מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהגטו בפולין לואדי סאליב

ציפי עם התלמידה גילה חננייב
ציפי עם חלק ממשתתפי התכנית
סיפורה של ציפי מתחיל בשואה, ממשיך בברזיל ומסתיים בבניית בית ומשפחה בארץ ישראל

שמי ציפי כץ

אני ניצולת שואה, אלמנה משנת 2009, יש לי שלושה ילדים ושמונה נכדים. אני גרה בקריית ביאליק. בעבר עבדתי 43 שנים בבתי חולים, בבית חולים בני ציון, רוטשילד, עבדתי במחלקת אורולוגיה ואונקולוגיה. במקביל עבדתי גם בבית החולים תל השומר בביתן 27 במחקרים. עוד לפני שיצאתי לגמלאות התחלתי להתנדב באופן קבוע בעמותות, בקריית ביאליק ובקריית מוצקין. לפני כחמש עשרה שנים התחלתי להתנדב בבית הספר "קדימה", כרכזת ומתאמת המתנדבים בבית הספר, יש לנו כ – 60 מתנדבים.

בשנת 2014 קיבלתי את יקיר הקריה, אני שמחה על זה שיזכרו יותר טוב שסבתא שלהם עשתה משהו למען הקהילה. אני מתנדבת בהרבה מאוד עמותות בקריית ביאליק. אני אוהבת לעשות טיולים אתגריים והשתתפתי בכאלה, גם במזרח הרחוק וגם בדרום אמריקה.

אני ניצולת שואה, נולדתי בתקופה בה הורי היו בבריחה, זה היה בסוף ההתקוממות בגטו ורשה. הורי ניצלו מגטו וורשה בזמן המרד. הם ניצלו בזכות הדרכון הברזילאי שסבי שלח להם מברזיל, כדי שיגיעו מפולין לברזיל עם כל המשפחה, לרוע המזל תפסה אותם המלחמה. מרבית בני משפחתי הוכחדו בשואה, מלבד הורי שניצלו וסבי שהספיק לעבור לברזיל. מצד אבי, חלק מבני המשפחה ניצלו, חלקם היו חרדים שעלו לישראל עוד לפני פרוץ המלחמה וכך ניצלו.

בסוף המלחמה סבי איתר את הורי ואותי יחד עם האומנת שלי, שברחה עם הורי מהגטו. את המשך סיפור הצלתם של הורי תוכלו לקרוא בסיפור שלי "לציפי כץ אין מידע על משפחתה מז'לחוב שפולין".

העלייה לישראל

בברזיל שמעו הורי על הקמת המדינה והחליטו לעלות לישראל. במיוחד משום שידעו שבארץ יש בני משפחה חרדית של אבי שגרו בישראל. בשנת 1948 בחודש יוני עלו הורי לישראל, זה היה ממש בתקופת מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות. אני זוכרת שהגענו לנמל חיפה, באמצע הלילה, שם קיבל אותנו האח של אבי, שהיה הרב הראשי של חיפה. כפי שסיפרתי משפחתו של אבי הייתה בחלקה חרדית. אני חזרתי בשאלה, היה לי קשה לקבל את הכפיה הדתית, הייתי ילדה מרדנית, לא הסכמתי ללכת בלבוש החרדי ועל כך קבלתי עונשים ומכות, אך לא ויתרתי ולמדתי בבית ספר ממלכתי. בבית הספר התיכון קיבלתי למזלי סטיפנדיה – מלגה, וסיימתי את לימודי בבית הספר אליאנס ולאחר מכן המשכתי את לימודי בבית הספר לאחיות מוסמכות.

למדתי שם שלוש שנים, אז ידעתי, שאני לא מוכנה לחיות באורח חיים חרדי וחזרתי בשאלה. המשפחה המורחבת ניתקה עמי את הקשר וישבה עלי "שבעה". כך נותק הקשר עם כל המשפחה המורחבת מלבד הורי. יחד עם בעלי יצרנו את המשפחה הגרעינית שלנו.

רק בשנים האחרונות התחלתי לקבל ולאסוף מידע על המשפחתי המורחבת, על גטו וורשה, על החיים בגטו בין השנים 1939 – 1943, וכמובן על מרד גטו וורשה, שהורי לקחו בו חלק והיו בין המתקוממים וכמובן הצלתם בזכות הדרכון הברזילאי.

כשעלינו לארץ בתקופת מלחמת השחרור, ביוני 1948, אח של אבי שהיה הרב הראשי של חיפה, העביר אותנו לדירות של ערבים, שברחו בזמן המלחמה מואדי סאליב. אבי גוייס לצבא בעוד שאמי, שהייתה מפונקת (הייתה רגילה לעוזרת ולאומנת שלי), לא התמודדה עם התנאים שהיו במקום (עד סוף ימיה).

בשבילי זו הייתה תקופה מצמיחה וכייפית, כי הייתי בחופשה ויכולתי לעשות מה שאני רוצה (בברזיל כל הזמן הייתה לי אומנת צמודה). הסתובבתי ברחובות, טיילתי והכרתי אנשים מכל העדות וממדינות שונות: ממצרים, עיראק, כורדיסטן ועוד. למזלי, למדתי עברית כבר בגן בברזיל ויכולתי עם השליטה בשפה לעזור לכל העולם החדשים בשכונה. הייתי נכנסת לבתיהם ומבלה איתם, הם קיבלו אותי בצורה יפה, הם מאוד אהבו אותי. הורי התנגדו מאוד להתנהגותי, זה לא התאים להם לייחוס הדתי של המשפחה.

בתקופה ההיא הבתים היו פתוחים והיו יחסי שכנות מעולים. לצערי ולצערנו הגיעו אחר כך גלי עלייה אחרים ובמיוחד מרוקאים, שהרגישו רגשי נחיתות ואפליה מצד האשכנזים. בשנת 1959 פרץ מרד חברתי נגד הקיפוח והאפלייה של המזרחיים נגד המימסד של מפא"י, ששלט במדינה באותם הימים – אירועי ואדי סאליב. למזלי, זכרו אותי ולא פגעו בי ולא בבית הורי. הם ידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, בזזו חנויות, שברו כל מה שהיה שייך לאשכנזים שגרו בואדי סאליב. זה היה מאורע טראומטי עבורי – אני מאוד רגישה לאפליה דתית וגזענית.

בשנת 1963 נישאתי לבעלי, שגם הוא חזר בשאלה. דודי שהיה הרב הראשי, לא רצה לבייש את המשפחה, לכן השיא אותנו ברבנות. הוא קנה: חלה, יין וקופסאות סרדינים – כל הנחוץ לשם אמירת שבע הברכות. אני השאלתי שמלה מבת דודה רחוקה שלי, קניתי נעליים ועוגה וכך נישאנו. נולדו לנו שלושה ילדים ויש לנו מהם שמונה נכדים.

ציפי, המתנדבת בבית הספר עם חלק ממשתתפי תכנית הקשר הרב דורי וכן: מנהל בית הספר "קדימה", התלמידים משתפי התכנית, המורה מוביל התכנית, שמואל מלול ורכזת התכנית במחוז חיפה ומלוות התכנית, שרית יעקב.

הזוית האישית

ציפי: הקשר שנוצר ביני לבין התלמידה גילה, הוא ממש חיבור בין דורי, קשר של הפרייה בין דורית, כל אחת מאיתנו באה מתרבות שונה והעשרנו אחת את השנייה. גילה עבורי היא הנכדה הקטנה שלי, היות וכל נכדי יותר גדולים.

לסיפורה הקודמים של ציפי:

לציפי כץ אין מידע על משפחתה מז'לחוב שפולין 2017

חוזרת בשאלה מדור ראשון לשואה2017

מילון

מלחמת השחרור
מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”גילה עבורי היא הנכדה הקטנה שלי“