מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

צרפתית או רמלאווית

צביקה ויסברוד בעת שירותו הסדיר
הצנחנים
על אופנות בכומתות הצנחנים

הרבה פעמים שאלתי את עצמי "למה להתנדב לצנחנים?". התשובות הרגילות שהייתי משיב ביני לביני היו אהבת מולדת, אחוות לוחמים, שואה ומורשת יהודית וכו'. בהגיעי לפלוגה התבררו לי התשובות הפנימיות האמיתיות.

שלוש סיבות גרמו לנו המתנדבים להתייצב בביתן הצנחנים בבקו"ם. הסיבה הראשונה היא הכומתה האדומה, הסיבה השניה הן הנעליים האדומות, הסיבה השלישית הן כנפי הצניחה. במלים אחרות, סיבות מובהקות מתחום האופנה ללא קשר לסיסמאות ערכיות כמו "האמיצים לצנחנים" או "פעם צנחן תמיד צנחן" שקישטו כל פינה בבסיס הסגפני שלנו בבית ליד.

כשצללנו לעומקה של ביצת הטירונות התברר לי ששלוש הסיבות הללו מתחום האופנה לא היו מספיקות כדי לגרום לו לנער רגיל מן היישוב להתגבר על מסכת ההשפלות הרוחניות והנפשיות והעינויים הפיסיים שנאלצנו להתגבר עליהם במהלך החודשים הבאים, על מנת לעמוד זקופים וגאים בטקסי קבלת הכומתה המיוחלת או ענידת הכנפיים הנכספות. במלים אחרות, הכומתה האדומה לא שווה היתה את הדם האדום שירקנו כדי להגיע אליה. חד וחלק.

כמה מהחכמים יותר מבינינו שהבינו את עובדות החיים לאשורן השקיעו מינימום מאמץ שנדרש לשרוד בטירונות ופרשו מהפלוגה מיד לאחר שהיו ברשותם  כל הפריטים היוקרתיים שהזכרתי ועברו לחיקן השלו של האפסנאות הפלוגתית או הנשקיה הגדודית ולחיקן המרגש של החתיכות בעורף שחשקו באותם ימים בצנחן אדום כומתה ונעליים להישען על זרועו בתור לקולנוע, גם אם הוא לא מהאמיצים הקרביים. ענין של אופנה באותם ימים. הנותרים, קרי חבריי ואני שהמשכנו בפלוגה, נותרנו התמימים, יש הגורסים הטפשים, מלמלנו "האמיצים לצנחנים" בתשובה לשאלה החוזרת "למה התנדבת?", ענין של עידוד עצמי.

למרות הנאמר לעיל, מרגע שקיבלנו את הזכות לחבוש כומתה אדומה בתום מסע עינויים מתיש שנקרא "מסע כומתה", נשכחו מעט המחירים ששילמנו להשגתה. הרגשנו שאנו באופנה, בעיקר בחופשות כשעמדנו בתור לקנית כרטיסים לסרט בקולנוע "ארמון" ברחוב הנביאים בחיפה. אולם בזאת לא תמה סוגיית הכומתה כפי שאפרט בהמשך. עוד לענין אופנה בטירונות, כל הליכה שלנו לאוכל היתה בשלשות ותוך שירה מאולצת (מיראת המ"כים) אדירה של השיר האלמותי "כיתה אלמונית". שכן ידוע שצעידה בשלשות ושירה בקול ניחר מוסיפות לתיאבון הטירון. מצידי, כאקט התרסה חשאי בהחלט כנגד האונס המוסיקלי של המ"כ, הייתי ממלמל בלחש את מילות "יא משלטי, יא משלטי". נצחון סמוי קטן על מ"כ מתעלל!

אחזור לרגע לסוגית הכומתה – משקיבלנו סוף סוף את הכומתה האדומה עמדה בפנינו השאלה הגורלית: "צרפתית או רמלאווית?". זאת כיוון שבתום מסע הכומתה קיבלנו מהמכ"ים במסדר חגיגי בערך, בסטנדרטים של הצנחנים, כומתות אדומות צה״ליות תקניות. צבען היה בין אדום לסגול לבורדו מהול קלות באפור או במלים אחרות – צבע חסר ייחודי לחלוטין שאדמימותו אינה בולטת ואינה זוהרת ואינה צועקת. בקיצור כומתה אדומה על תנאי ולא אופנתית כלל שבעיני לא נחשבה כמצדיקה אפילו חמש דקות של טירונות צנחנים..

לעומתה היו בקרב חיילי הגדוד הותיקים יותר, בעיקר הג'ובניקים שביניהם, שתי אופנות כומתתיות שנחשבו ייצוגיות ויוקרתיות ושהיו מחוץ לתחום עבור חיילים צעירים בגדוד. האחת היתה הכומתה הצרפתית המפוארת, שצבעה אדום עמוק ואין בה ולו תפר אחד, כמו בברט צרפתי אמיתי ושוליה מעוגלים כחמוקי נערה צרפתיה יפה. ולמה "צרפתית"? כיון שזו היתה הכומתה של הצנחנים הצרפתים, שאולי על פי מהלכי ההיסטוריה לא היו צנחנים אמיצים כמונו, ״האמיצים לצנחנים", אבל להתלבש על פי צו האופנה לפני היציאה לאפטר בשדרות שאנז אליזה בפריס – הם ידעו ועוד איך!

במחשבה שניה, בשביל כומתה צרפתית היה שווה אולי להיות מושפל ומוכה כטירון בצנחנים, בכל זאת אופנת עלית! הבעיה בכומתה הצרפתית היתה המחיר. בדוכני וחנויות הימאים ברחוב העצמאות בחיפה תחתית היא נמכרה במחיר השווה למשכורת צבאית שנתית של טוראי ואפילו של טר"ש. כיון שכך, למעוטי היכולת בינינו שגם נגזר גורלם לא לגור בחיפה, מרכז אופנת הימאים דאז, נותרה אלטרנטיבה אחרונה לשדרוג והיא הכומתה הרמלאית, או בשמה הידוע "רמלאווית" עם W.

איור של אריה טופור

למה רמלאווית? כיון שמסיבות היסטוריות שאינן נהירות לי ולא טרחתי לבררן, היא נמכרה אך ורק בשוק של רמלה. ובמה ייחודה? למען הדיוק אציין שצורתה המעוכה היתה נחותה אפילו מצורתה של הכומתה הצה״לית וגם לה היו תפרים גסים ובטנה מנופחת וחמוקיה נפולים כחמוקי אישה בלה. לעומת זאת, צבעה היה אדום עז ביותר שבלט למרחקים והכריז בצבע צעקני: "אני צנחן". במחשבה שניה ואפילו במחשבה ראשונה היא היתה די זולה בהופעתה, ובפלוגה נהגו האינטליגנטים מחיפה להגיד שהצבע שלה הוא צבע וו…. רחמנא ליצלן. הסגולה היחידה שלה שהיתה זולה, תרתי משמע.

בהיותנו בגדוד כולנו חבשנו את הכומתה הצה״לית הדהויה והמקומטת שהוצאנו מהקיטבג בהזדמנויות חגיגיות יותר, לא בגלל אהבתנו העזה אליה כמו מפחד טרטורי הרס"פ או ריתוקי הרס"ר. אולם אך יצאנו משערי הבסיס מיהרו המאושרים ואולי המעושרים להחביא את הצה״ליות בתרמיל עם התחתונים המלוכלכים ולהניח על הראש או תחת הכותפת כומתה "אסורה". המאושרים מחיפה כמו גדי, ספי ורני מיהרו לחבוש את הצרפתית שקנו אצל הימאים תוך שהם זוקפים מלוא קומתם ולמעלה ממנה כדי שהחתיכות לא תפספנה אותם. לעומתם החיילים מהפריפריה החוץ חיפאית כמו תל אביב, רמת גן, דימונה, בית שערים וקיבוץ כברי, שהיו להם קשרים ברמלה, הניחו על פדחתם במקרה הטוב כומתה רמלאווית צעקנית. כל השאר כמדומני שהלכו די שפופים עם הצה״לית מעוכה על ראשם, ואולי אני טועה.

עם צרפתית או רמלאווית על הראש, כולנו הרגשנו גבוהים, יפים ואמיצים, זה מה שעושה אופנת עלית על הפדחת לצנחן אמיתי. אני חשבתי לתומי שהחתיכות החיפאיות העדיפו את הצרפתיות, ושאר החתיכות הארצישראליות נמשכו דווקא לרמלאוויות, ענין של הבדלי טעם לוקלי בענייני אופנה. למותר לציין שלא כולם בפלוגה זכו לכומתה צרפתית או רמלאווית, מה שאילץ אותם להסתפק בצה״לית והם נאלצו למצוא דרכים יצירתיות אחרות למצוא להם בת זוג לסרט במוצ"ש. אני חושב שחלקם הצליחו לא רע. השאר, ואני בתוכם, מצטערים עד היום שלא השקיעו בכומתה שווה.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 1: מספרים לוחמי פלוגה א' 1966״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

צביקה ויסברוד תרם סיפורים נוספים למאגר המורשת:

כאלה היינו

הוריי הם הגיבורים האמיתיים

צביקה ויסברוד, נולד לך בן

איך הקמנו ישוב בגליל

מילון

כומתות צה״ל
כומתות צה"ל הן הכומתות הרשמיות של צה"ל. בתחילת שנות החמישים החלו חיילי צה"ל לחבוש ולנשוא כומתות במספר צבעים מצומצמים. במרוצת השנים הצבעים של הכומתות החלו להתפתח וכיום יש שבעה עשר צבעים שונים לכומתות צה"ל. הצבע האדום נבחר עבור חטיבת הצנחנים בשל היותו צבע הכומתות של יחידות צנחנים שונות בעולם, ובפרט על פי המסורת של יחידות הצנחנים בצבא הבריטי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מרגע שקיבלנו את הזכות לחבוש כומתה אדומה בתום מסע עינויים מתיש שנקרא "מסע כומתה", נשכחו מעט המחירים ששילמנו להשגתה“