מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

צריף מעברת עיר המפרץ

הילה ואני במהלך הכנת סיפור מורשת
משפחות קפלוטו סלבו, ומשפחת בונן
סיפור חיי

שמי שמחה בונן כנעני

אני נקראת על שם סבתי מצד אבי, כמו כן שמי מתקשר גם עם שמחה/ללה שפרושו בערבית מצרית  שמחה.

נולדתי בבי"ח "אלישע" ' בי"ח במצרים שבו היהודים ביקרו. נולדתי ביום הולדתו פרוק מלך מצרים ולכבודו נורו 21 מטחי כבוד ולכן כאשר שאלו את אבי איך יקראו לי השם שמחה התאים במיוחד. שם המשפחה בונן פרושו בצרפתית (בו נו) שפרושו שם טוב. שם המשפחה מנשואי (כנעני) מקורו ברוסיה שפרושו איכר ואיכר זה כנעני.

נולדתי במצרים עד גיל ארבע גדלתי וחייתי במצרים עם הורי. אבי אדמונד – מימון ואמי ג'אן חנה (למשפחת קפלוטו).

אבי ז"ל נולד בחיפה וכנ"ל הוריו וסבו וסבתו. הוריו שמחה ושלמה קבורים בבית קברות הישן בטבריה. בגיל ארבע, אבי ז"ל התייתם מאביו, ואמו עם אחיו נדדו לארץ מצרים. בגיל 12 אבי הפך ליתום, אמו נפטרה ונותרה משפחה שנאלצה להשתקם וללמוד לחיות לבד. אבי גדל בבגרותו אצל אחותו אסתר שהייתה נשואה ונשאה בעול גידולו. לאבי היו אחים: אברהם, אסתר, יצחק ויעקב.

פרק קצר מאוד זכר אבי ממשפחתו מאחר, והוא הפך ליתום כבר בגיל 12 וכך סופר לי על ידי אבי:

"לאחיו אברהם נולדו ילדים ונפטרו בצעירותם. יצחק היה עקר. אסתר נישאה ונולדו לה 4 ילדים, משפחה עזבה את מצריים לדרום אמריקה. בשנת 1952 משפחת בונן בהרכב מלא נאלצה ומחליטה לעזוב את מצריים והסיבות לכך הן רבות. הסיבה החשובה מכולן הייתה איבה, התנכלויות, פיטורים והצרת צעדים בכל תחומי החיים, מקומות בלוי, בתי כנסת, בתי ספר היוו סכנה ליהודים.

"מהפכת הקצינים ביולי" 1952 (המלך פרוק הודח מהממלכה והקצינים עלו לשלטון)

ביולי 1952 עזבנו את מצריים בבהלה, אולצנו לעזוב רק כי לאבי הייתה אזרחות צרפתית "ואמרנו" כי אנחנו נוסעים רק לטייל אי לכך ובהתאם לא הורשינו לקחת אתנו רכוש או כסף. הגענו למרסיי שבצרפת ומשם לאחר מספר ימים עזבנו עם האנייה "ארצה" ו"קדמה" למחנה עולים "שער עלייה" בחיפה.

שהינו מספר שבועות במחנה "שער עליה" ולאחר מספר ימים הוצע לאבי מהסוכנות שתי אפשריות: יש לציין שאבי זכה ליחס מיוחד מאחר והוא נולד בחיפה לדור שני של ילידי הארץ. הצעה ראשונה: בקיבוץ עין המפרץ. הצעה שנייה: מגורים ב"מעברת עיר המפרץ". (לימים גבעת הרקפות)

הפור נפל ועברנו לגור "בווילת " בצריף 336 במעברת עיר המפרץ. "ארץ זבת חלב ודבש" שאבי הבטיח לאמי היקרה לא הייתה דומה למציאות כלל.

החיים במעברה

בין השנים 1952-1959 חיינו במעברה. משפחה בת 5 נפשות בצריף מעץ ללא חשמל, ללא מים, ללא תשתיות, עם תלושי מזון, ללא אמצעי פרנסה וללא תחבורה ותברואה. משפחתי מנתה 5 נפשות: אחי שלמה-סולי בן שבע, אני, שמחה בת ארבע ואחותי אסתר בת שנתיים . שנים 1952-1959 היו הלם מוחלט להורי ובמיוחד לאמי, זה דומה לנפילה ממרומי האולימפוס לתחתיתו.

דוגמא קצרה לכך אתן: מעט מאוד פריטים הרשו לנו לקחת אתנו לחו"ל, אמא לקחה אתה 12 כפפות ידיים, 12 זוגות נעלים וכנ"ל תיקים תואמים. המחשבה הייתה שיהיה להם שימוש בארץ. קבלנו צריף ארוך וחלקנו את חיינו כמשפחה. התנאים היו קשים בכל התחומים: תברואה – מחוץ לבית ,מקלחות בחורף ובקיץ בחום ובקור מחוץ לצריף ורק אם התאפשר לנו מאחר ולא היה מים בנמצא. תחבורה – פעמיים ביום אוטובוס אחד בבוקר ואחד בערב. מזון – ש לזכור שהשנים היו תקופת "צנע" ולכן קבלנו תלושים על פי מספר הנפשות. מיטות – של שער עליה עם פשפשים. נפט – חלוקה פעמיים בשבוע. חלב – חלוקה פעם בשבוע. גני ילדים – אין וכנ"ל בי"ס. כיתות לימוד היו במשותף לכלל גילאים ללא אפשרות בחירה בין בי"ס חילוני לדתי. פרנסה –  עיקר הבעיות בארץ ובמעברות בכלל  ברוב משפחות העולים המפרנס היה הבעל.

בהגיעם ארצה היוצרות התהפכו ונשים נאלצו לצאת לעבוד. ברוב המקרים העבודה לא הייתה במקצוע שאתו עלו ארצה. אבי לדוגמא היה מנהל חשבונות בנמל בתעלת סואץ, ובארץ נאלץ להתפשר על עבדת כפיים וגינון. עבודה הייתה כשבועיים מתוך חודש, היה צורך בפרנסת משפחה נוספת. אמי קיבלה עבודה ב"טיפת חלב" (תחנה לאם ולילד כיום), במבט לאחור להוריי היו חיים קשים מכל הבחינות. לעניות דעתי מה שהקל על כל המכשולים הייתה "צרת רבים חצי נחמה".

לנו כילדים ההסתגלות הייתה הרבה יותר קלה, חיי חברה של הילדים היו תוססים וללא דאגות ומלאי פעילות אתחיל ביום הלימודים בב"ס כיתות א-ב היו תלמידים משותפים ולא תמיד אותה שכבת גיל. למורה קראו תמר, קמנו לכבודה והתחלנו את השיעור בתפילת בוקר. היו לנו המון שיעורים פנויים במהלך יום הלימודים ואת השעות הפנויות בילינו במשחקים ובחלק ממנו רצנו לצריף לסדר מעט את המיטות ,לקפל שמיכות, לשטוף את הצלחות שאכלנו בהם ומעט עזרה שלנו להורים. בכתה שלי הייתי "מלכה" ואחת הסיבות הייתה כי בן דודי היה בן כיתתי ושמר עלי, כך שהבנים לא התעסקו איתי.

ימי שישי במעברה החל בכך שעד הצהריים היינו רחוצים (להזכירכם שלא בכל יום הייתה אפשרות לאספקת מים) הבית עבר סידור לקראת ערב יום שישי (במעברה כל התושבים שמרו על מסורת גם אלו שלא היו דתיים)

ההורים שמרו על תלושי המזון שקבלנו כדי לקנו: אורז תפו"א  עוף וכמובן בקבוק של יין לקידוש וחלה שאפו בבית. אבי עשה קידוש ואז אכלו ארוחת שישי אני רוצה לציין שעם השנים ובמהלכם הרבה משפחות הבינו שכדאי לגדל ירקות ופרות בחצר ביתם או לחילופין תרנגולות ואווזים כי שאפשר יהיה לאכול אותם בשעת הצורך. כמו כן בהרבה בתים נבנו "פראנות" תנור מבוץ ושם אפו את הלחם ופיתות. וכמו כן היו חלופי מזון בין המשפחות בנושא מזון כך שלכל משפחה היה קצת או יותר מכל דבר.

שבתות קיציים התארגנו ילדי המעברה על כל הגלאים למשחקי ילדים: קלאס, קפיצה בחבל, מחבואים, משחקי מלחמה. במוצ"ש אחת לתקופה קיבלנו במתנה סרט שהוקרן על סדין גדול שנפרש בפאתי המעברה וכך כל המשפחות יכלו לראות את הסרט ותוך כדי לפצח גרעינים וליהנות.

בימי החורף בשבתות היינו עם פיג'מות מחליקים על גבעה עם ניילונים ששמנו מתחת לישבנים והחלקנו ממרום הגבעה עד מטה בקיץ נסענו לחוף הים בעכו עם משאית אחת שתושב המקום קיבל מהעבודה.

חלינו הרבה כי סבלנו מקור ומחום ומחוסר במים ומזון. מקרה מיוחד שזכור לי מילדותי היה טראומטי כי חליתי בסקבייס (מחלה המצריכה מים וניקיון שלא היו בנמצא) והורי נאלצו לנסוע איתי לבית חולים. מקרה אחר שדודתי נאלצה ללדת בתוך בוץ כי אי אפשר היה להגיע אלינו בתחבורה. באחד מימי שישי הזכורים לי היו רחוצים ומוכנים לקראת ערב שישי ישבנו לשולחן לאכול ספגטי ואמי שכחה לקנות יין וביקשה מאינו להיות ילדים טובים, אבל תוך כדי משחק הספגטי היה לנו על הראש וזה גרם לכך שלא הייתה ברירה ונאלצנו אחותי ואני לקבל תספורת והפכנו לילדות קרחות.

אבי היקר הפך ליו"ר ההסתדרות דבר שהקנה לו מין פרוטקציה והוא זכה לקבל פנס ענק שאותו הדלקנו בימי שישי וכל השכנים הצטרפו לחגיגה.

בשנת 1959 פונו רוב הצריפים והמעברות וכך עברנו לגור בקריית שמריהו למגורים עם חשמל ומים.

את כתה ו' צלחתי בקושי כי עברתי ללמוד בבי"ס "הבונים" בכתה עם תלמידים חזקים ,הקושי שלי נבע מכך שלא למדנו במעברה אנגלית, ספרות וחשבון. מבחינה חברתית לא הייתה לי בעיה ,סיימתי כיתה ח' ללא אפשרות להמשיך בתיכון אלא רק בבית ספר מקצועי להורי לא הייתה אפשרות לממן את לימודי ולכן נאלצתי ללכת לעבוד ולממן את הלימודים "בית הפקיד".

בשנת 1966 התגייסתי לצ.ה.ל וחולייתי  לחיל שריון. בשנת 1967 פרצה מלחמת "ששת הימים" ולקחתי חלק בה, הגענו עד תעלת סואץ וכדוברת ערבית מצרית המפקד נעזר בי לתחקור החיילים המצרים שנשבו.

לאחר השחרור המשכתי להעשיר את השכלתי ע"י לימודים בערב: למדתי במדור ללימודי חוץ של הטכניון אנגלית לשיחה, ומקצועית .למדתי במכללת הגליל המערבי מזכירות בכירות, הנה"ח, ומזכיות רפואיות. עבדתי כ-10 שנים כמזכרת המחלקה לחינוך בעירית קריית – מוצקין, ומשם המשכתי כמזכירה רפואית בקופת חולים "מכבי". כיום אני פנסיונית ומתנדבת ביטוח לאומי. סבתא במשרה מלאה.

אני נשואה משנת 1974 באושר לבעלי וחבר ילדות שלי בני כנעני  (בן למשפחה קורקין, שורשיה מסג'רה / אילניה כיום). יש לנו 3 בנות מקסימות ומשכילות, 4 נכדות ו-2 נכדים. אנחנו גרים בסמיכות למשפחתי הקרובה והם אחי הבכור סולי הנשואי לרחל , ולהם 2 ילדים ו- 2 נכדים. אחותי הקטנה היא אתי הנשואה לאבי ולהם 3 ילדים 7 נכדים.

כן ירבו!

תחביב אהוב עלי במיוחד הינו ציור ופיסול בנייר

רקע של הורי:

אבי רכש את השכלתו בכוחות עצמו (עבודה, ולימודי ערב) דובר שפות: עברית ערבית, אנגלית וצרפתית, רכש מקצוע והיה מנהל חשבונות.

אמי למדה בבי"ס "אליאנס", דוברת: עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית. הורי נשאו במצרים חייו במצרים עד שנת 1952, חיו חיי חברה ותרבות היו שמחים ומאושרים בחלקם. בבית הייתה עזרה: מינקת, עוזרת בית, ושוער.

הורי נפטרו בשיבה טובה.

הזוית האישית

שמחה: אין דבר העומד בפני הרצון להשגת מטרות בחיים, הקניית אהבת הארץ לבנותיי ונכדיי. כיבוד הזולת, נתינה ולקיחת אחריות, אהבת האחר גם אם הוא שונה

מאחלת לנו שלום ושלווה לעדי עד.

מצגת תמונות 

מילון

פראנות
תנור מבוץ ושם אפו את הלחם ופיתות

ציטוטים

”"ארץ זבת חלב ודבש" שאבי הבטיח לאמי היקרה לא הייתה דומה למציאות כלל.“