מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

צ'ק פתוח

סבא אברהם והנכד איתי בתכנית.
ייצרתי מכונת "טקסטיל" תוצרת סיבי דימונה
אהבת ארץ ישראל, מסירות ונאמנות הם הביאו אותי להצליח בעבודתי ולקבל צ'ק פתוח.

אברהם אוהב ציון. זהו שמי העברי. נולדתי ב- 22.2.1948 באיראן בעיר שיראז, אח בכור ל- 9 אחים, לאמא מלכה (תבדל"א) וראובן (ז"ל).

בגולה שמי הפרטי היה נג'תולה שם המשפחתי (לפני שעוברת) היה רבי ניסן.

 

לימודים ב"חדר"

בפרס הרחוקה סבי (אבא של אבא) היה דיין גדול, פוסק הלכה, מחתן זוגות בברית נישואין היהודית וכותב ספרי תורה ומזוזות. כלומר סופר סת"ם. לסבא היו 10 נכדים אני הייתי הנכד הצעיר ביותר והאהוב ביותר.

בשיחותיי עם סבי הוא הדגיש בפניי כי הוא רואה אותי הנכד הצעיר ביותר ממשיך בדרכו. לכן שמלאו לי 4 שנים, שלח אותי ללמוד ב"חדר", המקום בו לומדים כל היום תורה. בשביל לתת לי מוטיבציה ללמוד, הוא ביקש מהרב שייתן לי תגמול על היותי תלמיד רציני ושקדן בלימודי התורה. מדי יום סבי היה נותן לרב מספר אגורות (מטבעות) ולאחר שהצטיינתי בשיעורים וידעתי בעל פה את הברכות שנלמדו באותו יום. הייתי מקבל מכבוד הרב אגורה. סבא שלי בקש מהרב לא לספר שהתשורה מגיעה ממנו. בגיל מאוד צעיר עבורי זה לא היה פשוט ללמוד בעל פה את הכל, אבל היתה לי מוטיבציה רבה לעשות את זה.

באחד השיעורים הרב לימד אותנו את תפילת "שמע ישראל". תפילה זו הינה ארוכה מאוד. בסיום הלימודים בדרכינו הביתה. חשתי מאין עצבות בליבי וזאת כי לא הצלחתי לזכור את כולה בעל פה. בבית, סבא הבחין שאני עצוב ושאל אותי מדוע? הסברתי לו שהתפילה ארוכה וקשה לי לזכור אותה ולשנן אותה. סבא שלי מיד עודד אותי, והציע לעזור לי ללמוד.

ישבנו עד השעות המאוחרות של הלילה, כשסבא עוזר לי ללמוד ולשנן את התפילה "שמע ישראל" בעל פה.

למחרת הגעתי לחדר, והרב פנה לכל הילדים ושאל מי יודע את "שמע ישראל" בעל פה?! הרמתי את היד בביישנות, ומסתבר שאני היחיד שבכלל הרים את היד. הוא קרא לי לעמוד בפני הכיתה ולדקלם את שמע ישראל בעל פה.

עמדתי בפני הכיתה עם ראש למטה בביישנות ודקלמתי את שמע ישראל בעל פה. הרב והתלמידים שהיו בכיתה התפלאו למשמע אוזניהם. והחמיאו לי מאוד. ואף מחאו לי כפיים. וכל זאת שאני צעיר מאוד. בסוף היום, הרב ביקש ממני להישאר אחרי שחבריי הלכו הביתה.

הוא ניגש אליי ונתן לי 2 אגורות, אגורה אחת שלו, על השקידה והלמידה ואגורה נוספת בשם סבי. הייתי מאוד נרגש מהמחווה של הרב. בדרכי הביתה קניתי לי שני מאפים בשתי אגורות. כשהגעתי הביתה נתתי לסבי מאפה אחד וישבנו ביחד שתינו תה ואכלנו את המאפים. סבי היה מאוד גאה בי.

קצת על סבא (ז"ל)

סבי עליו השלום אהב את מדינת ישראל.

בשנת 1948 עם קום המדינה, והזיקה החזקה לארץ למרות שמשפחתו נמצאת בארץ ניכר, שינה סבי את שם משפחתו מרבי ניסן לאוהב ציון וככה השם נשמר לדורות.

 

עלייה לארץ

בגיל שש עליתי לארץ ישראל עם הוריי אחיי ואחיותיי וסבתי. סבי ז"ל לא זכה לעלות לארץ. ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית, בזכות לימודי ב"חדר" באיראן.

דבר זה היה מאוד חריג לעולה חדש לילד בגילי. כשהגענו, המדינה שלחה אותנו ליישב את דרום הארץ – הגענו לדימונה, חיינו בתנאי מעברה כשתיים עשרה נפשות בחדר אחד.

בדימונה נשלחתי לבית ספר ישר לכיתה א'. המורים התפעלו שאני יודע לקרוא ולכתוב בעברית. הייתי אחד התלמידים החרוצים בכיתה. המורים והמנהלת מאוד אהבו אותי. כשמלאו לי 13 נאלצתי להפסיק ללמוד וזאת כי המצב הכלכלי בבית היה קשה. הוריי שלחו אותי לעבוד ולעזור במצב הכלכלי בבית. לי לא היה מושג אין מוצאים עבודה.

אמי הייתה בהריון עם אחי הקטן. אחותי הייתה בת שלוש, אמי החזיקה אותי ביד אחת ואת אחותי ביד השנייה והלכנו ברגל, מרחק של 4 ק"מ למפעל "טקסטיל" שנקרא סיבי דימונה. שהגענו למפעל ניגשנו למנהל המפעל, לאימי הייתה בעיה לתקשר עימו הואיל והשפה העברית שגורה בפיה. אך היא לא ויתרה והצליחה לנהל שיחה עם המנהל. מילה אחת בעברית שתיים בפרסית. מי ששמע את זה מהצד היה צוחק. המנהל כמעט השתכנע אך כאשר ביקש את תעודת הזהות של אימי וראה כי אני רק בין 13 הוא מיד סירב מכוון שאני קטין. על פי חוק היה מותר להעסיק עובדים החל מגיל 14. אימי התעקשה והתחננה לפניו, אפילו נשקה לו את היד. המנהל שהבחין במצוקה, עשה מעשה. הוא תפס לי את האוזן, ואמר לי: "אני ארשום שאתה בן 14 ואקבל אותך לעבודה, אבל אוי ואבוי לך אם מישהו ידע שאתה בן 13 ! כול מי ששואל אותך בן כמה אתה, אתה עונה לו 14!!"…

שנה שלמה עבדתי והייתי מתחבא שלא יראו אותי עד גיל 14. מאחר והייתי ילד חרוץ ושקדן, המנהלים אהבו אותי מאוד. כשהייתי בן 14 ידעתי את העבודה מצוין. בבקרים הפועלים היו מתאספים והמנהלים בחרו עובדים למחלקות. תמיד היו רבים עליי והמנהלים היו מוכנים לקבל אותי במקום שני עובדים. לאחר תקופה קצרה מאוד הייתי אחראי על מספר עובדים ולפני גיוסי לצבא התמניתי למנהל עבודה.

גיוס

ב- 10.11.1965 התגייסתי לצבא, שירתתי ביחידה הנדסה קרבית. בתפקידים מבצעיים.

21.1.1968 שוחררתי מהצבא במלחמת ששת הימים. ומאז עשיתי מילואים. במלחמת יום כיפור, נקראתי לדגל למילואים והשתתפתי במלחמה.

לאחר השחרור חזרתי למפעל "סיבי דימונה" שקיבל אותי בזרועות פתוחות. התמניתי לתפקיד מנהל עבודה, לאחר זמן קצר הפכתי לאחד המנהלים הגדולים במפעל. שמחתי מאוד על התפקיד הבכיר. אך לאורך השנים הרגשתי משהו חסר בליבי. המשהו הזה היה שהפסקתי ללמוד בגיל 13. מאוד רציתי להשלים את החוסר הזה בידע.

לכן החלטתי לצד העבודה במפעל, להשלים את לימודי התיכון, וככה בבקרים עבדתי במפעל ובערבים למדתי. הקורס שבחרתי היה קורס למנהלי עבודה בבאר שבע.

לאחר שסיימתי את הקורס בהצלחה התמניתי לסגן מנהל אחזקה במפעל. במסגרת תפקידי נשלחתי לרכוש מכונות "טקסטיל" משומשות ממפעלים בארץ עבור המפעל בדימונה. הקמתי קבוצה של מכונאים ועמדתי בראשם. הייתי הכי צעיר בקבוצה, נסענו למפעל "כיתן" שבתל אביב שם רכשתי מכונות ולאחר מכן, נסעתי לירושלים עם הקבוצה שם רכשתי מכונות ממפעל "חוטי ירושלים". המכונות מ"כיתן" תל אביב היו תוצרת גרמניה ויחידת המידה של הגרמנים היא מידת מילימטר. המכונות מ"חוטי ירושלים" היו תוצרת אנגליה ויחידת המידה היא אינץ'.

כאשר באתי להרכיב את המכונות במפעל, עלה לי רעיון גאוני לעשות יציר כלאים עם המכונות-לחבר את שתיהן יחד למכונה אחת. ייצרתי מכונת "טקסטיל" תוצרת "סיבי דימונה" כאשר המכונות התחילו לעבוד, המנהלים שלי לא האמינו, התוצר והתפוקה היו טובים יותר מכל מכונה שהיתה עד כה. לאור כך, הוחלט להזמין את הגרמנים והאנגלים לבקר במפעל לראות את פאר היצירה.

ערב השקת המכונה היה ערב מפואר בו לקחו חלק נציגים מחו"ל, ראש מועצת הפועלים של דימונה, הבעלים של המפעל וכל ההנהלה הבכירה. לאחר ערב ההשקה, פנה אלי בעלי המפעל ושוחח איתי. הוא רצה להכיר אותי יותר מקרוב, ללמוד על הרקע ממנו באתי ולהבין מיהו הבחור שעשה כזה טוב למפעל. כאשר שאל אותי כיצד אני מגיע לעבודה כל יום, השבתי לו שאני רוכב על אופניים. הבעלים מסר לי צ'ק פתוח והודיע לי שאלך וארכוש איזה כלי רכב שאני רוצה בכל מחיר שאבחר. הייתי מופתע ומרוגש. למחרת נסעתי לבאר שבע לסוכנות פולקסווגן ורכשתי חיפושית. היה מצחיק, כשהגשתי את הצ'ק לבעל הסוכנות הוא בהתחלה חשד שאני גנבתי אותו אבל לאחר ברור עם המפעל הבין שטעה והתנצל על טעותו.

המשכתי את עבודתי עם חשק רב והפעלתי עוד מספר מכונות באותה השיטה. הבעלים של המפעל היה כל כך מרוצה מהעבודה שלי, שהוא בחר גם לתת לי דירה במתנה. לאות עבודתי קיבלתי רכב ודירה מתנה.

היכרות עם אהבת חיי

לאבי הייתה חנות להלבשה בדימונה. פעם אחת נסעתי לתל אביב כדי לקנות סחורה לחנות, ואז הכרתי את משפחת שמש. למשפחת שמש היו מספר חנויות בתל אביב שמכרו סחורה לחנויות הלבשה, כך יצא שהכרתי את כל האחים מהמשפחה. הם הזמינו אותי לארוחה אצלם בבית, ואז הכרתי את אחותם גילה לימים אשתי. לאחר שנישאנו, נאלצתי לעזוב את מקום עבודתי בדרום, בסיבי דימונה ועברתי למרכז והשתקענו בחולון, לצד משפחתה של אשתי.

קיבלתי את הפיצויים מהמפעל ואת כול ההטבות והתחלתי פרק חדש בחיי. גרנו בדירה קטנה בחולון כאשר נולדו 3 בנותיי. כשנולדה ביתי הרביעית עברנו לדירה מרווחת יותר. את הבנות גידלנו באהבה ובמשמעת. היה לנו חשוב להנחיל בהן שהשכלה ולימודים הם ראשונים במעלה לצד נימוסים והליכות. הילית הגדולה היום היא רופאה בכירה בבית חולים בפילדלפיה עם שתי התמחויות, אף אוזן גרון ורפואה פנימית, איילת, עו"ד ונוטריון מצליחה בתחומה ובעלת שם, מירב (אמא של איתי), עו"ד יועצת משפטית בחברה גדולה ומוכרת למימוש זכויות רפואיות, ועדן שהיא עתודאית חיילת בשרות סדיר רופאה מצטיינת. ארבעתן נשואות באושר ובעלות משפחה בעצמן. אני שמח וגאה על משפחתי מגדול ועד קטן.

הזוית האישית

הזווית האישית מהסיפור של סבי היא: שאני גאה בסבא שלי בעבר שלו למדתי הרבה דברים חדשים מהסיפור הגדול הזה. ואני מקווה שגם הדורות הבאים, ילדיי ונכדי ישמעו את את המורשת היפה של משפחתנו.

מילון

חדר
הוא מסגרת הלימודים הממוסדת לילדים שנוצרה בקהילות היהודיות בתפוצות בימי הביניים. החדר היה "מוסד הלימודים הראשוני והיסודי המשותף לכל ילדי ישראל" - בעיקר ... במסורת ישראל נחשב לימוד תורה לערך עליון.

ציטוטים

”"טוב שם טוב, משמן טוב" “