מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

צברים בדם

סבתא דליה מספרת את סיפור חייה לנכדה ירדן במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר קוראצ'ק

קוראים לי דליה בחר, נולדתי בשנת 1935 בחיפה, ישראל.

בסביבה בה גדלתי הגרמנים היו מפציצים אותנו והיינו רצים למקלטים שם היה ריח של טחב היינו שוהים לילות ואף גם ימים שלמים. בזמן זה תמיד היו לנו תיקים מוכנים לירידה למקלטים וכאשר נשמעה האזעקה ירדנו למקלט עם התיק. תמיד היו מקומות בהם הייתה כמות מרובה של דלק וכאשר הגרמנים היו מפציצים אותנו הדלק בער במשך זמן רב.

גרתי ברחוב יחיאל בבית שהיה שייך למשפחה ממצרים, משפחה עשירה מאוד, היה זה בית מאוד גדול עם חצר מטופחת והרבה בתים מסביבה בחצר הבית הייתה ברכה מפוארת, והמון פרחים ושושנים מסביבה. את חצר זו טיפחה משפחה אשר מוצאה ערבי ואני התחברתי מאוד עם הבנות שלהם.

מול בייתנו היה בית ספר של תלמידות ערביות, ותמיד ראיתי איך מרביצים להן עם סרגלים במסדר הבוקר, כאשר חברתי הטובה מהמשפחה שטיפחה את החצר עזבה היה צר לי מאוד.

האנגלים שלטו בארץ. ופעמים רבות במשך זמן רב עשו עוצר בכדי לחפש את אנשי הלח"י ואצ"ל. כאשר האנגלים עזבו את הארץ קמה מדינת ישראל, אחרי ההכרזה יצאנו כולם לרחובות בכדי לרקוד, לשמוח, ולצהול.

יגאל, כיום בעלי בשירותו בצבא

לאחר זמן מה פרצה מלחמת השחרור והרבה משפחות נאלצו לעזוב את בתיהם משום שצבאות ער"ב הפציצו את הבתים, ואת האנשים שביתם נפגע שיכנו בבתי ספר: כלומר, חילקו אותנו [ התלמידים ] לבתי ספר אחרים, חלק מהתלמידים למדו בבוקר וחלק אחר הצהריים. לבית הספר היינו הולכים בין הכדורים משום שהיה צלף שירה על האנשים בין הרחובות, שם היה איש הג"א שהיה אומר לנו מתי הצלף היה טוען את הנשק וכאשר אמר זאת חצינו את הכביש. באחד הימים חדר כדור לביתנו ופחדנו מאוד.

שתי משפחות נוספות התווספו אלינו משום שלא יכלו להתגורר בבתים שלהם. הייתה זו תקופה קשה מאוד. בישלנו בביתנו במטבח, היינו מבשלים על הפרימוסים ועל הפתיליות וערכנו קניות במכולת. באחת הפעמים כאשר אמי שלחה אותי לקניות, ברחוב קרוב למכולת בה הייתי קונה אנשי לח"י זרקו חומר בערה לתוך טנק אנגלי ופוצצו את הטנק.

במכולת לא היו את כל המצרכים כמו עכשיו אבל הסתדרנו משום שהיה לנו: לחם שחור, גבינות, ירקות, לא יכולנו לקנות לחם לבן משום שאותו היו נותנים רק לזקנים ולחולים, היו כרטיסיות איתן היינו קונים את המזון. הייתה תקופה לאחר קום המדינה בה היה מחסור במזון, נתנו לנו שמן דג בכדי לכסות על המחסור בוויטמינים, וכדי לחפות על הטעם הנורא נתנו לנו חתיכת תפוז.

ברחוב מכרו לנו קרח, המוכר היה מגיע עם עגלה ופרש והיה צועק "קרח, קרח" מדי פעם הייתה עוברת אישה מן המגזר הערבי ומוכרת לבן אותו הייתה מחזיקה במין חבית על ראשה וצועקת "לבן, לבן".

למדתי בבית ספר אליאנס, בחיפה. אמי הייתה עקרת בית ואבא עבד במשרד בחברה להנדסה חקלאית, אך לפני כן גייסו אותו לצבא הצרפתי, משום שהיה לנו דרכון צרפתי. הוא שירת בחורן ליד סוריה ואנחנו היינו נוסעים אליו פוגשים אותו ובאותה ההזדמנות גם היינו מטיילים שם.

לאחר מכן הצבא הסורי לקח בשבי את הצבא הצרפתי או שהרגו אותם. אבי ניצל והצליח לחזור בשלום לארץ. בבית בו גרנו בחורן, היו לנו שני משרתים סודאנים, ובתוך הבית היו לנו קיפודים ונחשים בצנצנות.

לפני כ-54 שנים בשנת 1965 התגייסתי לצבא הישראלי, ושירתתי בבסיס אימונים שנועד לאמן אנשי מילואים שם שרתתי כמזכירה, בבסיס פיקודי- פיקוד צפון.

שירותי שם נמשך כ- שנתיים, שם שירת גם שמואל שהיה מדריך לאנשי המילואים. הכרתי אותו , נוצרה בינינו ידידות חזקה וכל זה זה הוביל גם לאהבה בינינו. בסוף שירותינו בצבא אני והורי נסענו לצרפת ולכן ניתק הקשר בינינו, שמואל השתחרר וחזר לירושלים ומדי פעם היה בא לבקר אותי במחנה, היו לנו רק פגישות מזדמנות, כאשר הייתי חיילת מצטיינת, הייתי מגיעה לירושלים ושם נפגשתי אתו. בגלל המרחק הרב נותק הקשר בינינו.
ביום בהיר אחד ביליתי ביחד עם חברה שהכירה את יגאל, ראינו אותו תוך כדי שבילינו ולאחר כמה דקות שחברתי דיברה אתו היא הכירה בנינו. זמן מה לאחר מכן, ערכה החברה מסיבה אצלה בבית והזמינה אותי וכך גם את יגאל. דיברנו שם והכרתי אותו לעומק. זמן מה לאחר מכן, באחת הפעמים הלכנו לבית קפה בכרמל, שם הוא הציע לי חברות, התחתנו ומאז הכל היסטוריה.

כעבור כמה שנים בודדות לאחר הנתק שלי משמואל, כאשר התחתנתי עם יגאל בעלי, הזמנתי אותו, את שמואל, לחתונתי. הוא אכן הגיע ונתן לי מתנה אבל מאז לא פגשתי אותו יותר.

אני עבדתי בקק"ל ויגאל עבד באגד, שנה בלבד לאחר חתונתנו ילדתי את בני הראשון רני, לאחר שלוש שנים ילדתי את ביתי איריס, לאחר עוד שבע שנים ילדתי את דני, חמש שנים לאחר מכן את בני גל. רני נסע בגיל חמש עשרה לשווייץ ושם הכיר את סוזן.

כיום אני גרה בקריית מוצקין ונהנית מכל רגע בחיי.

הזוית האישית

ירדן: "נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא, למדתי דברים חדשים עליה, על העבר שלה ובכלל על ההיסטוריה ובעיקר על החיים עצמם.

דליה: "היה לי כיף וגם מרגש בו זמנית במשך התכנית עם נכדי ירדן. בזמן העבודה על סיפור חיי נזכרתי בכל מה שעברתי מילדותי ועד היום וזה ריגש אותי מאוד. אנחנו היום מבינים כמה חשובה הדרך שעברנו להמשך החיים"

מילון

פרימוסים ופתיליות
על הפרימוסים ועל הפתיליות היו מבשלים בעבר

ציטוטים

”לבית הספר היינו הולכים בין הכדורים משום שהיה צלף שירה על האנשים בין הרחובות“