מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

צעד תימני לישראל הקדושה

תמונה שלי עם סבתא רבא חממה אל גיאר
תעודת העלייה המקורית
סבתא חממה וסבא יחיא ז"ל אל גיאר עולים לארץ מתימן

סבתא חממה אל גיאר- סיפור העלייה מתימן

אורה היא סבתי מצד אבי, אורה היא הבת של סבתא חממה וסבא יחיא, היא נולדה בארץ ישראל להוריה חממה ויחיא שעלו לארץ מתימן.

סבתא חממה עלתה לישראל מתימן בשנת 1949, כיום היא בת 98. סבתא חממה מספרת את סיפור עלייתם לארץ ישראל כך –

"המלך האימאם יחיא שלח שליחים לרחבי תימן ואמר לכל היהודים ללכת לבית המקדש (ארץ ישראל). אנו התחלנו בהכנות לעזיבת תימן שארכו כחודשיים, שחטנו פרה וייבשנו את הבשר בטאבון כדי שנוכל לשמור אותו כצידה לדרך שלא תתקלקל. אני אפיתי לחם קשה שנקרא "כעך" ושמתי בשק, לקחנו אתנו קמח, כלים, שמיכות ובגדים.

אנחנו גרנו סמוך לעיר צנעה, בכפר הנקרא "בני ביהלול" ארבעת אלפים איש מהאזור שלנו השתתפו בצעדה לכיוון מקום האיסוף לעלייה לארץ, הכפר בו גרנו הוא כפר ערבי ואנו עבדנו אצל אותם ערבים. העזיבה של הבית הייתה קשה מאוד, הרי השארנו מאחורינו את כל עולמנו שם. הפרדה מהשכנים הערביים שלנו הייתה קשה מאוד. היינו ביחסים טובים איתם, הם בכו ואנחנו בכינו איתם, היינו קשורים אליהם מאוד. הם ליוו אותנו כברת דרך ואמרו לנו שממש קשה להם שאנחנו נפרדים, הם אמרו אם אתם חוזרים אנחנו נשמור לכם על הבתים.

אנו העמסנו את הציוד שלנו על החמור והתחלנו בצעדה, לעת ערב עצרנו לנוח והכנו לנו מקום לישון. מתחנו שמיכות על חוטים ושיהיה לנו פרטיות וישנו תחת כיפת השמיים, בישלנו אוכל עם עצים שאספנו בדרך ובישלנו מרק ואכלנו. הצעדה הייתה יומם ולילה עד שהגענו לתעוז, ושם כבר לקחו אותנו במשאיות וטנדרים לכיוון חאשד.

הלכנו במדבר כ-3 חודשים עד שהגענו לחאשד שזה היה מקום האיסוף ליהודים מתימן, שם הקימו מחנה לכולם וכל היהודים מרחבי תימן הגיעו והמתינו לטיסה לארץ ישראל. במחנה  הזה נשארנו כחצי שנה כי עצרו את העלייה לארץ ישראל, החיים במחנה היו קשים מאוד. לקחו לי את הבת הקטנה לבית החולים ואני עבדתי בשטיפת גופות של נשים שנפטרו מתלאות הדרך ומחום המדבר.

כשהגענו לחאשד קיבלו אותנו מדריכים ואחיות שעשו רישום לכל המשפחות שהגיעו. לקחו לנו את הבגדים וכל מה שהיה לנו ונתנו לנו בגדים אחרים ולא צנועים בכלל כמו שלבשנו. לקחו לי את בגדי החתונה שלי ששמרתי לכבוד ארץ ישראל, אני כעסתי מאוד, הבגד שנתנו לי היה שמלת סרפן לא צנועה ואני אמרתי " ברוך דיין האמת" אם זה ארץ ישראל אני רוצה לחזור לתימן. אני ראיתי במו עיניי איך לוקחים לנו את הבגדים, הספרים והתכשיטים שלנו מעמיסים על משאיות ונוסעים.

לקראת העלייה הודיעו לנו שייקחו אותנו קבוצות קטנות של כ-150 איש. הקריאו שמות משפחה והלכנו לעבר המטוס, ואני הייתי מוטרדת מאוד שהלבוש שלי לא צנוע. כשעליתי במדרגות המטוס השמלה עפה ברוח, והרגשתי נורא, אני רגילה ללבוש צנוע מאוד שהוא מכנסיים ושמלה מעל.

עלינו למטוס נרגשים, ישבנו יחד- אני, בעלי יחיא ונעמי הבת הקטנה שלי, את סבתא זוהרה (חמתי) שמו בארגז כי היא לא הייתה יציבה. אני הייתי סקרנית, רציתי לראות מה יש במטוס הזה שחררתי את החגורה והלכתי לשירותים. אז לא ידענו מה זה שירותים, נכנסתי לחדר יפה מאוד וראיתי מישהי מולי, לא הבנתי מי זו, למה יש שם עוד אישה, ושאלתי אותה : מי את? וגם היא שאלה אותי. צעקתי עליה והתווכחתי אתה אבל היא התנהגה כמוני, התקרבתי אליה וניסיתי לגעת בה והיא עשתה כל מה שאני עושה ולא הצלחתי לגעת בה, לבסוף הבנתי – זו אני. אני הייתי במראה אבל לא ידעתי מזה מראה, בתימן לא היה לנו דבר כזה. הסתכלתי על האסלה ולא הבנתי להיכן המים נעלמים ומה בכלל עושים עם הדבר הזה, הייתי בטוחה שזה סיר שמבשלים אתו, לא ידעתי שיש דבר שכזה בכלל.

הטיסה ארכה כ-8 שעות ארוכות , מכיוון שלא רצו להטיס אותנו מעל לארצות אויב מחשש לחיינו. אני מצאתי במטוס שק תמרים וחילקתי לכולם, ואפילו אמרתי לשאר הנשים שיבוא יחד איתי לחדר השירותים, שם הם יראו מישהי ושלא ייבהלו כי זאת הן, ככה הן נראות. ושיש שם מקום שאם לוחצים עליו לוקח מים ומעלים אותם.

בשעה טובה הגענו לארץ ישראל, המטוס שלנו נחת בלוד. כולם בירכו אותנו ב"ברוכים הבאים לארץ ישראל". אנחנו ירדנו מהמטוס ונישקנו את האדמה של ארץ ישראל הקדושה לה חיכינו כל כך.

משם פינו אותנו למחנה קליטה בראש העין ולאחר זמן מה העבירו אותנו לזנגריה שבצפון ליד ראש פינה, משם עברנו למעברת מסמיה, למעברת נתיבה ולבסוף למושב בני ראם. זה המושב שבו אני גרה עד היום.

כאשר הגענו לחנה הקליטה בראש העין שמו אותנו באוהלים ולקחו לנו את הילדים, לקחו לי את נעמי הבת שלי. לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לבכות ולחפש אותה בכל המחנה. הגענו לאיזה בניין ארוך ודפקנו שם על הדלת, אני ועוד נשים מהמחנה שחיפשו את הילדים שלהן. פתחו לנו את הדלת ואמרו לנו שהילדים שם ואסור לשים את הילדים באוהלים, אני לא וויתרתי, דחפי את הדלת ונכנסתי לבית התינוקות ולא זזתי משם. הם ראו שאני עקשנית והביאו לי כל מיני עבודות כמו – לנקות את הבית תינוקות להאכיל את הילדים החליף לתינוקות ובתמורה נתנו לי להישאר בבית התינוקות ולישון על הרצפה ליד הבת שלי. יחיא בעלי לא ידע איפה אני, הוא היה עם אימא שלו, היא הייתה חולה מאוד בשחפת ולא היה מי שיטפל בה. אז אמרתי שייקחו אותה למישהו אחר. לקחו אותה לאחות אחרת של בעלי.

יום אחד באו נשים בוכות ואמרו לי, חממה ראית את הילדים שלנו? .. ואני אמרתי שלא ראיתי אותם, הם היו בערב וכשקמנו בבוקר כבר ל ראיתי אותם. אני למזלי ישנתי ליד הבת שלי אז לא לקחו את הילדה שלי, ולנשים האחרות אמרו שהם חולים ושלקחו אותם לבית חולים. אני ראיתי שהם בסדר גמור, לא הבנתי בכלל למה לקחו את הילדים. בגלל זה אני החלטתי שאני לא זזה מהבית תינוקות שלא ייקחו לי את נעמי. במשך כל התקופה שהיו במחנה בראש העין אני עבדתי בבית תינוקות וכשהגיע הזמן שלנו ללכת לזנגריה הרופאים ביקושו שאשאר לעבוד איתם ושהם ידאגו לי בית בפתח תקווה ויעזרו לי להיות אחות, אני לא הסכמתי לעזוב את המשפחה שלי ועזבנו למעברה בזנגריה".

הזוית האישית

למדתי שיש הרבה קשיים בעלייה לארץ גם מתימן וגם ממרוקו. הרי אם סבתא חממה לא הייתה עולה לארץ ישראל וסבא אלברט לא היה עולה לארץ ישראל לא הייתי קיים. לפי דעתי היה צריך אומץ בתקופה הזו, והרבה אומץ, מנימוקים שונים: ראשית צריך אומץ לעלות לספינה, אם הספינה טובעת או שתחייה על אי בודד עד סוף חייך או שתמות באמצע האוקיינוס. שנית, צריך אומץ לעלות על המטוס, אם המטוס יתרסק הפיצוץ יפגע בהרבה אנשים או להתנגש בהר שיהרוג את כל הנוסעים. לכן אני חושב שהסבים והסבתות שלי הם אמיצים ובגלל זה אני גאה בהם והלוואי שהייתי יכול להיות בתקופה הזו אמיץ כמוהם. את הסיפורים האלה לא ידעתי ועכשיו הבנתי מאיפה המקורות שלי, למשל לא ידעתי שסבא אלברט היה בספינה במקום מסוכן, שלקחו לסבתא חממה את בגדי החתונה שלה, שלסבא אלברט היה עושר במרוקו, שלסבתא חממה בתימן לא היו מראות. לסיכום הסיפורים משכו אותי לעבר לשנת 1949 ולשנת 1956, היה לי מאוד כיף לשמוע את הסיפורים ולכן אני גאה בסבים והסבתות שלי על כל מה שהם עברו כדי לחיות כאן בארץ ישראל ולמרות הקשיים שחוו לא וויתרו.

מילון

שחפת
שחפת (באנגלית: Tuberculosis) היא מחלה זיהומית מדבקת, הנגרמת על ידי חיידקים בסוג Mycobacterium, בדרך כלל חיידקים ממין Mycobacterium tuberculosis. הפגיעה האופיינית לשחפת היא בריאות, אך היא יכולה להשפיע גם על חלקים אחרים בגוף. המחלה נישאת באוויר כאשר ההדבקה מאדם לאדם נגרמת באמצעות שיעול של אדם חולה.

ציטוטים

” אני הייתי במראה אבל לא ידעתי מזה מראה, בתימן לא היה לנו דבר כזה“

”הסתכלתי על האסלה ולא הבנתי להיכן המים נעלמים ומה בכלל עושים עם הדבר הזה“