מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא דוד שביט – סיפור הצלחה

אני עם סבא דוד וסבתא שוש שביט בטקס הבר מצווה
תמונה של סבא מהכתבה בעיתון
סיפורו של סבא דוד שביט

תיעוד מורשתו של סבי דוד שביט

שמי גור שביט, כשלמדתי בכתה ה' בבית הספר נווה נאמן השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי ויחד עם חברי תעדנו את סיפורה של שכנתי רחל שמש. מאז עברתי לחטיבת הביניים "הראשונים" והשנה בחרתי לתעד את סיפורו של סבי. בבית שמעתי הרבה סיפורים על עשייתו המבורכת לאורך השנים, באחד הימים כשהתבוננו באלבומים המשפחתיים מצאנו כתבה ישנה בעיתון ובה סיפורו של סבא דוד שביט.

סבי נולד בפולין בשנת 1933. סבא דוד סיפר שאביו סבא רבא שלי היה יליד שנת 1900, הוא גויס בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כבר כשחזר מהמלחמה ניסה בכל דרך לצאת מפולין. ראה את הנולד ותמיד רצה לעזוב את פולין ולעלות לישראל. ניסיונותיו של סבא רבא לקבל סרטיפיקט, לא הצליחו. הסרטיפיקט היה אשרת הגירה לעלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית. סבא סיפר שהמשפחה לא קיבלה את הסרטיפיקט מאחר וסבא רבא היה נשוי לסבתא רבתא והיו להם שני ילדים: דוד, סבי ואחיו נון. ועדת הסרטיפיקטים פסלה אותו הם לא נתנו אישורי עלייה למשפחות, נתנו אישורי עלייה לצעירים ולצעירות – רק לחלוצים ואכן שני אחיו של סבא רבא קיבלו אישור ועלו כרווקים. סבא רבא לא שקט והצליח לרכוש אדמה בחו"ל בארגנטינה, האמצעות יק"א  J.C.A, ראשי תיבות של Jewish Colonization Association – "החברה היהודית להתיישבות". זו הייתה חברה שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש ועזרה לפליטים יהודים לצאת מהאימפריה הרוסית לאמריקה ובעיקר בארגנטינה. כך הצליחה המשפחה לעזוב את פולין ולעבור לחווה חקלאית הארגנטינה. סבא דוד בחר לעלות לבדו לישראל בגיל 17, הוא התגייס לצבא בשנת 1950 ושרת בצבא הקבע שנים רבות עד לשנת 1976 ואז החליט לפרוש מצבא הקבע ויצא לדרך חדשה……

הכתבה בעיתון על סבא דוד שביט – סיפור הצלחה

"דוד שביט מנכ"ל ח.ל.ד (חמרה להובלת דלק), הוא סיפור הצלחה. דוד יליד פולין, עזב את פולין כשהגרמנים ניצבו בפיתחה הוא התיישב עם הוריו במושב החקלאי "מונטיפיורי" בארגנטינה. צורת החיים הזו התוותה לו את דרך חייו בעתיד.

דוד עלה לבדו לארץ בהיותו בן 17, התגייס לצה"ל, בו שירת 26 שנה עד שנת 1976.

סבא דוד מספר: בגיל 30 החלטתי כבר, שבגיל 43 אעזוב את צה"ל. ההחלטה שלי להשתחרר הייתה קשורה בחקלאות. "חזרתי לכור מחצבתי", אומר שביט שבנה את ביתו במושב חניאל וטיפח מטעי פרי וחממות. לדעתו של דוד צריך לפרוש מהשרות בקבע בשלב בו נמצאים בעלייה וכשיש אפשרות לתרום ולעבוד מחוץ למסגרת הצבאית. לשביט לא הייתה בעיה כזאת. בצבא הוא שרת כאלוף משנה, מפקד תחבורה. לדבריו שוחח איתו שמעון פרס, שהיה בזמנו שר הביטחון, אישית וניסה להניאו מהחלטתו לפרוש.

מסביר שביט: "ככל שאתה נשאר זמן רב יותר בצבא, קשה לך להסתגל לממדים של החיים האזרחיים. הצבא חובק עולם ומלואו, הוא הגורם הכלכלי הגדול ביותר שישנו. הוא חובק נתח של המשימה הלאומית וכשמתרגלים לטפל במסות מתרגלים לכך. לתפקיד מפקד מרכז תחבורה אין אח ורע בחיים האזרחיים. בצבא יש נהג צמוד ומזכירה ובכלל כשמסתכלים על החיים דרך זכוכית הוואליאנט (סמל מעמדי בצה"ל), החיים מקבלים מימד אחר, מאשר מסתכלים עליהם דרך זכוכית הסוסיתא". בצבא נהנה דוד מכל רגע וכשעזב עבר משבר: "לעיתים שאלתי את עצמי מדוע עזבתי את החממה המסגרת הצבאית מגנה עליך אתה יודע מהי עמדתך בצבא ולמה אתה עשוי לצפות."

דוד קיבל את העובדה שהצבא היה פרק מרתק וצריך לעשות גם משהו אחר. "הבנתי שלא קרה מאום, אם הטלפון היה שקט תקופה מסוימת. אחר כך הוא צלצל בעיניינים אחרים". הטלפון צילצל מהר בביתו של דוד שביט. מנכ"ל ח.ל.ד. צבי לורבר שכנע אותו לבוא לחברה ודוד נתמנה למנכ"ל חודשים מספר אחרי שחרורו:

"זו חברה גדולה ומנהל צריך לדעת לנהל אנשים. זה מה שעשיתי כל החיים". עזרו לו גם תואר בי.אי. בכלכלה ומינהל עסקים, שלמד באוניברסיטת "בר אילן" במסגרת הצבא. כשהתחיל בתפקידו היו שאמרו – "הנה הקצין שנותן פקודות" והיו שהתנגדו לו, כי סברו שהתפקיד מגיע להם. דוד הכניס נהלים אדמיניסטרטיביים חדשים. לדבריו ציפו אנשים לראות כיצד הוא מתנהג, והדביקו לו תווית של נוקשה. אחר כך שמחו לשתף איתו פעולה.

יותר מאוחר צרף שני סגני אלופים ורב סרן משוחרר, לעבוד איתו בח.ל.ד: "אני אוהב לעבוד עם מי שאני מעריך ומכיר. קל לעבוד עם מי שמכיר את דרישותי ואת דרך הניהול שלי", מסביר דוד. לדעתו אנשי הצבא הם מדגם של העם. לא פחות טובים ולא יותר ואינם עשויים מקשה אחת. לשאלתי מה מאפיין את הקצינים אצלם  מתגלים קשיים, משיב דוד ספונטאנית: "לעיתים מזל. יש מוכשרים שאין להם מזל". צריך מעט שכל והרבה מזל…."

סבא דוד זכה בשנת 2014 להוקרה בועידת ישראל הבינלאומית לתחבורה ציבורית

שלושים ושמונה שנים לאחר שסבא פרש מבצא הקבע הוא זכה לסגור מעגל ובשנת 2014, בועידת ישראל הבינלאומית לתחבורה ציבורית זכה להוקרה והערכה. בנאום ההוקרה נאמר על סבא:

"אלוף משנה במילואים, דוד שביט הינו חייל ותיק בצבא התובלה והלוגיסטיקה המודרנית הן במערך הצבאי והן במערך האזרחי. בקריירה הצבאית שלו הוא החל את תפקידו כקצין צעיר בתובלה עד להצבתו בראש המערך כמפקד מרכז תובלה בצה"ל, תוך שהוא מקדם שיפור טכנולוגי ושילוב עולים חדשים במערך. במישור האזרחי הוא המשיך במקצוע בניהול ההובלה של חברת ח.ל.ד., חברה להובלות דלק. מר שביט שימש כיו"ר מועצת המובילים והמסיעים וכן לקח על עצמו משימות ציבוריות שתכליתן שיפור ההובלה בישראל".

דוד שביט מקבל תעודת הוקרה על פועלו ותרומתו לשיפור ההובלה בישראל 

הזוית האישית

גור שביט מתעד את סיפורו של סבא דוד שביט, סיפור של הצלחה!

מילון

סרטיפיקט
סֶרטִיפִיקָט (מאנגלית: Immigration certificate, מילולית: אשרת הגירה), היה הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון. ויקיפדיה

חניאל
היישוב הוקם ב-1950כמושב עובדים על ידי עולים מרומניה על אדמות הכפר הערבי קאקון שנכבש וננטש במלחמת העצמאות. בשנים האחרונות מתפרנסים רבים מתושבי המושב ממקצועות חופשיים. במושב נבנתה הרחבה שהגדילה את האוכלוסייה ל-170 משפחות. בכפר 72 משקים (נחלות), 5 משקי עזר וכ-80 משפחות שהקימו את ביתם במסגרת החלטת מועצת מקרקעי ישראל להרחבת היישוב הכפרי בין השנים 1993–2000. ויקיפדיה

ח.ל.ד
חמרה להובלת דלק

יק"א
יק"א (מאנגלית: J.C.A, ראשי תיבות של Jewish Colonization Association – "החברה היהודית להתיישבות") היא חברה שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש בשנת 1891, במטרה לסייע ליישובם של יהודים פליטי האימפריה הרוסית באמריקה ובעיקר בארגנטינה. על מנת להכשיר יהודים להגירה, הקימה יק"א מספר בתי ספר חקלאיים בגליציה וכן מספר רב של לשכות מודיעין. מראשית המאה ה-20 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הייתה הגוף המרכזי בפעילות לגאולת קרקע בארץ ישראל למרות שלא הייתה גוף ציוני.

ציטוטים

”צריך מעט שכל והרבה מזל.....“