מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קבלת השבויים ממצרים וסוריה לאחר מלחמת יום כיפור

עם נכדתי מיקה במפגש הקשר הרב דורי
בת מצווה של מיקה 14.2.20
סיפורה של ספי דברת

קצת על משפחתי ועלייתה לארץ

סבתא מספרת: ״נולדתי ברמלה בשנת 1954, בת שנייה להוריי – טניה ויעקב וירניק. אבי, יעקב, נולד בפולין. בזמן המלחמה הוא ומשפחתו עברו לרוסיה וחיו בעיר טשקנט עד לסיום המלחמה. בשנת 1946 הם חזרו לפולין, שם הם התארגנו במחנות של יהודים בהם פתחו, בין היתר, בתי ספר לילדים. אבי למד שם נהיגה, והג'וינט גייס אותו לעבודה בגרמניה בתור נהג אמבולנס בבלגן ברזן. בשנת 1948, פרוץ מלחמת השחרור, הג'וינט שלח את אבי לארץ ישראל. הוא גוייס מיד לצבא ושימש כנהגו האישי של משה דיין, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום.

אבי יעקב ורניק כנהג אמבולנס

משפחתו של אבי, יעקב ורניק מצד ימין למעלה

אמי טניה לבית גוטרמן, נולדה בפולין. בזמן המלחמה היא ומשפחתה גורשו ע"י הפולנים שרצו את האחוזות שלהם. הם ברחו לסיביר וזה היה מזלם הגדול.

משפחתה של אמי ואני בצד שמאל למטה

בסיום המלחמה הם, יחד עם יהודים נוספים, התארגנו במסגרת קיבוצית. העבירו אותם לאוסטריה ומשם לגרמניה, בה הם שהו שנתיים. בשנת 1948 עלתה אמי יחד עם משפחתה לארץ ישראל שם הם נשלחו לעיר רמלה. ברמלה הם קיבלו בית רחב מידות שננטש ע"י הערבים וכל המשפחה עברה לגור בו יחד. סבא, סבתא (הוריהם של הוריי) ושלושה אחים (אמי ביניהם), לכל אחד היה חדר משלו.

הוריי הכירו ברמלה, הם נישאו ועברו לגור באותו בית עם משפחתה של אמי. משפחה אחת גדולה ותומכת. אנחנו הילדים נולדנו באותו בית, אני, אחותי ועוד שני בני דודים מאחיה של אמי. בשנת 1958 קרה לנו אסון: אחותי הגדולה פנינה, שהיתה אז בת שש, נפטרה מאפנדיציט. שנה לאחר מכן, נולד אחי אברהם. הבית נעשה צפוף. משפחתה של אמי מכרה את הבית ועברנו לגור בבתים פרטיים סמוכים אחד לשני.

עברתי מסלול חיים כמו כל הילדים: גן, בית ספר יסודי ואחר כך תיכון אזורי רמלה-לוד. בחופש הגדול של השנה החמישית והשישית בתיכון נשלחתי במסגרת הגדנ"ע לקורס מ"כיות כהכנה לצבא. בשנת 1967, במלחמת ההתשה, בן דודי חיים שיפריס, ששרת בסיירת שקד, נפל חלל. הוא היה החלל הראשון בעיר רמלה. העצב היה גדול. מכיוון שחיים היה בן יחיד להוריו, מפקדו, פואד בן אליעזר, שכנע את דודתי להביא עוד ילד לעולם. כדי לחזק אותה ולתמוך בה, אמי, טניה, נכנסה יחד איתה להריון ושתיהן ילדו בנים בערך באותו הזמן, כך נולד אחי הצעיר, שי.

בסיום הלימודים, התגייסתי לצה"ל בתפקיד מש"קית ח"ן וסעד בחאן יונס. אחר כך עברתי לפיקוד מרכז ואז בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. במלחמה זו נלקחו בפעם הראשונה חיילים רבים כשבויים, 301 במספר. המכה היתה קשה לעיכול. במסגרת ההסכמים שלאחר המלחמה, היו חילופי שבויים בינינו לבין המצרים והסורים.

קבלת השבויים 

בתאריך 6 באוקטובר 1973, החלו לחזור השבויים חזרה ארצה. נבחרתי יחד עם עוד 20 חיילות לקבל את השבויים שירדו מהמטוסים שבידינו פרחים, ולהסיע כל חייל באופן אישי הביתה אל משפחתו. השמחה וההתרגשות היו גדולים.

אני מקבלת את השבויים

זו היתה חוויה מתוקשרת ומרגשת במיוחד. בשבילי זאת היתה זכות גדולה ומתנה לסיום השירות הצבאי שלי.

השלב הבא בחיי היה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת באר שבע. באותה תקופה הכרתי את בעלי, חיים דברת, שהיה סגן אלוף בצבא. נישאנו בשנת 1974 ועברנו לגור בתל אביב בשכונת בבלי. לפיכך, המשכתי את לימודי ההוראה בסמינר הקיבוצים. בשנת 1976 עברנו לגור ברעננה שם נולדו לנו שני ילדים, קרן ורועי. במסגרת השירות של בעלי, הוא נשלח לשרת בפילון שבצפון ולכן עברנו לגור במשך שנה בקיבוץ גינוסר שעל שפת הכנרת, כדי להיות קרובים אליו. בשנה זו, נפטר אביו של בעלי, יעקב ואמי טניה, שניהם ממחלת הסרטן.

בעלי, אני והילדים חזרנו לגור ברעננה על מנת להיות קרובים למשפחות שלנו. בעלי השתחרר מהצבא והקים את חברת האוטובוסים רעננית שלימים הוא שינה את שמה לדברת רעננה. בשנת 2007 קרן נישאה לרונן אבידר ולהם ארבע בנות, מיקה, אורי, דניאל וליה. בשנת 2015 רועי נישא לגנית ולהם שני בנים, גיא ורום.

והנה אני עם מיקה נכדתי הבכורה, ואנחנו יושבות יחד, מספרות סיפורים, מעלות זכרונות וכותבות על הקשר הבין דורי. זו לי גאווה, חוויה ועונג גדול לחלוק את עברי וזיכרונותיי עם נכדתי הבכורה ואהובה, מיקה. אני ונכדתי מאחלות לעצמינו עוד הרבה שנים יפות ובריאות יחד. שאני מספרת מיקה מקשיבה. ואז אני צופה איך מיקה יוצרת היסטוריה חדשה וממשיכה.

הזוית האישית

ספי: אני מאמינה שבשביל מיקה השמיים הם הגבול. אני מאחלת לה להגיע הכי גבוה שתוכל ושאזכה לראות אותה מגשימה את עצמה.

מילון

אופטימיות
(מלטינית: optimum - הטוב ביותר) היא אמונה שיהיה טוב, שבסופו של דבר העניינים יסתדרו לטובה. יש הסוברים כי מדובר בהשקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. ההשקפה הנגדית לאופטימיות היא פסימיות. אופטימיסטים מאמינים כי אנשים הם טובים במהותם ומאורעות בחיים הם מבשרי טוב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”תמיד להאמין בעצמינו וביכולות שלנו ולחפש את הדרך שיהיה טוב“