מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פרקי חיים של סבתא וירה

הנכדים
נכדיה של וירה בטיול
עלייה לארץ, אולפן לעברית, צבא ומחלת השחפת

שמי וירה, עליתי לארץ ישראל מפולין ביולי שנת 1950, קודם ברכבת ואחר כך באנייה. הגענו לנמל חיפה, שם חיכה לי אחי הגדול ממני בעשר שנים שעלה בשנת 1948 והשתתף במלחמת השחרור. יז'יק, כך שם אחי, היה אז רופא במדים. מיד מהנמל לקח אותי ליפו, שם קיבל חדר בדירת שלושה חדרים, בשני החדרים גרו קצין אחר ואשתו. הבית היה בודד ולא גמור וקראו למקום הדיור שלו "רכוש נטוש" של ערבים. הייתי אז רק בת 16 וחצי, ולי הכל נראה מאוד מוזר ולא ברור. למרות שהייתי בחברת נוער בפולין ודיברנו רבות על עלייה, לא דמיינתי את המציאות. פחדתי מאוד מהחום. לא היה לי איזה דמיון ברור ונסעתי לבלתי ידוע, לא ידעתי בדיוק איך זה ומה זה. כמובן שאת השפה לא ידעתי וזאת הייתה הרגשה נוראה. מיד אני ואחי ידענו שהדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא ללמוד עברית. בנוסף חיכה לי שנתיים שירות בצבא.

כששהיתי בפולין החלום שלי היה להיות רופאה. אך כשהגעתי לארץ הבנתי שכנראה זה חלום באספמיה. אולי אם הייתי יותר חדורת מטרה ומבוגרת הייתי מגיעה למטרה. אז בשנים אלו, הרבה עולים שלא ידעו את השפה הלכו לאולפן. אני זוכרת טוב מאוד את התקופה הזאת שבה הלכתי לשם. נולד רעיון להקים אולפנים בקיבוצים שונים. הרעיון הזה גם כלל את הרצון שהעולים החדשים יתחברו עם הנוער הקיבוצי. אני אמנם לא הייתי אמורה ללכת לאולפן מפני שעליתי לבד וללא שום מסגרת, אבל בגלל שלאחי היה קשרים הוא הצליח – בזכות גברת שהכיר –  להכניס אותי לאולפן. היינו לומדים ארבע שעות ולאחר מכן עובדים עוד ארבע שעות. הקיבוץ היה משמר השרון שממוקם בעמק חפר.

בחודש אוגוסט בשנת 1950 נפגשנו כל העולים שאיתי באותה הקבוצה ונסענו יחדיו לעבר משמר השרון. כשהגעתי למפגש זה שמחתי לגלות שחברה טובה שלי עוד מפולין נמצאת איתי באותה הקבוצה. גרנו באוהלים בקבוצות ולי הייתה מורה צעירה שזה עתה גמרה סמינר ולא הייתה טובה במיוחד, ככה שמבחינת לימוד לא היה כל כך מוצלח. קבוצת החברים שאיתם למדתי היו מרחבי העולם, והשפה המשותפת שלנו הייתה האנגלית. תנאי המגורים היו קשים. חשוב לציין שאלו היו שנות צנע, היה מעט אוכל. בהתחלה עבדתי בשדה ויום אחד התעלפתי מהחום וכולם הבינו שאני לא מתאימה לעבודה זאת. והעבודה השנייה שלי הייתה בבניית חדר האוכל, עבדתי שם מאוד קשה. מבחינת החברות בין נערי הקיבוץ לבינינו זה היה לגמרי כישלון: בשנות העלייה של השנים 1949 – 1950 היה יחס מאוד עוין לעולים החדשים, והצברים התייחסו אלינו בחוסר עניין וחוסר הבנה. קראו לנו 'יורמים' ו'סבונים'. אז, בתחילת העלייה, היה נתק מאוד גדול – אנחנו ניצולי השואה לא היינו מוכנים לדבר על מה שעבר עלינו, הייתה בושה כללית של הישראלים שלא הבינו את השואה, לא הפנימו מה עברנו. ולעומת זאת היום היחס אלינו השתנה. כיום אנחנו כולנו מאוד נפתחנו. לנו יש הצורך לספר ולאלה שלא עברו את השואה יש את הצורך להקשיב ולשמוע. באותו הקיבוץ לא היה שום קשר בין העולים החדשים לבין הצברים הותיקים. האולפן היה אמור להיות כחצי שנה, אך אני עזבתי לפני הזמן כדי להתגייס.

במסגרת הצבא בבית חולים תל ליטוינסקי (כיום תל השומר), הוקם בית ספר לאחיות. שנתיים שירות חובה ושנה שלישית בצבא-קבע כולל קצונה ומשכורת. אז נולד הרעיון שמכיוון שעלי להתגייס. כדאי שאני אעשה זאת במסגרת בית ספר לאחיות, בנוסף לכך שאחי ואני נהיה קרובים. כדי ללכת אל בית הספר הייתי צריכה אישור חתום ממבוגר מהמשפחה, שבמקרה שלי זה היה אחי, ומכתב מהאחות הראשית שהיא מקבלת אותי לבית הספר. באתי ליום הראשון למחזור ה' עם האישורים ולפי דעתי הייתי אז החיילת הכי צעירה – בת 17 וכמה חודשים. פעם בתי החולים היו הרבה יותר קטנים ופחות משוכללים. בבית הספר לאחיות עבדנו שבע שעות וגם שם המגורים היו נוראים, בחצי שנה הראשונה נכשלתי בלימודים אבל הייתי אחות מאוד טובה. הלמודים היו לי מאוד קשים בגלל חוסר ידיעת השפה, בסוף השנה הראשונה הייתי מאוד טובה כאחות, וחולים מאוד חיבבו אותי וגם הצלחתי מאוד בלימודים. אך סבלתי מחוסר חברה. אני זוכרת כשלפעמים היינו יוצאים לחופשה ולכל חברותיי ללימודים הייתה משפחה ובית לחזור אליהם ולי היה רק את אחי, שגם הוא גר בבית החולים. לעומת זאת בשנה השנייה הייתי כבר תלמידה מצטיינת, שלטתי בשפה ורחשתי בחברה.

מצב חיובי זה לא נמשך יותר מדי זמן מפני שבחודש מאי בשנת 1952 התעורר החשד שאני חולה בשחפת הריאות. ואחרי "שבת שחורה" שבאה תוך כדי עשיית הבדיקות, החשד הפך למציאות. נאלצתי להתאשפז בבית חולים לחולי שחפת המוקם ברעננה. לצערי הגדול זמן קצר אחרי אשפוזי אחי נשלח להשתלמות לארצות הברית (לשנה אשר הפכו לשנתיים). לאמיתו של דבר ה"לבד" הינו העדר משפחה, מאחר וכל אנשי תל השומר – רופאים, אחיות ותלמידות לא עזבו אותי ולפי הסטטיסטיקה, למרות שלא הייתה לי משפחה, היו לי בין החולים הכי הרבה מבקרים. כל חיי אני זוכרת ומוקירה תודה לכל אותם אנשים שלא זנחו אותי. שהיתי כמעט שנתיים בבית החולים, שנה ראשונה בטיפול ושנה שנייה "בפרוטקציה" כי לא היה לי לאן ללכת. הזמן לא היה מבוזבז כי למדתי להדפיס, עשיתי קורס הנהלת חשבונות וכחולה עבדתי כעוזרת למזכיר הרפואי. לאחר כשנתיים שיקום הבראתי.

הזוית האישית

הנכדה נועה: התכנית הייתה מיוחדת ומעניינת מאוד, נפתחנו אחת לשנייה ולמדתי הרבה על סבתי. נהניתי מאוד ומאחלת לכולם לחוות את החוויה המדהימה הזאת.

סבתא וירה: התכנית, בנוסף להיותה מעניינת ומקרבת מאוד בין הדורות, יש לה חשיבות רבה עבור הדור הצעיר לשמוע וללמוד בנוסף לפרטים האישיים של המספר על העבר. נהניתי מאוד.

מילון

חלום באספניה
חלום על דבר בלתי מציאותי שלא ניתן לממשו (ויקיפדיה)

מחלת השחפת
מחלה הנגרמת על ידי חיידק. ובזמנו הייתה מחלה מסוכנת וקטלנית, אך במרוצת השנים פותחו תרופות וכעת המחלה כמעט ועברה מין העולם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא היה לי איזה דמיון ברור ונסעתי לבלתי ידוע“