת בצ'רנוביץ, אבא עדין היה מגויס לצבא האדום. לאחר מכן חזר הביתה.
המסע לארץ ישראל:
 
תמונה משפחתית בטרם צאתנו מבקאו למסע הגדול לארץ ישראל
 
התחלנו את המסע הגדול, מסע לארץ-ישראל. המשפחה שלי, הורים ושני ילדים,  ואחותה של אימי – דודה אידה, בעלה יעקב ותינוקם בן השנה. דרוש היה אומץ רב להתחיל מסע כזה. קווינו לטוב. 
 הדרך לארץ הייתה ארוכה ומפרכת. את דרכנו עשינו ברגל ובכלי תחבורה שונים כשאנחנו מכוסים ומוסבים. חששנו שדרכנו לא תצלח, כי המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית. 
הכול היה צריך להעשות בשקט כדי שזה לא יוודע לשלטונות. ה"שערים" ברומניה היו סגורים. לא נתנו התרי יציאה מהארץ ואנו החלטנו לעזוב ללא אישורים. למרות הסכנות הטמונות בהחלטה. היה עלינו להתכונן לדרך. ראשית לאסוף כסף. ההורים ידעו שייצטרכו לשחד אנשים, כדי שיראו לנו את הדרך ויעבירו אותנו את הגבולות. מכרנו חלק גדול מרכושנו. המרנו חפצים בעבור כסף ותכשיטים. השארנו לעצמנו מעט בגדים ולקחנו גם מזון. יצאנו מרומניה עם חבילה של עשרה קילוגרם. ידענו שלא נוכל לסחוב יותר.
משפחתנו הייתה חלק מאלפי הפליטים שמצאו את עצמם במחנה ברגן- בלזן לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. בתחילה היינו חסרי כל, הורינו החלו עובדים בעבודות שונות וכן קיבלנו עזרה מהג'וינט וארגונים שונים אחרים.
 
בארצנו – במדינת ישראל:
לאחר תלאות רבות בארצות ניכר, הגיעה משפחתי לארץ – ישראל. ארץ אבותינו בה נשאר לנצח. הגענו לכאן  במרץ  1949 בדיוק בחג הפורים. ירדנו מהאנייה "לוצ'יה מנארה", לחופה היפה של העיר חיפה. בזיכרוני נשארה התמונה של אורות נוצצים – אורות העיר חיפה. אחי שאול ספר על תחושה של שמחה. הוא זוכר ילדים ומבוגרים מחופשים, רוקדים ושרים. ירדנו מהאנייה והלכנו לרציף. מבטי ריחף סביב ולמעלה, לראות את האנייה שהביאה אותנו לארץ. האנייה נראתה מאוד גדולה וגבוהה. לא האמנתי שאנו שטנו בה, ולא האמנתי שהגענו לארץ שהורי דיברו עליה כל הזמן. לאחר תלאות אין ספור, ותקופה של שלוש שנים, הגענו לארץ עליה חלמנו. 
הגענו לארץ בסוף מלחמת העצמאות, לאחר הכרזת המדינה. בארץ הייתה הרגשה של התרוממות רוח. אנשים היו גאים שיש לנו מדינה.

מילון

ברגן-בלזן
מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.

ציטוטים

”אנשים היו גאים שיש לנו מדינה.“